שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יבגניה דודינה מציגה: פרסונה

ישיבה מקרית של דודינה ליד ליב אולמן בבית קפה הובילה להצגה "פרסונה", הפקה משותפת להבימה ולתיאטרון גרמני. אחת השחקניות הבולטות בישראל מספרת על המעבר הדרמטי שלה מגשר להבימה ועל הקסם של תיאטרון בשפה שלא מבינים

ציפי שוחט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

לאורך כל השיחות בינינו, שהתקיימו במשך שתי פגישות, ניסיתי להבין מה יש בה ביבגניה דודינה שכל כך מרתק אותי, על אף חסכנותה במלים ולמרות הקושי שלה להיחשף. האם זו ההבעה המשתנה בפניה הנקיות מאיפור: לרגע היא אשה-ילדה מתפנקת, רגע אחר היא חסרת אונים, ופתאום נהפכת לשחקנית-הכוכבת שכל התיאטרונים מחזרים אחריה. ואולי כל אלה יחד חוברים למסתורין שהיא משדרת, בכוונה או שלא.

דודינה משכה אליה תשומת לב מרגע שהחלה להופיע על בימת תיאטרון גשר לפני 22 שנה, עם עלייתה לארץ. מאז סללה דרכה כשחקנית ברוכת כישרון שזכתה הן לאהדת הקהל והן לזו של הביקורת, שהיללה אותה כשחקנית דרמטית מטלטלת וחושנית. כשנפלה מבימת התיאטרון תוך כדי ההצגה "מדיאה" ושברה את רגלה, ב -2005, חיכו לה בגשר שמונה חודשים עד להחלמתה. בכל הזמן הזה הוקפאה ההצגה, מה שגרם לתיאטרון הפסד כספי לא מבוטל. שחקניות מעטות, אם בכלל, זוכות לכבוד הזה.

אני דווקא לא נמניתי עם מועדון מעריציה של דודינה, בעיקר בשל הדיקציה הבעייתית שלה בעברית והדרמטיזציה המוגזמת במשחק שלה, שהיה לא פעם מאנייריסטי בעיני. כל זאת עד להצגה האחרונה בכיכובה, "פרסונה". פתאום הדיקציה השתפרה פלאים, המאנייריזם התפוגג ונשביתי בקסמה.

יבגניה דודינהצילום: אילייה מלניקוב

"פרסונה", שנוצרה על פי סרטו הנודע של אינגמר ברגמן, היא הפקה משותפת של הבימה עם תיאטרון הרזידנס במינכן, וההצגה עולה הן בתל אביב והן במינכן. זוהי הצגה לשתי נשים. האחת, אליזבת פוגלר, שבחרה בשתיקה כדרך להתמודדות עם העולם. לאורך ההצגה כולה היא אינה פוצה פיה, מלבד מלה אחת סתומה שהיא אומרת לקראת סוף ההצגה. המלה היא "כלום". הדמות השנייה היא אלמה, אחות במקצועה שבאה לטפל בה, מנסה ללא הצלחה להבין את מניעיה ונעשית דומה לה. בתווך יש דמות של מספר המניע את העלילה, שהוא בעלה של אליזבת וגם הפסיכולוג שלה.

אפשר להכביר מלים בהסברים על התנהגותן של הדמויות ועל הכוח המניע אותן, אך הן יישארו תמיד מסתוריות וסתומות ונתונות לפרשנויות שונות. במאמר על סרטו של ברגמן משנת 1966, בכיכובן של ליב אולמן וביבי אנדרסון, כתבה סוזן זונטג כי לברגמן "היה חשוב יותר להביא את צופיו להתמודדות עם שתיקה זו כעובדה קיימת מאשר לעסוק בסיבותיה ובמניעיה".

העיבוד הבימתי מעצים את השאלות העומדות בבסיס העלילה ונוגעות לתמות כמו שפה, אמת וזהות. שתי שחקניות משחקות לחלופין את שני התפקידים. בהצגה שעולה בתיאטרון רזידנס במינכן יבגניה דודינה היא אליזבת פוגלר השותקת, והשחקנית הגרמנייה יוליאנה קוהלר היא אלמה. בהבימה הן מתחלפות בתפקידים: קוהלר היא אליזבת ודודינה היא אלמה. והיא אלמה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. משכנעת, מרתקת, מסתורית, מטורפת, ובו בזמן מעוררת הזדהות רבה. את דמות הגבר מגלם אלון נוימן.

על לידתה של ההצגה מספרת דודינה: "שיחקתי עם השחקנית יוליאנה קוהלר בסרט 'אדם בן כלב' שביים פול שריידר. במסיבת העיתונאים בפסטיבל ברלין לקראת תחילת הצילומים הושיבו אותנו זו ליד זו. התחלנו לשוחח, באנגלית, והבנו שאנחנו מרגישות מאוד נוח יחד. מאז אנחנו בקשר. נפגשנו שוב בהקרנה של הסרט, ולפני שנתיים הגעתי לפסטיבל ברלין עם הסרט 'לא רואים עלייך' ויוליאנה היתה שם בחבר השופטים. שוב שמחנו לראות זו את זו ועלינו לבית הקפה של הפסטיבל.

דודינה ב"פרסונה" בהבימה עם יוליאנה קוהלר ואלון נוימן

"במרחק של כמה שולחנות מאתנו ישבה ליב אולמן, וברור שדיברנו עליה ועל ברגמן, שהתברר שעבד גם בתיאטרון רזידנס במינכן, שבו עובדת יוליאנה. המפגש הזה עם אולמן הזכיר לי את הסרט 'פרסונה' בכיכובה ובבימויו של ברגמן. ראיתי את הסרט באחרונה כי היתה כוונה מצד יחזקאל לזרוב להעלות את זה בקאמרי, אתי ועם הרקדנית שרון אייל, וזה לא הסתייע לבסוף.

"בכל מקרה, אמרתי ליוליאנה בצחוק: בואי נעשה בתיאטרון את 'פרסונה'. ואחרי שצחקנו ושתינו, פתאום אמרנו: בעצם, למה לא?! היא התקשרה למנהל האמנותי שלה ואני למנהל האמנותי שלי וככה בלי להתמהמה הרעיון יצא לדרך".

במארס השנה החלו החזרות במינכן וביולי עלתה ההצגה לבמה שם. כעת היא הגיעה לתל אביב. "הביקורות בגרמניה היו מצוינות", מספרת דודינה, "וגם הקהל קיבל את ההצגה מצוין. המחזה הזה שואב אותך. זה מתחיל כתרגיל אינטלקטואלי, חודר לנפש ובסוף תופס אותך בנשמה".

דודינה מעולם שיחקה בתפקיד ראשי מתחלף כמו בהצגה זו. היא גם אינה דוברת גרמנית. איך עובדים בשפה שאין מכירים? "כשהחלו החזרות במינכן ביקשתי הקלטה של כל הטקסט בגרמנית", משיבה דודינה, "והתחלתי לחזור על המשפטים. בהתחלה בנינו את התגובות של הדמות השותקת לפי קודים מסוימים, אבל זה לא סיפק אותי. היה צורך להבין את הטקסט. נהגתי לשבת לבדי במסעדה ליד הבית וללמוד את הטקסט בגרמנית. הייתי במידה רבה כמו אליזבת פוגלר בהצגה, כלומר, חוויתי מה שהיא חוותה, בדידות נורא גדולה".

מה קשה יותר לשחקן -¬ לשחק עם טקסט או בלעדיו?

"זה לא משנה, כי הכי קשה זה למצוא מפתח לדמות שאתה מגלם. אתה חייב להחליט כל שנייה מה הדמות חושבת, איך היא מרגישה, זה כמו ניתוח פסיכולוגי מתחת למיקרוסקופ. עם הדמות השותקת של אליזבת הייתי חייבת לשמור על מסתורין, להיות ברורה ולא-ברורה גם יחד, להיות אגואיסטית, סקסיסטית, אכזרית, כואבת. הכאב שלה הוא אמיתי גם אם הסיבות לו הן מעוותות. מולה עומדת אלמה, הדמות המדברת, שהיא דמות פשוטה שאין לה שאלות בחיים, אבל כשהיא נתקלת בהר געש רגשי כמו אליזבת היא מתחילה לשאול שאלות. למעשה היא עוברת תהליך חזק ואינטנסיבי בזמן קצר ויוצאת אדם אחר, מחוזק וספקני יותר".

רעידת אדמה

בזמן האחרון קל יותר לדודינה לדבר בעברית מאשר ברוסית, אף שלכל מלה ברוסית יש הרבה יותר אופציות, היא אומרת. "אבל בבית עדיין שולטת השפה הרוסית. עם בעלי אני מדברת רוסית ועם הבת שלי חצי רוסית, חצי עברית. אבל 90% מזמני מתנהלים בעברית. כשאני מזפזפת בטלוויזיה אני עוצרת גם בערוצים הרוסיים. אבל עיתון ברוסית, למשל, אני לא קוראת. כשאני כותבת עברית יש לי טעויות, לכן אני עדיין נעזרת באפליקציה שמתרגמת בשבילי מרוסית לעברית".

השיפור בשפה, שלא לומר השחרור בשפה, שגם בא לידי ביטוי כאמור בדיקציה טובה בהרבה על הבמה, מסמל יותר מכל את שחרורה של דודינה מתווית המהגרת, העולה החדשה, בת הגטו הרוסי.

17 שנים היתה דודינה שחקנית תיאטרון גשר, וכפי שהיא מעידה, החיים בתוך התיאטרון היו כה אינטנסיביים, שלא היה זמן וגם לא צורך לפתח חיים חברתיים מחוצה לו. לפני כחמש שנים חצתה את הגבול מגשר להבימה. בעולם התיאטרון המקומי נחשב המעבר הזה לסוג של רעידת אדמה. בגשר ניסו אז להוריד ווליום והודיעו שהיא תחזור, אבל בתוך התיאטרון היו שראו בזה סוג של בגידה. מי שהיה לו ספק בכך, היה צריך להיות נוכח בערב חגיגי שהתקיים בגשר ב- 2007, בעת שדודינה כבר שיחקה ב"אנה קרנינה" בהבימה, בבימויו של אילן רונן. הגברת הראשונה של גשר עד אז עמדה על הבמה בצד שאר השחקנים, אבל מקומה הוצנע והיא היתה נבוכה, כמעט מבוישת.

"אני כבר חמש שנים שחקנית הבימה ואני לא מרגישה שעזבתי או התנתקתי", היא אומרת, וניכר שגם כעת הדברים אינם פשוטים מבחינתה. "המעבר היה קשה ועברתי תקופה לא קלה. להחליף תיאטרון זה כמו להחליף מדינה. בשבילי זו היתה עלייה שנייה. בהתחלה באתי ל'אנה קרנינה', ולא היה ברור שאשאר בהבימה. זו היתה תקופה שהייתי פנויה בגשר".

היתה תקופה כזו?

"כן, תתפלאי. לא היו לי הצגות לשחק בגשר. כשקראתי את המחזה 'אנה קרנינה' היה ברור שאעשה אותו. אי אפשר לסרב להצעה כזו, והיתה הסכמה בין הבימה לגשר. אחרי זה הוצע לי בגשר תפקיד בהצגה על פי סיפור של צ'כוב, אבל זה לא הסתדר. וכך נשארתי בהבימה, ונכנסתי לחזרות על 'איולף הקטן' של איבסן בבימויו של חנן שניר, ואחרי זה 'מסילה לדמשק', 'קוויאר ועדשים' ו'פרסונה', ובפברואר אני מתחילה חזרות להצגה חדשה, 'אדם לא מת סתם' לפי סיפורים של דבורה בארון, בבימויה של שיר גולדברג".

דודינה ב"מדיאה"

דודינה עברה להבימה זמן קצר לאחר שגילמה את מדיאה בגשר, בהצגה שבה שברה את רגלה תוך נפילה מהבמה והתיאטרון חיכה שמונה חודשים לחזרתה.

איך קרה שנפלת מהבמה?

"החלקתי באמצע המונולוג. עוד הספקתי להגיד 'לא אוכל לסבול את הלעג של אויבי... מי אמר שאני חלשת תנועה', אבל את המשך המשפט לא השלמתי, וההמשך הוא: 'אני אחרת, מחבקת את חברי, מרסקת את אויבי, כן, זו מדיאה'.

"בהתחלה לא הבנתי מה קרה. ניסיתי לעמוד ולא הצלחתי, וסחבו אותי משם וקראו לאמבולנס. לקהל הודיעו שההצגה לא תימשך. היו לי שלושה שברים ברגל ימין וגם שלוש צלעות נשברו. הרגשתי כמו קרנינה שהרכבת דרסה אותה. שכבתי בבית עם גבס, אבל לא הייתי מבואסת. קראתי ספרים וראיתי סרטים. כשיצאתי החוצה הכל נראה לי מאוד לחוץ ורציתי חזרה הביתה".

על גילום דמות של אם הרוצחת את ילדיה היא אומרת: "זה לא תפקיד רגיל, פחדתי ממנו פחד גדול. כשהתקרבתי למונולוג שאני צריכה לרצוח את הילדים, המלים לא יצאו לי מהפה, ובזמן החזרות החום שלי היה עולה ל 38 מעלות. בשלב מסוים הבנתי שיש גבול לטוטאליות ¬ וזה עזר לי".

את מתארת מעבר מתיאטרון אחד לשני כמו מעבר למדינה אחרת ¬ למה זה קשה כל כך?

"לעבוד עם במאי (יבגני אריה, צ"ש) 17 שנה, ועוד במאי שאני מחשיבה למורה שלי, זה ליצור יצירה משותפת, זה דבר אינטימי מאוד, לעתים יותר מאינטימיות של גבר ואשה. פעם, כשהגיע לגשר במאי גרמני, הרגשתי כאילו יש לי אבא אחר. המעברים האלה הכניסו אותי לחוסר ביטחון וחוסר שקט. ההתמכרות ליבגני היתה טוטאלית, אבל אני חושבת שזה טוב, כי זה מחסן, העבודה אתו לא קיבעה אותי.

"כשהגעתי לפה להבימה, התחושה היתה שקיבלתי אבא אחר וגם שהחלפתי כיתה, כי גם הדינמיקה בין הפרטנרים שונה מאוד. לא היה לי ניסיון בעבודה עם במאים אחרים ובהתחלה הייתי משווה. אחר כך הבנתי שזה לא נכון, שאין מקום להשוואה, כי מדובר בשתי פלנטות שונות. ובכל זאת זה דורש סוג של אמון גדול מאוד בבמאי".

ולא היה לך אמון בבמאי הבימה?

"לוקח זמן ללמוד אחד את השני, עד כמה אפשר לסמוך על הבמאי. עם 'אנה קרנינה' לקח לי זמן להתרגל. מאוחר יותר הצטערתי שלא הקשבתי לו. בפעם השנייה שאילו רונן ביים אותי ב'מסילה לדמשק' זה כבר היה אחרת לגמרי, הייתי הרבה פחות ספקנית. גם עם חנן שניר היה ככה. אני מניחה שהפעם השנייה תהיה שונה".

את מגדירה עצמך שחקנית הבימה כיום?

"כן, בהחלט, אבל גשר לא שייך לעבר, ואני לא פוסלת לחזור לשם אם תהיה הצעה טובה או בקו-פרודוקציה עם הבימה. יש דיבורים על זה".

איך הגיב יבגני אריה ל"אנה קרנינה"?

"הוא אהב את ההצגה עד כמה שאני זוכרת. זה היה מזמן".

כשדודינה מדברת על גשר היא בוררת את המלים ומתנסחת בזהירות. אפשר להבין את הרגישות שלה, במיוחד מאחר שבעלה, אבי בנימין, הוא מלחין הבית של גשר.

את בנימין, ששם משפחתו הקודם נידזבסקי, הכירה בגשר. הוא נולד באסטוניה ועבר למוסקבה ובדיעבד התברר שבתקופה מסוימת אף התגוררו זה מול זה. הוא היה אז נשוי עם ילד, היתה לו להקת רוק והוא עמד לפני סיבוב הופעות באירופה, "אבל הוא עצר את הכל והגיע לישראל כי בנו היה בארץ בצבא". מספרת דודינה.

"כשהגיע לתיאטרון זה היה בזמן חזרה, והוא פתח את הדלת והציץ וראיתי ראש ועיניים ואמרתי: מי זה?! הוא סיקרן אותי. אבי התגורר אז בירושלים ואני בתל אביב בדיזנגוף, בדירה שנתן לי התיאטרון. אני התגוררתי בחדר אחד והחדר השני היה של גשר. מכיוון שאבי התגורר בירושלים אז המנכ"ל, סלאבה מלצב, שלח אותו לישון בדירה של התיאטרון, כלומר בחדר השני בדירה".

מאז הם לא נפרדו. בנימין היה כאמור למלחין הבית של התיאטרון ודודינה לכוכבת הלהקה. כעבור שנה הם נישאו. מאחר שעבדו ערב ערב בתיאטרון התקשו למצוא תאריך; לבסוף הוחלט שלנה קריידלין, אז במאית וכיום מנכ"לית התיאטרון, תחליף את דודינה בהצגה "משפט דרייפוס", כדי שזו תוכל להתחתן.

חגיגת החתונה התקיימה בתיאטרון בהאנגר ביפו, על רקע התפאורה של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". ההצגה התרחשה כולה על גשר שחצה את אולם התיאטרון, והגשר הזה נהפך לשולחן ענק שעליו הונחו האוכל והשתייה ומשני צדדיו ישבו ורקדו ושרו. באותה הזדמנות סיפר המנכ"ל מלצב, ששלח בכוונה את בנימין להתארח בדירת התיאטרון שבו היתה דודינה.

את טקס הנישואים קיימו בקפריסין. למה, בעצם? "כי עשו בעיות ברבנות", משיבה דודינה, "שאלו שאלות, לא האמינו ואחרי זה התקשרו, זה היה כמו חקירה. אחרי ששאלו שאלות ועניתי על הכל הם אמרו שאני משכנעת, אבל שאני שחקנית ואולי אני משקרת. אז נשבר לנו, נסענו לקפריסין והתחתנו". בתם אנה בת 16 ועשרה חודשים.

את בקשר עם שחקני גשר?

"הקשר רופף מאוד. אבל אתמול דיברתי עם סשה (דמידוב) אחרי תקופה ארוכה וזה היה כאילו דיברנו אתמול".

והיחסים עם יבגני אריה?

"אנחנו לא נפגשים כל כך. הוא נמצא ביפו, ויפו זה רחוק. גם בתוך גשר לא היו יחסים, לא היה זמן ליחסים, החיים בתיאטרון אינטנסיביים מאוד, לא היה אפילו זמן להרים טלפון לשאול מה נשמע. תמיד היה ונשמר הדיסטנס בין מורה לתלמיד".

סצינת הפתיחה מתוך סרטו של ברגמן "פרסונה", 1966

את יבגני אריה הכירה דודינה עוד במוסקבה, כשהיתה סטודנטית למשחק באקדמיה "ואריה הגיע לראות הצגת סיום שלנו. הוא עבד בתיאטרון מאיאקובסקי במוסקבה, ואחרי שראה את הצגת הסיום אמר למנהל האמנותי של התיאטרון שכדאי לו לראות אותי. למחרת התקשרו ושלחו לי מחזה. בשלב מסוים ליהק אותי אריה ל'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים'. ואז יום אחד הוא שאל אם אני יהודייה ואמרתי שכן, והוא אמר שבחיים הוא לא היה מאמין.

"אחר כך התארגנה קבוצה של כ 20 איש, שהובילו אריה ומלצב, שנסעה לסיור בישראל. ידעתי שאני באה לפה להרבה זמן. גם הייתי לבד, לא נשואה עם ילדים. עד אז לא הייתי בחו"ל. כשהגענו ושאלו מי נשאר ומי לא ¬ אמרתי מיד שאני נשארת. הרוב חזרו ונשארנו אני, סשה דמידוב, נטשה מנור, אריה, סלאבה ולנה קריידלין. אחרים הצטרפו וככה נהיה תיאטרון גשר".

מי היו האחרים?

"פירסמנו בעיתון הרוסי שאנחנו מחפשים שחקנים ועובדים לתיאטרון רוסי שאנחנו מקימים. הגיעו אנשים וביניהם היה גם המוסיקאי אבי נידזבסקי".

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היתה ההצגה הראשונה שלהם והיא משכה מיד תשומת לב מיוחדת, הן מצד הקהל והן מצד הביקורת. גשר הסתמן כבר מראשיתו כתיאטרון אחר, מסוגנן, איכותי, בעל ערכים תיאטרליים שלא היו מוכרים בארץ. לדודינה היה בהצגה הזאת תפקיד ללא מלים. "כשהופעתי במוסקבה בהצגה הזאת הייתי לבושה ותוך כדי ההצגה הפשיטו אותי, ופה עליתי לבמה חצי עירומה ותוך כדי הצגה הלבישו אותי", היא מספרת.

אחרי "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" הציגו את "מולייר" ו"דרייפוס", שהיתה ההצגה הראשונה שהעלו בעברית. "לא, לא היה קשה, אבל לא הבנתי את גודל האחריות", היא אומרת. "רק אחרי שנים הבנתי שהייתי בסוג של אופוריה".

כל השאר היסטוריה. תפקיד רדף תפקיד, ב"טרטיף", "שלוש אחיות", "מר ברינק", "שושה", "העבד", "מדיאה". "גן הדובדבנים" היתה ההצגה האחרונה שלה בגשר. דודינה היא שחקנית גשר היחידה שעזבה לתיאטרון אחר.

את רואה הצגות של תיאטרונים אחרים?

"אני הולכת כשמתאפשר, כי אני מופיעה כמעט ערב ערב, וכשאני לא מופיעה אני לא ממש רוצה לראות תיאטרון. ראיתי את 'וויצק' בקאמרי, אבל בזמן האחרון ראיתי בעיקר הצגות בגרמנית במינכן. יש להם תיאטרון מעולה; אבל יש להם גם הרבה כסף, שנותן לאמן אפשרות לממש את הפנטסיות שלו. ראיתי למשל הצגה של ארבע שעות וחצי מבלי שהבנתי את השפה ולא רציתי שההצגה תיגמר. וראיתי את 'הדמעות המרות של פטרה פון קאנט' של פאסבינדר ואת 'גן הדובדבנים' של צ'כוב ו'חלום ליל קיץ' של שייקספיר.

"התמכרתי להצגות שאיני מבינה את השפה בהן, כי תוך כדי צפייה מגלים דברים שלא רואים כשמבינים את השפה. גם הבת שלי אנה, שראתה את 'פרסונה' בגרמניה מבלי שהבינה את השפה, העדיפה את ההפקה שם על זו שעלתה כאן. יש איזה מסתורין וקסם בצפייה בהצגה שלא מבינים את שפתה".

מהם ההבדלים בין התיאטרון הישראלי לזה הגרמני?

"השוני הוא באיפוק. ב'פרסונה' למשל אסור היה לי לבכות. הבמאית, אמילי נירמאייר, אמרה לי לא לבכות, כי בכי נחשב לטעם רע: 'תרגיעי את הנשמה הסלאבית', נהגה לומר לי. הם מבטאים רגשות באופן אחר מאתנו".

שמנמנה עם צמה

יבגניה דודינה נולדה בבבלרוס בעיר מוגילה, לאם רופאת ילדים ואב מורה למתמטיקה. יש לה אחות, רוקחת במקצועה. היא אף פעם לא היתה מלכת הכיתה וגם לא הילדה הכי יפה בגן. היתה ילדה חולמנית, שמנמנה, עם צמה עבה וארוכה. "הייתי יושבת בשיעורים וחולמת, ועד היום אני כזו. כשהייתי חוזרת מבית הספר, הפעולה הראשונה שעשיתי היתה כיבוי הרדיו, כדי לא לדעת מה השעה".

מתי ידעת שתהיי שחקנית?

"בגיל 14, אבל לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, כי זה נראה לי אז גדול מהחיים. הייתי מעריצה נלהבת של שחקן מפורסם ברוסיה, אולג דל, כתבתי לו שירים וכתבתי שירים עליו. כשמת כל כך בכיתי ששיחררו אותי הביתה. דרך הערצתי אליו התחלתי להתעניין בתיאטרון, לראות הצגות שלו. במקום שחייתי ידעתי שאני רוצה חיים אחרים, שאני רוצה לצאת למוסקבה, הייתי כמו אירנה מ'שלוש אחיות'. אמא שלי ראתה שאין לה מה לעשות אתי, כל כך הייתי נחושה. ובאמת הגעתי למוסקבה.

"במוסקבה לא היה לי איפה לגור, ושם יש רבים שישנים בתחנת הרכבת. קבעתי עם אמא, שהסתירה מאבא את דבר נסיעתי למוסקבה, שאם אישן בתחנת הרכבת אשלח לה מברק שיהיה כתוב בו: הסתדרתי. ואם אמצא מקום לישון בבית אכתוב במברק: הסתדרתי טוב. ובאמת שלחתי לה מברק שהסתדרתי טוב".

המקום הראשון שבו ביקרה במוסקבה היה האקדמיה למשחק. "עמדתי שם, ילדה שמנמנה שהגיעה מהפרובינציה, בשמלה שלבשתי בערב הסיום בתיכון, ולא היה לי אומץ להיכנס", היא מספרת. "אבל פתאום מישהי ניגשה ושאלה אם הגעתי לבחינות ואמרה לי לבוא אחריה.

"נכנסתי לאודישן ואמרו לי לשיר משהו ואחר כך להגיד מונולוג. שרתי שיר-עם, והמונולוג היה מתוך 'הסערה' של אוסטרובסקי, מונולוג טרגי של קתרינה שרוצה להתאבד ומספרת על חייה האומללים. אבל במקום להזדעזע, כולם התחילו לצחוק. עמדתי שם, ורדרדה עם צמה ארוכה ¬ וזה לא התאים לדמות, לא הסתדר עם הדמות שמדברת על התאבדות ואני הכי תוססת, מלאת חיים. אני בכיתי ¬ והם צחקו. לא התקבלתי, כמובן".

ברוסיה הוצנעה היהדות של משפחתה, כהתגוננות מפני אנטישמיות. גם היותם ציונים הוסתרה, אבל סבא-רבא שלה היה רב, הרב צייטלין בעיר שקלוב בבלרוס, ואביה האזין בסתר לקול ישראל ברוסית. כשהודיעה לאמה שהיא נוסעת לישראל, סיפרה האם שהחלום של סבה היה להגיע לפלשתינה. "זה ריגש אותי ועוד לפני שנחתתי פה הרגשתי שייכת", מספרת דודינה.

אחריה עלתה לישראל כל המשפחה: "אמי הגיע כשילדתי את אנה, כשיצאה כבר לפנסיה, אחר כך הגיעה אחותי ולבסוף אבי, שנפטר לפני חצי שנה. ההורים חיו בתל אביב והיו כמו רבים שעלו מרוסיה ולא התערבבו. אפשר להסתדר כאן ביג-טיים רק ברוסית".

הם באים לראות את ההצגות שלך?

"לגשר תמיד באו ¬ גם להצגות בעברית. גם הבת שלי באה, אבל פחות מילדי שחקנים אחרים. היא גם לא אוהבת להסתתר מאחורי הקלעים".

האם את מעודדת אותה להיות שחקנית?

"לא ממש. יש לה פריבילגיה לא לקבל החלטות. היא מוסיקאית. פסנתרנית. לומדת בתלמה ילין. מוסיקה נותנת לה השראה".

את מבשלת אוכל רוסי בבית?

דודינה מהרהרת: "אני יודעת לעשות פירה".

מתי הרגשת שהבית שלך הוא כאן?

"כשנסענו בפעם הראשונה עם התיאטרון לשווייץ. כשחזרנו משדה התעופה לבית בתל אביב, ואחר כך הלכתי למכולת, הבנתי שהבית שלי כאן. בכלל, בשדה התעופה, כשאני חוזרת לישראל ושומעת 'מה העניינים', 'מה נשמע', זה נותן לי תחושת שייכות. במינכן כמעט איחרתי את הטיסה לארץ. כשהגעתי אנשי אל על אמרו לי: נו, איפה את, מחכים לך. זה היה מאוד נחמד לשמוע. כמה שהמקום הזה קשה ומטורף, יש פה קלילות ושמחה. את החיים ברוסיה מאפיין הכובד. את הכובד הזה הרגשתי כשהגעתי לשם עם גשר להופעות אחרי נתק של 12 שנה. זהו כובד שקשה להתמודד אתו. בישראל יש זרימה".

את החותמת לישראליות שלה מייחסת דודינה לשני אירועים מסעירים בחייה. האחד, כשהדליקה משואה בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות ה 61 למדינת ישראל; "וכשאת עומדת בהר הרצל מול השמים, החושך והרוח ¬ זה רגע שאינו דומה לכלום".

האירוע השני היה במלחמת לבנון השנייה, כשבנו של אבי בנימין נפצע קשה. "שני חיילים הגיעו לביתנו ודפקו בדלת. אמא שלי פתחה, והם שאלו איפה אבי (בנימין) והיא אמרה להם שהוא בתיאטרון והם הלכו. היא לא הבינה את המשמעות של הדבר, ששני חיילים דופקים בדלת ויש להם מה להגיד למשפחה. כשסיפרה לי נבהלתי מאוד.

"זו קיצוניות שמאפיינת אותנו הישראלים", היא מוסיפה, "מצד אחד אתה מדליק משואה ביום העצמאות ה 61 למדינת ישראל ומצד שני בן משפחה פצוע קשה. זה המחיר".

גם וגם

מלבד התיאטרון דודינה היא גם שחקנית קולנוע מצליחה ("היה או לא היה", "קלרה הקדושה", "האסונות של נינה" ו"לא רואים עלייך", שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל הסרטים בחיפה). גם בטלוויזיה שיחקה בסדרות לא מעטות ("מרחק נגיעה", "פרשת השבוע", "בת ים ניו יורק").

כשהיא נשאלת מה היא מעדיפה ¬ את במת התיאטרון או את המצלמה ¬ היא מתקשה להשיב. "גם וגם", היא אומרת, "אני אוהבת את המצלמה לא פחות מהבמה. שחקנית היא שחקנית היא שחקנית". ובכל זאת, אם לוחצים עליה ולא מרפים היא נשברת ומוכנה להגיד שהבסיס הוא תיאטרון ועליו נשען כל השאר.

על אילו תפקידים בתיאטרון את עוד חולמת?

"אני לא חולמת על תפקיד מסוים, אלא על מכלול, כמו מי יהיה הפרטנר הבא, מי הבמאי, המחזאי. אני מרגישה מסופקת מאוד כיום מתפקידים שעשיתי, ואני חושבת יותר על משהו אמוציונלי שאני רוצה לחוות. למשל, חוויה רגשית שעברתי בעבר בהצגה 'העבד', כשאני וסשה (דמידוב) עמדנו ושתקנו, כל אחד בקצה אחר של הבמה, ודיברנו על משהו שקשור לילד קטן".

מה את מאחלת לעצמך?

דודינה מהססת: "הרבה אופציות מסתובבות לי בראש. מלבד התקווה לבריאות טובה, אני מאחלת לעצמי כל הזמן אתגרים חדשים. אחד מהם הוא לחזור לשחק ברוסית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ