בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החופרים": כל האמת על אחורי הקלעים של התיאטרון

השגרה האפורה, המרירה, של עולם הבמה עומדת במרכז ההצגה "חופרים", שיזמו ומבצעים שלושה שחקנים שהם גם חברים קרובים. אורי אברהמי, אבי פניני ודני מוג'ה מסבירים למה בחרו לגלם דווקא דמויות של מפסידנים

7תגובות

באחת החזרות נזרקה נעל לעבר אחד השחקנים בתגובה לאיזו הערה שולית. אחריה היתה טריקת דלת. זורק הנעל, דני מוג'ה, הלך לשתות קפה, נרגע וחזר. זו היתה התפרצות אופיינית בתהליך החזרות של שלושה שחקנים, שהם גם החברים הכי טובים. מוג'ה, אבי פניני ואורי אברהמי.

השלושה הכירו לפני יותר משלושה עשורים כששיחקו בתיאטרון החאן ועבדו יחד גם בתיאטרונים אחרים. בפעם האחרונה זה היה ב"קומדיה של טעויות" בתיאטרון באר שבע בשנות ה-90. כעת התאחדו להפקה משותפת, לראשונה בחייהם ביוזמתם ובמימונם, "חופרים" שמה, שנכתבה בידי אברהמי ותעלה מהשבוע הבא בתיאטרון תמונע בתל אביב.

"חופרים" מתרחשת מאחורי הקלעים, ובמקרה זה, במקלט של התיאטרון שנהפך לחדר ההלבשה של השחקנים. אין שום יופי במקום הזה, שבו עוסקים השלושה בהחלפת תלבושות ודמויות להצגה המתרחשת למעלה. בעודם לובשים ופושטים צורה מצטיירת שגרת חיי השחקן, על חוסר הסיפוק המקצועי, המתחים והמריבות.

אילייה מלניקוב

העבודה על ההצגה סיכנה את החברות?

פניני: "היה לנו חשש גדול שאם ההצגה לא תצליח, זה ישפיע על החברות שלנו. בזמן החזרות היו לנו המון מריבות וויכוחים, עד כדי כך שאמרנו, בשביל מה אנחנו צריכים את זה?!"

אברהמי: "שלושתנו רצינו להביע את דעתנו על כל דבר, וזה קשה. זה יצר פיצוצים, אבל זה תמיד היה בענייני המהות, לא בענייני גודל התפקיד".

מוג'ה: "המריבות היו כה קשות, שהנשים שלנו צילצלו בדאגה זו לזו".

ואכן נשותיהם היו מעורבות. חגית אברהמי, ששימשה בתחילה מנהלת ההצגה, פרשה במשך החזרות. לימור מוג'ה, שבאה לאחת החזרות, סברה שיש חוסר איזון בביקורת שסופגת הדמות של בן-זוגה לעומת שני חבריו. "היא אמרה לאורי (אברהמי) משהו שהיה נכון בשלב ההוא", מספר מוג'ה, "שעלי 'יורדים' כל הזמן בהצגה ועליו בכלל לא. וזה היה קשור לזה שכמחזאי הוא עשה לעצמו הנחות, גונן יותר על הדמות שלו".

האם בעקבות ההערות שינה אברהמי דברים במחזה?

מוג'ה: "כן, הוא העביר כמה בעיות שטפל עלינו אליו, למשל האלכוהוליזם שלו".

אז הנשים שלכן היו מרוצות לבסוף?

מוג'ה: "כן".

שינויים ותפניות

החברות האמיצה בין שלושת השחקנים היא עניין נדיר, לדבריהם. "מעט מאוד שחקנים מתחברים ביניהם", אומר פניני. שלושתם למדו בבית צבי, החלו את דרכם בהחאן ומתגוררים כיום בתל אביב.

אורי אברהמי, יליד 1949, מופיע משנות ה 80 בהבימה, עם גיחות לתיאטראות אחרים. כיום הוא משחק בהבימה בהצגה "כי בנו בחרת" ומשתתף בחזרות ל"חולה ההודי". "תמיד היה בי רצון לעשות דברים באופן עצמאי, ביוזמה שלא תלויה במוסד כזה או אחר", הוא מספר, "ובשנים האחרונות אני די מממש את זה. אני מופיע בהצגת יחיד שכתבתי, 'ציפרלקס 20 מ"ג'. הרגשתי שאני יכול להתבטא יותר דרך הכתיבה וזה הוביל אותי ל'חופרים'. זה אושר גדול".

פניני, יליד 1946, שיחק בהחאן, בבאר שבע, בקאמרי ובבית לסין. "בשנים האחרונות חל אצלי מהפך", הוא מספר, "קצת נמאס לי לרוץ בשלאגרים ברחבי הארץ, 26 הצגות בחודש, בתפקידים שחלקם טובים, חלקם פחות". לפני שנתיים חזר להחאן.

דני מוג'ה, יליד 1954, הוא הצעיר בחבורה ו"המוח" בפי חבריו. דרכו היתה שונה משלהם. לאחר ששיחק בכמה הצגות וסרטים זנח את המשחק ונסע ללמוד קולנוע בNYU- בארצות הברית. עם שובו לארץ היה מבקר קולנוע, ניהל את שירות הסרטים הישראלי והפיק שני סרטים. בשנים האחרונות הוא מלמד קולנוע במכללות ומנהל את פסטיבל הקולנוע הישראלי באיטליה. "חופרים" החזירה אותו כעת לבמה. האם חיידק המשחק התעורר פתאום?

"הוא לא נרדם אף פעם", משיב מוג'ה. "אני חושב שפיצוי מסוים אני מקבל כמרצה, כי בהרצאות שלי יש מידה של שואו. והעניין הזה של התהילה, בואי נגיד, נרדם אבל לא מת".

על "חופרים" הוא אומר: "יכול להיות שזה אחד התפקידים היותר טובים שאני עושה, אבל הצד הטכני קשה לי מאוד. קשה מאוד להחליף תלבושות בזמן כה קצר ¬ כל הזמן אבי ואורי מחכים לי. מה שנהפך אצלם כבר לטבע שני ¬ המחשבה על הקהל ¬ אצלי כבר נעלם".

מציצנות מסקרנת

צפיתי בהצגה בתיאטרון תמונע ביום שנורה טיל לכיוון תל אביב בזמן מבצע עמוד ענן. חלק מהקהל ביטל את בואו ברגע האחרון ובכל זאת יותר ממחצית האולם היתה מלאה.

על הבמה הזוהרת, שהקהל אינו רואה, עולה הצגה על כדורגלן מצליח ¬ הצגה גרועה שהקהל מריע לה. הבמה שאליה נחשף הקהל של "חופרים" בנויה מחלקי תפאורה ¬ שולחנון, ארונות, שלושה כיסאות וגם איבר מין זכרי גדול מאוד עשוי מפלסטיק שניצב בסמוך ועליו נזרקים חלקי לבוש.

למה הציבו שם את איבר המין המוגדל הזה? "אין לי תשובה", אומר אברהמי. אבל מוג'ה מוסיף: "אנחנו יכולים לצטט את מבקר התיאטרון שכתב שהזין הוא מטאפורה לא פחות מגאונית למצבו של השחקן הישראלי".

איך עלה הרעיון להצגה משותפת?

אברהמי: "זה התחיל בעצם מפורום של חברים, שכל פעם שאנחנו נפגשים הם מבקשים משלושתנו שנעשה משהו, שנשעשע אותם. אז באיזה מפגש כזה בקיסריה בת הזוג שלי, חגית, אמרה לי: תשמע, אתם חייבים לעשות משהו. זה התיישב עם הרצון שלי באותה תקופה לכתוב. זה היה בקיץ, בתקופה שדני פחות מלמד, ופתאום אמרתי, יאללה, בוא נחזיר את מוג'ה למשחק. מזה הכל התחיל להתפתח".

ההצגה עוסקת בחברות, בקנאה, שנאה, יצרים וגם בשאפתנות ¬ או נכון יותר בהעדרה. מדוע בחרו דווקא בשלושה לוזרים כגיבורי ההצגה? האם הם עצמם מרגישים מפסידנים כמו הדמויות שהם מגלמים?

אברהמי מבטל את ההנחה הזאת. הוא טוען שהם דווקא שחקנים מפונקים. פניני אומר: "בשלל התפקידים שעשיתי בחיי היו כאלה שהחזיקו הצגות. שלושתנו עשינו תפקידים ראשיים. העניין הוא מה שהתיאטרון הפך להיות כיום, מבחינת המסחריות שלו".

אברהמי מתפרץ לדבריו: "שלושתנו לא תופשים את עצמנו כלוזרים. גם אין לנו סיבה. אני לקחתי אלמנטים ושיכתבתי אותם לצורך הדבר. אם המחזה הזה היה על שלושה וינרים, אז לא היה על מה לשחק".

מציצנות אל אחורי הקלעים של מצליחנים יכולה לעניין גם היא.

אברהמי: "זו אפשרות. אני חשבתי שבמחזה הזה צריך להיות איזשהו בסיס של מצוקה, שהדברים ינבעו מתוך כאב, מתוך חסך שיש לאנשים האלה, שמשפיע גם על הדינמיקה ביניהם".

ומה החסך? שלא נותנים להם תפקידים גדולים, תפקידים עם "בשר"?

אברהמי: "לצורך המחזה הזה, כדי שיהיה קומוניקטיבי ומובן, אז כן". גם מוג'ה מסתייג מדימוי לוזר: "בעיני המפסידנות שלהם מתבטאת קודם כל לא במקום שהם הגיעו אליו בהיררכיה בין שחקנים, אלא בכך שהם תולים את כל האשמה באחרים. ובכך זה שונה מאוד ממני".

כלומר, אתה לא משחק את עצמך.

"מבחינה זו אני שונה מאוד מהלוזריות הזאת".

למה להפסיק לשחק

על תהליך העבודה מספר אברהמי: "רציתי להראות את חתיכת החיים שבתפר בין הבמה למציאות. ואז עלה הרעיון של הצגה שמתרחשת למעלה ואנחנו למטה. בדמיון ראיתי את התמונה הראשונה שבה פניני יורד במדרגות ומקטר, שזה לא קשה לדמיין, ומשם זה מתחיל".

אברהמי כתב, חבריו אישרו, אחר כך נפגשו במשך שנה פעם בשבוע-שבועיים, קראו, הציעו ותיקנו.

האם ההצגה משקפת מה שקורה מאחורי הקלעים של התיאטרון, למשל ששחקן אחד מגלם תשע דמויות בהצגה אחת ומחליף תשע תלבושות?

פניני: "אני החלפתי 16 דמויות בהצגה בהחאן, 'סקופ', ומה שקרה מאחורי הקלעים היה מעניין יותר ממה שהתרחש על הבמה. כי היו לי שתי מלבישות, וב 40 שניות נהפכתי מחייל לזונה. אחד המבקרים כתב שאבי פניני הצטיין בהחלפת תלבושות ותו לאו. באותו רגע רציתי פשוט להתאבד".

מעבר לדמויות ולמציצנות שהוא מספק, מה המחזה רוצה להגיד?

אברהמי: "האמירה הבסיסית פה היא שיש רעב לתיאטרון עמוק יותר, אמיתי יותר, אמנותי יותר. התיאטרון כיום הולך ומתמסחר, שזה פועל יוצא של שיטת ניהול שכופים על המנהלים. תיאטראות רפרטואריים נאלצים לייצר כל הזמן, לפוצץ קופות. אנחנו, כשחקנים, יכולים להרשות לעצמנו להגיד שלא זאת המטרה של תיאטרון רפרטוארי".

שם המחזה, "חופרים", נובע מהמריבות האינסופיות, הקיטורים וה"חפירות" של שלוש הדמויות. אברהמי מסביר ש"הם לא לוקחים אחריות ומאשימים כל הזמן את ההנהלה, או את הקריירה שלא נתנו להם לממש".

מה מניע אנשים לרצות להיות שחקנים, לגלם דמויות של אחרים על הבמה?

מוג'ה: "זה צורך שקיים. את כל האמנויות הטבעיות ¬ כמו ציור, פיסול, ריקוד, משחק, שירה, כתיבה ¬ את כל אלה עושים כל הילדים, ובשלב מסוים אומרים להם-לנו להפסיק. ואני תמיד שואל, למה לא להאריך את זה. אצלי היה טבעי לשחק בחברה, להצחיק, לספר סיפורים, וזה הוביל אותי ללמוד משחק. הדבר השני שגורם לאנשים לרצות להיות שחקנים הוא הכמיהה לאהבה".

אהבת הקהל?

מוג'ה: "כן. זה כמובן פיצוי על משהו חסר".

בכל זאת התרחקת מזה יותר משני עשורים.

"מה שלא יכולתי לשאת הוא שכל מה שעשיתי היה בעצם החלטה של מישהו אחר. ההנהלה יושבת ומחליטה אילו הצגות יהיו, היא משבצת אותך. רציתי יותר אחריות על החיים שלי. אבל ההצגה הזאת כולה שלנו, ולכן אני כל כך אוהב אותה.

"הכנסנו את היד לכיס. הבאנו את הבמאי אלדד זיו, הבאנו את הכסף, אנחנו המחליטים. כל פעם שאנחנו מתלוננים, אנחנו פתאום צריכים להיזכר שזה אנחנו, אין לנו למי להפנות תלונה אחת".

פניני אומר שהמשחק הציל את חייו. כמו שהוא מספר בהצגה, הוא היה ילד דחוי, חסר ביטחון, שנשאר כיתה בכלל הישגים נמוכים במתמטיקה. כשהלך לפנימייה גילה פתאום שמקשיבים לו. "ופתאום החיים שלי השתנו. מהרגע שהתחלתי להיות בחוגים דרמטיים, בתיאטרון, אנשים אמרו, וואללה פניני, שיחקת אותה, הצחקת אותנו, ופתאום אמרתי לעצמי: וואו.

"המשחק גרם לי להיות סקרן", הוא מוסיף. "בית צבי הוא בית הספר של החיים שלי, גם אם לא הייתי שחקן. עד אז מה קראתי? 'טרזן' ו'חסמב"ה'. בבית צבי נפתחתי. גם כל התרגילים האלה של הפסיכודרמה גרמו לכך שהרגשתי שפתאום קורים לי דברים.

"ומעבר לזה, כשאתה עולה על הבמה ואומר רפליקה שמרימה 900 איש באולם הגדול של הקאמרי ¬ זה עונג שאתה לא יכול לתאר אותו. לכן אתה רוצה להיות שחקן. הרגעים האלה, הקטנים, המעטים, שיש לך עונג על הבמה, מכפרים על כל החרא שאתה אוכל במקצוע הזה".

כמו מוג'ה גם אתה מכור לאהבת הקהל?

פניני: "כן, בפירוש, אני לא מתבייש להגיד את זה".

אברהמי: "אהבת הקהל היא העניין שבאמת מחבר, וזה צורך כרוני באהבה שאף פעם לא בא לידי סיפוק. בתקופות ששחקנים לא משחקים, הם מרגישים שחסר איזה חלק בפאזל. כשהם חוזרים לשחק פתאום הפאזל נהיה שלם".

ההצגה מראה אחורי קלעים גדושי יצרים, מריבות ותסכול של שחקנים ¬ האם זה מה שקורה בתיאטרון במציאות? מוג'ה זוכר הרבה מריבות שהיו להם בהחאן. פניני טוען שתמיד ברח ממריבות ואינטריגות. אברהמי מצדו מתעקש שאלה היו מריבות אמנותיות ¬ וזה מותר מבחינתו.

כל אחד מהשלושה זוכר את התסכול והאכזבה של תפקיד קטנטן. פניני מספר שבהצגה "מאחורי הגדר" בהבימה, מרוב תסכול היה בורח מההשתחוויה בסוף ההצגה ובשל כך נקנס בתיאטרון.

מוג'ה נזכר בתפקידון שקיבל ב"אגממנון" שעלה כהפקה משותפת של החאן ותיאטרון חיפה בבימוי סטיבן ברקוף. "זו היתה הפקה של במאי שבא עם קונצפציה ואנחנו היינו נערי הקונצפציה. היינו הסוסים והיינו החיילים, והתהילה היתה לבסוף לבמאי ולאגממנון ולקליטמנסטרה. זה לא מה שרציתי לעשות ערב ערב. ואז אתה בורח לשתייה. אצל דור השחקנים הקודם, כמו נסים עזיקרי ואברהם רונאי, השתייה תוך כדי ההצגה היתה הרגל. ואנחנו מיד חשבנו שהכי טוב והכי קול לעשות כמותם".

האם גם כיום שחקנים שותים תוך כדי ההצגה?

אברהמי: "לא, היום זה לא כל כך קיים".

פניני: "אני שתיתי ב'מוני סוויני', כי שיחקתי אלכוהוליסט ורציתי להיות ספוג. אבל אם אני שותה בירה לפני הצגה מסתכלים עלי".

ואחרי ההצגה לא הולכים לאיזה דרינק?

אברהמי: "אחרי ההצגה לוקחים את הדברים ונוסעים הביתה".

מה אתם מאחלים לעצמכם?

אברהמי: "שנוכל לעשות עוד דברים כאלה".

פניני: "פתאום אני רואה את האיכות הזאת של היוזמה האישית. זה תענוג גדול".

מוג'ה: "אני רוצה לממש את פרויקט הקולנוע שאני מתכנן. מדובר בפרויקט קולנועי שמביא את הסיפור המופלא באמת של שתי המשפחות, המשפחה של אבא שלי והמשפחה של אמא שלי, שתי משפחות איטלקיות, שאחת שרדה כולה במלחמת העולם ואחת לא שרדה, חוץ מאבא שלי".

מה צפוי להצגה שלכם?

אברהמי: "פתאום איזה גוף גדול רוצה אותנו, אז אנחנו לא יודעים איך להגיב כרגע".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו