זהרירה חריפאי: אל התרדמה הגדולה שעליה אין לומר דבר

חריפאי שיחקה בעשרות תפקידים - גדולים וקטנים, קלאסיים ומודרניים. וכל מלה, כל אות, כל הברה תמיד קיבלו בפיה את המידה הנכונה של צליל, משמעות ורגש

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

בפעם האחרונה ראיתי את זהרירה חריפאי לפני כעשרה ימים, ביום שישי, בבית צבי באירוע במלאת שנה למותו של מי שניהל את בית הספר למשחק, גרי בילו. היא עלתה לבמה הקטנה, בבית הספר למשחק בו גם למדה וביימה, יחד עם בתה איה שבא, שלמדה ומלמדת שם, וקראה, בקולה ובדרך קריאת השירה הייחודיים והבלעדיים שלה את שיר האשכבה מתוך "סימבלין" של שקספיר: "אל תירא חמה זועמת/ או מטר חרפי ניתך/ עבודת חייך תמה/ ועכשיו שכרך תיקח... נוח בטח, אל תחרד/ קברך יכון לעד" (תרגום: מאיר ויזלטיר).

אז עוד לא ידענו שהיא מדברת גם על עצמה. זה היה כמה ימים אחרי יום הולדתה ה 83. אז נראה היה שהצליחה להתגבר על מחלת הסרטן, שהתגלה אצלה כשגילמה את תפקיד חולת הסרטן, המכריזה ב"נמבר" מוסיקלי נמרץ ¬ שהקים את הקהל על רגליו במחיאות כפיים ¬ על כך שתנצח את הסרטן, במחזה האחרון של ענת גוב "סוף טוב". איה סיפרה שזה עתה חזרה עם אמה מלונדון, לשם נסעו ברגע שקיבלו את אישור הרופאים (פעם זהרירה היתה נוסעת ללונדון בכל הזדמנות; הפעם הספיקה לראות רק את המחזמר "מדלן", היא סיפרה בלי התלהבות), וכי זהרירה כבר עשתה חזרות בבית עם פסנתרן על השיר מההצגה "סוף טוב", ושובה לבמה תלוי רק בביטחון העצמי שלה.

זהרירה חריפאי (במרכז) בהצגה "סוף טוב". התפקיד האחרוןצילום: ז'ראר אלון

זה כבר לא יקרה. מחר (חמישי) יוצב ארונה על במת התיאטרון הקאמרי, ביתה במשך כל כך הרבה שנים, ומי שזכה לראותה, יישאר עם הזכרונות המרתקים, המשעשעים, הכואבים, מתפקידיה הרבים. בלהקת "בצל ירוק", שם שרה את "הפרוצה החלוצה" שנאסר לשידר ברדיו, ואחר כך בתיאטרון הקאמרי, כפאני ב"מריוס", עד שהוחלפה בעת משבר הניהול בתיאטרון.

ואז גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי", בבימויו של יוסף מילוא בתיאטרון חיפה, לצד אילן דר כסימון וחיים טופול כאצדק, שם שבתה את לבם של אין ספור צופים. נער נלהב אחד עמד בפתח חדר ההלבשה שלה ערב-ערב והסתכל בה בהערצה, עד שהיא אמרה לו "או שתיכנס או שתלך" וגררה אותו פנימה. זה היה אותו גרי בילו, סיפרה זהרירה בדרכה הייחודית עם מותו.

זהרירה חריפאי (מימין) ב"יעקב וליידנטל" של חנוך לויןצילום: ישראל הרמתי, באדיבות ארכיון תיאטרון הקאמרי

עשרות תפקידים, גדולים וקטנים, קלאסיים ומודרניים. ובמכלול הזה התפקידים שיצרה במחזות של חנוך לוין, והתפקידים שהוא כתב בעבורה. כרות שחש ב"יעקבי וליידנטל", תפקיד שבו נאבקה עם הכרית ועם השדיים ועם הביג תוחעס ועם המחזאי-במאי ועם עצמה, עד שאמרה כמו שרק היא היתה יכולה: "השפלת אותי, הרסת אותי, אני אהרוג אותך".

ואחר כך כבלה ברלו ב"סוחרי גומי", אומנת ב"נעורי ורדל'ה", בתפקיד האם בגרסה הראשונה של "אורזי מזוודות", עם ההכרזה "על המצבה שלי אל תכתבו 'בשיבה טובה'. שום שיבה ושום טובה. תכתבו 'מתה בגיל שש'!", ועד לזקנה ב"אשכבה", שם אמרה "ומן התרדמה הקצרה עם החלום, עברתי אל זו הגדולה, שעליה כבר לא אוכל לומר דבר", ואחרי זה גם פוגורלקה ב"רומנטיקאים".

כשפרשה לגמלאות מהתיאטרון הקאמרי המשיכה לשחק על במתו (שם גילמה את תפקידה האחרון ב"סוף טוב") אבל גם בבית לסין ("אבודים מיונקרס" ו"תה", מחזה שנכתב עבורה על ידי רוני פינקוביץ'), ובתיאטרון באר שבע, בתפקיד אורסולה ב"הרבה רעש על לא כלום", בתפקיד שהוגדל ועובה במיוחד בעבורה, והיתה לי הזדמנות לשמוע מה שאנצור בזכרוני עוד הרבה זמן, כשהיא גם שרה וגם ניצבת על הבמה ומדברת, וכל מלה, כל אות, כל הברה מקבלים בפיה את המידה הנכונה של הצליל, המשמעות והרגש.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ