בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דומיניק וסט כבר לא סמוי מהעין

הוא גילם רוצח סדרתי, שוטר ב"הסמויה", נבל משנות ה-50 ועכשיו הוא מנסה את כוחו גם במחזמר "גבירתי הנאווה" המוצג בבריטניה. דומיניק וסט מספר על יחסו להבדלי המעמדות, איך למד לשיר ועל מה הוא מצטער

9תגובות

מאחורי הקלעים בתיאטרון שפילד קרוסיבל הלבביות השופעת של דומיניק וסט אינה יכולה להסוות את חרדתו, הנובעת, כמדומה, משני מקורות. האחד הוא שהוא עומד לגלם את פרופסור הנרי היגינס ב"גבירתי הנאווה", המחזמר הראשון שלו, והוא חושש שייכשל. הוא אינו מנסה להסתיר את חוסר הניסיון שלו ומציג אותו לראווה בקולניות ובהומור, כפי שהוא ודאי עושה את רוב הדברים.

השירים של היגינס הם ספק שירה ספק דיבור, ו"תעצרי אותי אם אני מגזים בפרטים הטכניים", הוא אומר ­ ואני מתכוננת לקבל מידע מסובך ­ "אבל התווים, במקום שהם לא תווים אלא רק צלבים ­ את מבינה בזה?" הוא נראה קצת מבולבל. "בכל אופן, במקומות האלה אני אמור לומר את המלים ולא לשיר אותן". הוא מניד בראשו. "זו עקומת למידה תלולה מאוד בשבילי".

המקור האחר לחרדה הוא הראיון עצמו. חמש דקות אחרי שהתחלנו הוא כובש את ראשו בידיו: "לעזאזל, נשבעתי שלא אגיד שום דבר שיהרוס לי את החיים". הוא חוזר בהמשך, שוב ושוב, לנושא הראיונות שהוא שונא, ואני שואלת למה הוא קורא אותם. "כי האשה שלי מנופפת בהם מול הפרצוף שלי ואומרת, 'למה עשית את זה?'" הוא צוחק. "אני פשוט לא יוצא טוב בדפוס, ואני לא מאמין שאני עושה את זה שוב".

ג'והן פרסון

הוא צודק. בתוכנית של גרהם נורטון לפני כמה חודשים, למשל, אמר שהעובדה שהתחנך בפנימייה היוקרתית איטון תייגה אותו בתקשורת ב"סטיגמה שמדורגת קצת מעל 'פדופיל' בגלריה של קלון". בראיון בעיתון הוא טען שעברו האמיד אולי הצר את צעדיו כשחקן, אבל "שחקן צריך להתעלות מעל הרקע שלו אם הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום".

אם אינכם מהלוחמים בשיטת המעמדות, יש סיכוי שתהיו כאלה כשתסיימו לקרוא את הראיונות אתו. אבל הוא ידידותי בפגישה פנים אל פנים, משתעשע במשחקי זלזול בעצמו ומקמט את מצחו. הוא עדיין מתלבט בעניין דמותו של היגינס, הוא אומר. הפרופסור לפונטיקה מהעשור השני של המאה ה‑20 עסוק בכפייתיות במבטאים, מתוך אמונה שיוכל להשפיע על עתידה של נערת הפרחים הענייה אלייזה דוליטל אם ייתן לה שיעורי דיבור נמרצים ותכופים. הוא בעצם סקסיסט רציני, שמתייחס לאלייזה כמו לבובה על חוט, ומכנה אותה "טיפשה רגזנית".

"מכשפה, מרשעת, יצור, עלה כרוב מקומט", הוא מצטט את הכינויים שמעניק היגינס לנשים. "הוא בעיקרון מייצג את הגישה של הגברים כלפי הלוחמות לזכויות האשה, שהיא 'למה אתן עושות מזה עניין כל כך גדול, ממילא תקבלו זכות הצבעה, אתן לא צריכות להיות כל כך היסטריות".

"אבל אני מוכרח להגן עליו, כי אני צריך לשחק אותו, ויש לי חמש אחיות ושתי בנות, אני צריך להצדיק את עצמי בפניהן. כן, אבל למה בעצם כולם צריכים לדבר באותו מבטא? "זה הדבר הבעייתי בעיני", הוא מודה. "אבל בבית הספר למשחק היינו צריכים ללמוד לדבר במבטא הבריטי המהוקצע, כי אמרו לנו שזה יעזור לנו להשיג עבודה, וזה נכון". אלייזה שואפת לעבוד בחנות, והוא חושד שאפילו עכשיו, "אם מישהי מדברת במבטא מסוים, הסיכוי שלה להתקבל קטן יותר".

הוא חוזר לגישתו של היגינס לנשים, ומתחיל להתיידד עם הרעיון של השפה שבה ישתמש. "זה פנטסטי. 'כל מה שהן עושות זה לסדר את השיער ­ למה הן לא מסדרות את הבלגן שבתוך הראש?' זה טוב. זה טוב, סקסיזם גלוי!" אני מציעה להשתמש בזה בתור כותרת לראיון, והוא מתחיל לגחך בעצבנות, אפילו מקלל, בטוח שהרס לעצמו את החיים שוב.

צרות של עשירים

המבטא של וסט עצמו השתנה לראשונה כשעבר מבית המשפחה שבסמוך לשפילד, שם היה אביו בעליו של מפעל מצליח, לאיטון, והשתנה שוב כשהתחיל לעבוד כשחקן צעיר בארצות הברית. בשלב מוקדם בקריירה שלו היה נדמה שצפויה לו קריירה של כוכב הוליוודי, כשלוהק בתפקידים ראשיים לצד סנדרה בולוק ב"28 ימים" ולצד ג'וליה רוברטס ב"חיוך של מונה ליזה".

"הייתי איום ונורא", הוא אומר. "פשוט לא ידעתי מה לעשות, ולא יכולתי להיות הבחור האמריקאי הטיפוסי, פשוט לא יכולתי לסבול את זה. אני חושב שקשה מאוד לשחק בתפקידים האלה כי צריך להשקיע בהם חלק גדול מהעצמי". בתחילת שנות האלפיים התברר לו שהוא "מעדיף ללבוש תחפושת ולצאת בריקודים" ולכן הצטרף ללהקת הקרקס הארגנטינית "דה לה גארדה".

הוא התפרסם ב‑2002, בתפקיד השוטר ג'ימי מקנולטי מבולטימור בסדרה "הסמויה". התפקיד שיחרר אותו כשחקן, לדעתו; באותם ימים "לא היו מלהקים אותי באנגליה לתפקיד של שוטר פשוט", אבל הוא מקווה שאולי עכשיו זה אחרת. האם הוא באמת חושב שהעובדה שנולד למשפחה אמידה הצרה את צעדיו כשחקן? המציאות, אחרי הכל, מראה שהוא טועה. ברשימה הסופית של המועמדים לפרס באפטא לכוכב עולה השנה, שניים מחמשת המועמדים, טום הידלסטון ואדי רדמיין, הם בוגרי איטון, וסט עצמו זכה באותו מעמד בפרס השחקן הטוב ביותר, על הופעתו בתפקיד פרד וסט בדרמה הטלוויזיונית "Appropriate Adult". בן כיתתו דמיאן לואיס זוכה להצלחה כבירה בסדרה "הומלנד"; לבוגרי איטון אחרים, כגון הארי לויד והארי האדן-פטון, יש גם קריירות משחק מבטיחות.

ואף על פי כן, הוא סבור שזה היה מגביל "מבחינות מסוימות. יש נטייה לתייג שחקנים, ושחקן בדרך כלל רוצה לעשות מגוון רחב יותר של תפקידים מאשר הקטגוריה הצרה שאליה הוא מתויג. אני לא טוען שעשו לי עוול ושעברתי קשיים גדולים. אבל תמיד רציתי לשחק תפקידים שונים מאוד, שיהיו שונים מאוד בתפישת הקהל, ולכן מבחינה מסוימת צריך לחרוג מהציפיות של האנשים".

הוא גילם בשנים האחרונות מגוון נאה דווקא: גנרל בסרט "Centurion"; נבל ב"ג'וני אינגליש נחוזר" וב"ג'ון קרטר"; את גיבור המלחמה, השתיין ושדרן החדשות הקטור מאדן בדרמה הטלוויזיונית "השעה"; את יאגו ב"אותלו" בתיאטרון קרוסיבל. אני שואלת אילו תפקידים היה רוצה לגלם, ועיניו מצטמצמות בתאוותנות.

"איפה להתחיל? הייתי רוצה לעשות את כל התפקידים הצעירים של שייקספיר. באמת הייתי רוצה לעשות את זה, כי אני מרגיש שאני טוב בזה, אבל עכשיו אני מבוגר מדי, אני מצטער שלא גרמתי לזה לקרות. לא עשיתי את זה כי חשבתי שאנשים יצחקו". למה? "כי זה היה החלום היקר ביותר שלי, אני מניח, זה קצת מביך... אחר כך ראיתי את ג'יימס בונד, וחשבתי, 'אלוהים, הייתי מת להיות בונד'. ועכשיו אני קצת מבוגר מדי". הוא בן ארבעים ושלוש, צעיר בשנה מדניאל קרייג. "אני קשיש מדי בשביל בונד".

לקרוע את המיתרים

יש הטוענים שבבריטניה עדיין לא הופקה סדרה שאפתנית כמו "הסמויה". וסט אומר שעניין המימון הוא אחד ההסברים. סיבה נוספת שאולי קשורה לעניין היא שבדרמה, "הכותב לא ייקח צוות של עוד שישה כותבים לעבוד אתם, ואין לו הביטחון שבידיעה שיש לו את השחקן למשך עוד חמש שנים לפחות". בבריטניה החוזים שהשחקנים חותמים עליהם קצרים יותר מאשר בארצות הברית; זו הקלה מבחינתו, שכן העבודה בטלוויזיה נתפשת בעיניו כמפרכת אחרי תקופת מה. אבל הסיבה העיקרית, הוא אומר, ומחייך שוב בשובבות, היא שהכותבים של "הסמויה" היו אנשי עיתונות, ו"העיתונאים בבריטניה אינם שאפתנים מדי". הוא נשען לאחור ומחייך בגלל הערתו העוקצנית.

הוא זועם על קיצוצי הממשלה בתקציב מועצת האמנויות וחושש שהקיצוצים ישפיעו על שפילד. "מבחינה פוליטית, הכי קל לקצץ באמנויות. אבל מבחינה כלכלית, מבחינת השפיות, זה מטורף. המקום הזה, תיאטרון קרוסיבל, הוא מגדלור ענק שמחזק את הביטחון של האנשים. 15 מיליון ליש"ט הושקעו בתיאטרון, והקהל הרבה יותר טוב מאשר בלונדון". איך זה? "אני נחשב צופה טיפוסי של לונדון", הוא אומר. "כשמשהו ממש מדהים, אני מרים גבה ואומר, 'הו, זה היה טוב למדי'. אבל כאן, בחזרות הגנרליות הפתוחות, הכרטיסים עולים ליש"ט אחד, ותמיד יש תור ארוך בחוץ".

למרות הזלזול שלו בעצמו, אני משערת שווסט יהיה טוב ב"גברתי הנאווה". הוא בדרך כלל טוב. כשהוא הולך לצפות במחזמר, הוא מספר, הוא תמיד מרגיש מרומה אם הזמרים "לא קורעים את המיתרים", ולכן כשהוא שר, "אני לוחץ ומתאמץ מדי, ולא נעים לראות את זה, אבל ככה יש לי תחושה שאני עובד. הסכנה היא שאזיק לקול שלי, אבל אני מקווה שהוא יתחזק, כי הוא לא מהדהד במיוחד". האם הקליט את עצמו שר והקשיב להקלטה? "בחיים לא", הוא אומר. "זה יהיה נורא".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו