בין החלומות לפחדים - תיאטרון - הארץ
הבמה הקטנה

בין החלומות לפחדים

“שו-שוז” בתיאטרון אלמינא ביפו, שהוא גם בית לשינוי חברתי, מציעה 
חוויה צנועה ואינטימית לפעוטות. “יותם ויעלי” של תיאטרון המדיטק מצטיינת בשפה הקולחת ובמוסיקה המקורית אך מותירה תחושה של החמצה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נגה שביט-רז

האנגר בנמל יפו או אולם מהודר – להיכן תרצו לקחת את ילדיכם באחת השבתות הקרובות כדי לצפות בהצגה חדשה? האם החוויה התיאטרלית יכולה להיות מנותקת מהמקום שבו היא מוצגת? ועד כמה, אם בכלל, אנו מערבים את האג'נדה הפוליטית או החברתית שלנו בבחירת ההצגות שבהן יצפו ילדינו? השאלות הללו ראויות למחשבה דווקא בתקופה זו, שבה השדה התרבותי המוצע לילדים מגלה ניצנים של שבירת מוסכמות וניסיון למתוח את הגבולות המוכרים מהעבר.

תהליכי השינוי – מגמה עולמית בשנה האחרונה (ראו מסגרת) – כוללים בין היתר הרחבת המגוון המוצע בתיאטרון הילדים והקהלים שאליהם הוא מופנה. ההצגה "שו-שוז", אשר עלתה במרכז "אלמינא" שנפתח לפני כשנה בנמל יפו, היא דוגמה יפה לכך.

המרכז, שהקימו השחקנים נורמן עיסא וגדעונה רז, מוגדר בפיהם כבית ליוצרים, תיאטרון ערבי-יהודי המעלה הצגות דו-לשוניות או הצגות ללא מלים. בהאנגר קטן, ובו מחצלות, כריות וכיסאות מול במה נמוכה, מנסים היוצרים לפנות לקהלים מעורבים, מבוגרים וילדים; ולמרות הניסיון להימנע מהגדרות מכלילות, התחושה היא של בית תיאטרון לשינוי חברתי.

מתוך "יותם ויעלי". סיפור של חברותצילום: בני גם זו לטובה

"שו-שוז", הצגה מינימליסטית באופיה, מספרת את סיפורם של זוג מוכרים בדוכן של נעלי בית בצורות של חיות. העסק שלהם אינו מצליח, עד שהם מחליטים להפוך את החנות לדוכן של תיאטרון בובות.

ההצגה, בבימויו של עיסא, נשענת על משחק תנועתי ללא מלים ומיועדת לילדים צעירים במיוחד, החל בגיל שנתיים. תפקיד מרכזי ממלאת בה המוסיקה המקורית שחיבר המלחין עדי כהן.

אין כאן סיפור מחזה גדול, אין גימיקים או מסרים עמוקים. אבל יש כאן אפשרות לטעום תיאטרון אחר, קטן, אינטימי, צנוע, בחלל ובאופן המתאימים לכך ביותר.

סוף טוב, לא הכל טוב

חוויה אחרת סיפקה ההצגה "יותם ויעלי", אשר פתחה את העונה החדשה של תיאטרון המדיטק, מרכז תרבות הילדים בחולון. זהו עיבוד למחזה "מקס ומילי", מיצירותיו של תיאטרון ה"גריפס" הגרמני, אחד המובילים בתחום התיאטרון האיכותי לילדים. כתב את המחזה פולקר לודוויג ותירגם רוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של המדיטק, שגם ביים את ההצגה.

המחזה מגולל את סיפור החברות בין האחים יותם ויעלי לבין עמית, בן גילם, שאותו הם פוגשים בגן המשחקים. הבית החם והמוגן של יותם ויעלי שונה מאוד מביתו הבעייתי של עמית - אך תוך כדי ההצגה, כשהילדים חושפים לאט לאט את הפחדים המשותפים לכולם, מתברר שזוהי שונות למראית עין.

עיקר כוחה של ההצגה נובע מהתרגום המשובח של פינקוביץ', אשר הקפיד על שפה קולחת וטבעית. בנוסף לכך, ניכרת גם כאן ההשקעה במוסיקה המקורית, שהלחין נתן סלומון (להקת "בית הבובות"). השחקנים המגלמים את הילדים בהצגה ראויים לציון במיוחד: דן קיזלר הולך ומתבלט בהצגות המדיטק ואילו נעמה אמית מאנסמבל “ציפורלה” מתאפיינת במשחק מוחצן הגולש לעתים להגזמות.

מתוך "שו-שוז". משחק תנועתי ללא מלים

למרות ההשקעה הרבה, בתום ההצגה יש תחושה של החמצה מסוימת. “יותם ויעלי” נוגעת באומץ אך בעדינות הנדרשת בנושאים כואבים, כמו פחדים, ילדים מוכים ועוד. אך הסיום, שבו האב המכה מכיר בטעותו ומשנה את דרכיו, נראה מהיר מדי ותפור בתפרים גסים מדי. סיום שאינו חד משמעי היה מוסיף לעוצמת החוויה.

"שו-שוז". מחזה: גדעונה רז, בימוי: נורמן עיסא, מוסיקה: עדי כהן, שחקנים: תומר קופל וגילי בית הלחמי. לגילאי 2-5. תיאטרון אלמינא, 12.1.

"יותם ויעלי". מחזה: פולקר לודוויג, תרגום ובימוי: רוני פינקוביץ', מוסיקה: נתן סלומון, שחקנים: נעמה אמית, 
דן קיזלר, הראל מוראד, גילה פוליצר, איציק גולן. לגילאי 5 ומעלה. תיאטרון המדיטק, 26.1.

עידן הפתיחות

הקרקע זזה תחת רגלינו, בשינוי מפחיד ומסעיר כאחד – כך מגדיר קים פיטר קובק, נשיא הארגון האמריקאי TYA (Theatre for Young Audience), את המתרחש בתחום תיאטרון הילדים בעולם, במאמר מרתק באתר התרבות “Howlround”. לדבריו, חלק מהשינויים מבעבעים כבר שנים וחלקם נובעים מהמצב הכלכלי המתערער בעולם. מקצת המגמות שעליהן מדבר קובק ניכרות גם בישראל.

התזוזה, לדבריו, מתבטאת בין השאר בפתיחות למגוון רחב של צורות אמנות ותרבויות, ובהכרה בחשיבות החינוך לאמנויות ולתיאטרון לילדים. כך למשל, מתרחבת הפנייה לקהלים הצעירים מאוד, שבעבר לא זכו לכך. דוגמה בולטת לכך בארץ היא תיאטרון פצפון, שהוקם בשנה האחרונה במסגרת תיאטרון אורנה פורת ופונה לקהל הפעוטות, גילאי שנה עד שלוש. גם קהלים ייחודיים של בעלי מוגבלויות שונות, מציין קובק, זוכים כעת להתייחסות הולמת מבעבר. בישראל ניתן לציין בהקשר זה את המאמץ של המדיטק להנגיש את הצגותיו לילדים עם אוטיזם.הפתיחות, מדגיש קובק, מובילה ליצירת מודלים חדשים של פעולה. כך, למשל, תיאטראות למבוגרים פונים יותר ויותר לקהלים של משפחות וילדים. בישראל בית ליסין הוא התיאטרון הרפרטוארי היחיד, למרבה הצער, המשקיע באפיק זה.

ברור שאנו בעיצומו של שינוי עצום בתיאטרון לקהלים צעירים ברחבי העולם, מסכם קובק את מאמרו. הדרכים הישנות למפות את תחום תיאטרון הילדים מאבדות מהרלוונטיות שלהן ונוצרות דרכים חדשות. "זו הרפתקה נהדרת, עם עתיד בהיר ומרגש, ממש מעבר לאופק", חותם קובק בדרמטיות, ונותר רק לקוות שהצדק אתו.

הילדות, אם עליזה ואם עצובה

כאוהבת מושבעת של ספרי אריך קסטנר, המנסה בכל כוחה להחדיר אהבה זו לילדיה, לא תמיד בהצלחה מרובה, אני שמחה לכל הזדמנות לעשות זאת גם בדרך עקיפה. תיאטרון המדיטק יעלה בבכורה בשבת הקרובה, 23 בפברואר – שהוא גם תאריך יום הולדתו ה-114 של קסטנר – את ההצגה "הכיתה המעופפת".

להצגה זו קדמו במדיטק שתי הצגות אחרות על פי ספריו של קסטנר – "אמיל והבלשים" ו"אורה הכפולה", כולן פרי שיתוף הפעולה של אוהבי קסטנר נוספים, המחזאי עידו ריקלין והבמאי רפי ניב.

"ישן הוא זה שנשכח מהלב", כתב קסטנר עצמו בהקדמה לספרו "כאשר הייתי נער קטן", "ומה שלא ניתן להישכח, קרה רק אתמול. קנה המידה אינו השעון, אלא הערך. ובעלת הערך הרב ביותר, אם עליזה ואם עצובה, היא הילדות. אל תשכחו את אשר לא ניתן להישכח! אני חושב שאי אפשר לתת את העצה הזאת יותר מדי מוקדם".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ