בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיית במה

שייקספיר כטוב בעיניהם

בין “הלילה השנים עשר” באפולו ל”יוליוס קיסר” בדונמר, בין תפאורה אליזבטנית לאג’נדה פמיניסטית - שתי הצגות בלונדון מוכיחות איך אפשר גם להיות נאמנים למסורת של שייקספיר וגם לבעוט בה

תגובות

כשאני שואל את עצמי, מדי פעם, מה מושך אותי שוב ושוב לראות תיאטרון דווקא בלונדון, אני עונה לעצמי, מדי פעם, שאני נוסע לשם כדי לבדוק מה שלומו של שייקספיר. ואני מזכיר לעצמי שיש מקום מסוים לדאגה. אפילו מוסדות תיאטרוניים שמתמחים בשימור וחידוש מורשתו של הגאון מסטרטפורד – להקת שייקספיר המלכותית ותיאטרון הגלוב – יוזמים אירוח של מבצעי שייקספיר בשפות ומסורות תיאטרוניות אחרות. האם זה מפני שהאנגלים כבר לא סומכים על עצמם בפרשנות בימתית לאמן הלאומי שלהם?

על פי ביקור של שבוע, שהסתמך על ההיצע הקיים בשגרה התיאטרונית הלונדונית, בלי פסטיבלים מיוחדים, לא רק שאין מקום לדאגה. אנשי התיאטרון האנגלי מוכיחים שהם יודעים גם להיות נאמנים למסורת ולהציג את שייקספיר כהלכתו, ולהפיח בשחזור ההיסטורי המדויק חיים תוססים ורעננים, וגם כי הם יודעים (במקרה הזה יודעות) להתפרע ולבעוט במסורת, ובכל זאת לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה, אלא להפיק הצגה מרתקת ומאתגרת.

תחילה קידה למסורת: בניגוד לתיאטרון היווני שעל דרכי הצגתו יש לנו עדויות מעטות, המידע שלנו על התיאטרון השייקספירי הוא רב יחסית. ועל סמך המידע הזה, והכבוד למסורת, אפשר היה לשחזר בלונדון, על הגדה השמאלית של התמזה את מבנה תיאטרון ה"גלוב" מן החומרים שבהם נבנה בשנות חיי יוצרו, ולהעלות את מחזותיו בשחזור היסטורי מדויק ככל האפשר, כולל בדי בגדי השחקנים, וכולל הליהוק: את כל התפקידים, כולל אלה של הנשים, מגלמים גברים.

אי-פי

משחק המינים והמגדרים הזה נוצל לעייפה, גם בסרט "שייקספיר מאוהב", אבל הוא יישאר לעולם כמרחב מרתק לחזור אליו, בעיקר באותם מחזות שבהם דמות של אשה (שנכתבה במקור וגולמה במקור על ידי נער) מתחפשת בעלילת המחזה לגבר, ובמצבה זה נאלצת להתמודד עם אהבתה שלה כאשה, לדמות של גבר בעלילת המחזה ועם אהבת אשה אחרת בעלילה (המגולמת על ידי גבר) אליה, בתחפושתה הגברית.

מבולבלים? זו הכוונה. בשנת 2002 גילם השחקן מארק ריילנס, שנחשב כיום לאחד מבכירי שחקני שייקספיר, את היורשת אוליביה בהצגת "הלילה השנים עשר" בתיאטרון הגלוב, שאז שימש מנהלו. ההצגה, שביים טים קרול ועיצבה ג'ני טירמני, היתה אמורה להיות שחזור מדויק של הצגה בימי שייקספיר העליזים, כולל העובדה שנמצא מקום לצופים על הבמה האליזבתנית המשוחזרת. וכך ראיתי אותה אז, קצת מעל השחקנים ומאחוריהם, כשלצדי שישה נגנים בבגדים תקופתיים מנגנים בכלים תקופתיים.

שמה של הצגה זו הלך לפניה, מאז סייר ריילנס אתה גם בארצות הברית. ב-2002 שיחק במקביל, עם אותה קבוצת שחקנים, את ריצ'רד השני, כי הרעיון של שתי הצגות שייקספיריות המבוצעות במקביל על ידי אותה להקה לא נולד בתיאטרון הקאמרי. בשנת 2013 חוזר ריילנס להפקה ההיא של "הלילה השנים עשר" אלא שהפעם הוא משחק במקביל את ריצ'רד השלישי. והפעם, מאחר שזהו חורף ואי אפשר להציג בגלוב שבו רוב הקהל נמצא תחת כיפת השמים, ההצגות מועלות באולם תיאטרון לונדוני, ה"אפולו".

ויש עוד נקודת משיכה לקהל: בתפקיד מלווליו, רב המשרתים קפוץ השפתיים מופיע סטיבן פריי, פרסונה בימתית וטלוויזיונית גדולה מהחיים שלה עצמה: בדרן, קומיקאי, סופר, אינטלקטואל ומה לא. זוהי שיבתו הראשונה של פריי להצגות סדירות בווסט אנד, לאחר שנמלט והסתתר בזמן הצגה שבה גילם את אחד התפקידים הראשיים ב-1995. מאז דיבר הרבה על משבר שפקד אותו אז כחלק מהתקף מאניה דיפרסיה, הופיע בהצגת "פנטו" ב-2007, ועתה הוא שב לבמה כשחקן מן המניין.

יש בהופעתו חן רב, גם אם לי היה נדמה שעל הבמה היו כל הזמן שניים: הדמות מלווליו, אומר את כל המלים השייקספיריות, עם גרביים בצבע צהוב וביריות מצולבות, נפוח כמו טווס, ולצדו פריי השחקן, מביט עליו במבט ביקורתי ומסתייג. עם זאת, כשנדרש מלווליו לפרוק את זעמו (כי אכן המחזה מתאכזר אליו הרבה מעבר למגיע לו) התלכדו פריי והדמות לקריאת עלבון וכאב שנותרה להדהד אחרי יציאת מלווליו מהבמה.

אבל פריי הוא לא העיקר בהצגה. אחד העיקרים שלה הוא ההצגה והמסורת: על במת תיאטרון אפולו שוחזררה הבמה האליזבטנית כמו שנראתה (מבחינת חומרים ומידות) כשלהקתו של שייקספיר הציגה על פי הזמנה בחללים סגורים. הקהל שנכנס לאולם (וגם הצופים המעטים שהתמזל מזלם לרכוש מקום ישיבה על הבמה) ראה את שחקני הלהקה מתלבשים ומתאפרים לעיניהם בחדר הלבשה גדול ומשותף שנפרש על הבמה. וכך עלה פרי לבמה עם גרביונים וחולצה לבנה ארוכה, ולעינינו אופר וסורק (עם כרבולת), אסף את זנב החולצה מאחוריו אל בין רגליו ונכנס אל הבגד האליזבטני המשוחזר, הנרכס בכפתורים ולולאות, ללא המצאות מודרניות, כמו וולקרו. ולידו המתין ריילנס בסבלנות, בשמלה ארוכה (שהסתירה את רגליו, והא נראה כנע על גלגיליות) שישימו על ראשו את הפאה וכתר הדוכסית.

הלן מייבנקס

ובתוך זה הטקט השייקספירי, המוכר לכל אוהביו ("אם מוסיקה מזון לאהבה היא, נגנו עוד") נשמע צלול, בהיר וחי, כאילו נהגה ממש ברגע זה לעינינו ואוזנינו. אבל החן העיקרי של הצגה הזאת, המסורתית כל כך, הוא לא בהופעתו של פריי ולא בהופעתו המושלמת של ריילנס בתפקיד אוליביה, אלא ברב משמעות המינית של התמונה שבה הליצן פסטה (בהופעה המרשימה במיוחד דווקא בענייניות התכליתית שלה, למרות ההתחכמויות האליזבטניות) שר באוזני אורסינו הרוזן, היושב על ספסל כשפניו אל הקהל, וויולה בתחפושת סזריו, היושבת לצדו כשגבה אלינו. למשמע השיר הרומנטי, מניח הרוזן יד על ירך משרתו הזכר (כך הוא חושב, והשחקן הוא אכן זכר). הצופים רואים איך כל גופה של וויולה הדמות נדרך, והרוזן חש בתגובה; הנה מחווה של ידידות קיבלה פירוש ארוטי. אבל בין מי למי עובר הזרם הארוטי הזה – בין שחקן לשחקן, בין דמות גבר לדמות אשה בתחפושת גבר? יש כאן איזו אי ודאות מטרידה ומקסימה, שמוסיפה עוד טוויסט לקשר השייקספירי הסבוך כל כך בחן.

אם "הלילה השנים עשר" מראה כיצד אפשר להפוך מסורת תיאטרונית להצגה חיה (ולא כתבתי מלה על סר טובי וסר אנדריו ומריה השובבים) באה הבמאית פילידה לויד ובהצגת "יוליוס קיסר" בחלל האינטימי במיוחד של תיאטרון דונמר צועדת בדרך אחרת. לויד (שביימה בין היתר את הסרט "מאמה מיה") אינה מסתירה את האג'נדה הפמיניסטית שלה. לדעתה כל הצגה, בלא קשר למין הדמויות, צריכה להיות מלוהקת תוך הקפדה על שוויון מגדרי: מחצית התפקידים מבוצעים על ידי גברים, המחצית השנייה על ידי נשים.

אבל הצגת "יוליוס קיסר" שלה מלוהקת כולה על ידי נשים. לויד מסבירה זאת בכך שברפרטואר הדרמטי אין די תפקידים של נשים זועמות. וכדי לסבר את הליהוק הזה במחזה שבו יש רק שני תפקידי נשים היא ממקמת את ההתרחשות בבית כלא לנשים: האסירות מעלות את "יוליוס קיסר" כשההצגה נקטעת מדי פעם כשהסוהרות לוקחות את אחת השחקניות באמצע תמונה, או כשהדמויות יוצאות מן התפקיד כי תשומת לבן הוסטה פתאום.

יש בכך דמיון למה שעשו לאחרונה האחים טוויאני, כשעקבו אחרי חזרות והצגות של “יוליוס קיסר" בביצוע אסירים בכלא שמור ברומא. כמו בסרט של טוויאני, גם בהצגה של לויד כמה שחקניות הן אסירות לשעבר, שלמדו תיאטרון בבית כלא והשתקמו באמצעות תיאטרון. ויש היגיון רב בהעלאת המחזה על חופש ושחרור על ידי אסירים ואסירות.

אלא שכאן צריך לציין – ולא ראיתי שמבקרי לונדון ציינו זאת – שדווקא ב"יוליוס קיסר" אחד הנושאים הוא חוסר האונים של נשים לעומת עוצמת הגברים. ברוטוס אומר לחבריו הקושרים שאם לא יקומו להגן על הרפובליקה (ולא יתנקשו בקיסר) ינהגו כנשים. ופורציה, אשתו של ברוטוס מדברת על כך שלבה הוא לב גבר בגוף אשה, ולכן היא מוגבלת כל כך. ועוד דבר ראוי לציון: גם בהארייט וולטר המגלמת את ברוטוס, וגם בפרנסס ברבר המגלמת את קיסר יש די זעם לפרנס כמה וכמה גברים. והטיפול שלהן בטקסט השייקספירי הוא לעילא.

בשנת 2006 ראיתי בשבוע אחד את שתי השחקניות האלה מגלמות ב"אנטוניוס וקליאופטרה" את אחת הדמויות השייקספיריות הנשיות ביותר: וולטר היתה קליאופטרה בהפקה של להקת שייקספיר המלכותית בסטרטפורד, וברבר גילמה את אותה דמות בהפקה של הגלוב. כאן וולטר בשיער שחור קצוץ, לחייה שקועות, וכולה לפיד בוער של מאבק לעצמאות לחופש. ברבר לעומתה, בתפקיד קיסר משחקת כמנהיגת אסירות הנהנת להכפיף אותן לגחמותיה ולהתעלל בהן, כשאנטוניוס הוא מאהבה-מאהבתה.

החלל האינטימי של הדונמר הופך את הקהל לחלק מהעלילה. הוא יושב על כיסאות פלסטיק אפורים, ממש כמו אלה הנמצאים על הבמה ומשמשים אביזרים לעת מצוא. בתמונת הרצח מבקשים מצופה במרכז השורה הראשונה לעבור מקום, וזהו מושבו של קיסר כשהוא נרצח, כשהקושרות מכריחות אותו לשתות אקונומיקה. כשברוטוס קוראת לקושרות לטבול את ידיהן בדמו של קיסר, הן עוטות כפפות עבודה אדומות. אנטוניוס (נערה כהת עור יפהפייה ועדינה למראה) מתחילה את נאומו המפורסם כשהיא שוכבת על הרצפה והקושרים מאיימים עליה באקדחי צעצוע (אחרי הכל, זהו בית כלא, אין בו נשק אמיתי). מוסיקת פאנק מבוצעת על ידי האסירות משמש פסקול, ובסוף המחזה קיסר שנרצח חוזר (חוזרת) בדמות סוהרת, השוללת באחת את אשליית החופש שהושגה לרגע, לכאורה, על ידי האסירות ששיחקו בתיאטרון. עלילת המחזה נגמרת, והשחקניות מסודרות בשורה ועוזבות את הבמה בדרך לתאיהן, כשהדלת נטרקת מאחוריהן.

פעמיים שייקספיר: פעם אחת כולו נאמנות ומהימנות סגנונית, חן ללא גבול, משובה עם הרבה חיוך ולא מעט צחוק ואיזה אי שקט ביחסים בין המינים. פעם שנייה חוצפה וחתרנות, וחופש פואטי, וריאליה הרחוקה ככל האפשר ממלאכותיות סגנונית מוסכמת. ובשני המקרים נאמנות באמירת הטקסט, עוצמת רגשות ואמירה ברורה. שייקספיר אינו עניין של זכר או נקבה. הוא מין ומגדר לכשעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו