ארבעה 
נכנסו לפרדס: על החידוש למחזהו של יוסף בר-יוסף - תיאטרון - הארץ

ארבעה 
נכנסו לפרדס: על החידוש למחזהו של יוסף בר-יוסף

עימות רגשי בין ישראלים לבין עולה מרוסיה עומד במרכז “הפרדס” שעולה שוב בבית לסין. הפרדס מייצג את הטבע ואת החלום הציוני, אבל המחזאי יוסף בר-יוסף לא כותב על רעיונות אלא על אנשים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

אחד המבחנים של המחזאות המקורית – זו שהכל מתעקשים כל הזמן שצריך לטפח – הוא לא במספר הבכורות החדשות והשמות החדשים שמצטרפים לרשימת המחזאים והמחזאיות מדי עונה, אלא דווקא מספר ההפקות המחודשות של מחזות ישראליים שנכתבו בכל אותן שנים שבהן טופח כאן המחזה המקורי.

ומבחינה זאת מחזותיו של יוסף בר-יוסף עמדו במבחן ובהצלחה. לא רק מפני שהם מועלים כמחזות ישראליים מחוץ לגבולותיה של ישראל (על פי "אנשים קשים", ספר שמקבץ את מחזותיו של בר-יוסף שראה אור לאחרונה הם פופולריים מאוד ברוסיה, אבל מוצגים גם בהודו), אלא מפני שהם זוכים (קצת מתחת לראדר בהשוואה לחידושי מחזותיהם של לוין וסובול) לחיים חדשים בהפקות חדשות. בעונה זו מועלים שניים מהם במקביל: "אנשים קשים", שהועלה במקור ב-1973 בתיאטרון חיפה, ועתה זוכה להפקה רביעית, באותו תיאטרון, ו"הפרדס", שהועלה במקור בהבימה ב-1985, וזוכה עתה לגרסה חדשה בבית לסין.

דבר אחד בולט במחזותיו אלה של בר-יוסף, ולא פלא שהכותרת "אנשים קשים" ניתנה גם לספר שמקבץ את מחזותיו. הגיבורים שלו הם אנשים קשים לזולתם, ובראש ובראשונה לעצמם. כמו ב"אנשים קשים" גם ב"הפרדס" המאבק הוא בין התא המשפחתי הגנטי (אחים ואחיות) לבין מי שבא מבחוץ ומאיים לערער את הקשר הקיים, גם אם זה מעוות.

מתוך "הפרדס". טבע המין האנושיצילום: דניאל קמינסקי

במקרה של "הפרדס" בר-יוסף ממקם את המחזה ואת יחסו לדמויות בזמן ובמקום מסוימים: המחזה נכתב בהשפעת גל העלייה מרוסיה (אז עוד ברית המועצות) ששינה את הדמוגרפיה בארץ (כמו הגל שבא אחריו בשנות ה-90) ועורר – מה לעשות, אי אפשר להתכחש לעובדות – תקווה במי שהיתה להם שאיפה ברורה לצבע התרבותי הראוי לישראל שיהפוך את הארץ למערבית יותר באופיה ממה שהצטייר ונשמע מחיי היום יום.

לא זה הזמן והמקום לדון על נכונות או אי נכונות החשיבה הזאת, ועל מידת הצלחתה, ונדמה לי שגם אין ולא היתה זו כוונתו של בר-יוסף. ייחודו בכך שהוא לא כותב על רעיונות או על "חברה", אלא בראש ובראשונה על אנשים. וכאן ההבדל בין הישראלים (שני אחים ואחות במושבה ישראלית) ובין הרוסיה הוא לא במוצא או בהקשר התרבותי, אלא ביחסם לחיים, לזולת ולרכוש.

כי מלבד ארבע הדמויות יש במחזה הזה נוכחות משמעותית נוספת: הפרדס, שהוא רכושו של מנשה צירקין, אלמן מריר, ומשאת הנפש של אחיו הרווק המרושע, ואחותו שמקווה להעביר את הפרדס ברבות הימים לבנותיה שיגדלו, וביתיים מנסה לשלוט באחיה.

בניגוד לישראלים שרואים את הפרדס כרכוש ועסוקים כל הזמן בהתחשבנות למי הוא מגיע ולמי הוא יגיע, הרוסיה רואה בפרדס דימוי וסמל ליופי. גם בגלל מוצאה ולא רק בגללו מתבקש לראות את המחזה הזה כגרסה של בר-יוסף ל"גן הדובדבנים": גורלות אנושיים נחתכים על הבמה, אבל ברקע נמצא כל הזמן אותו מקום רומנטי ויפה שכולם זקוקים לו, אבל שדי ברור מהתחלה שסופו להיכרת, בגלל אנשים שקשים זה לזה.

אלא שבניגוד ל"גן הדובדבנים" שקיים במחזה של צ'כוב רק ברקע, עד לצלילי הגרזנים שכורתים אותו בתמונה האחרונה, בעוד המשרת פירס נותר נעול בבית כי "את האדם שכחו", הפרדס של בר יוסף ודמויותיו כל הזמן בחזית. וזה אחד האתגרים של מי שמעלה מחזה זה בתיאטרון. הפרדס, על פי הוראות הבמה של בר-יוסף נמצא בצד הבית שבו מתרחשת העלילה. כשנפתח החלון הגדול, נוכחותו אמורה לפרוץ לבמה.

נכון, במציאות התיאטרונית של היום קשה מאוד לייצר ריאליה כזאת של "הפרדס שליד" על הבמה, בעיקר כשהחדר בבית מעוצב באופן ריאליסטי, על קירותיו, דלתותיו ורהיטיו (שגם הם גורמים משמעותיים בעלילה). הרי אין טעם לשכנע בקיום פרדס אמיתי לצד הבמה. הפתרון אולי צריך להיות במציאת דימוי בימתי רב כוח לפרדס לא נראה. האמת היא - כך אני חושב לעצמי – שכאן צריך היה לפעול על אחד החושים שהתיאטרון והקולנוע לא מסוגלים לגרות ישירות: אילו אפשר היה להציף את הבמה והאולם בריח הדרים משכר, מבלי לנסות להראות לו את הפרדס. אבל אי אפשר.

מה שיצר המעצב ניב מנור בוודאי איננו מספק. כשנפתחים וילונות מעל פני קיר אלכסוני משמאל הבמה (מנקודת ראות הקהל) נחשפים ענפים דקים למדי בזוויות לא סבירות, עם תפוזים וארגזים בתפזורת. זה לא נראה כמו דימוי של פרדס ולא מציאות של פרדס, אלא כניסיון כושל לרמז שאינו רמז. במקרה הזה עדיף היה שהפרדס היה בלתי נראה. לא רק בשל קוצר ידו של המעצב, אלא בעיקר מפני שכל העניין במחזה, המעצב את יחסי הדמויות, הוא לא הפרדס עצמו, אלא מה שכל אחת מן הדמויות רואה בו.

וכאן מן הראוי להתעכב על הערה אחת של בר-יוסף בתוכנייה, וכך הוא כותב: "בתיאור רוע אפשר להרחיק ולהגזים בלי גבול והוא ייראה לנו תמיד אנושי ואמין. לעומת זה אדם שנעניק לו בכתיבה טוב ויופי בלי גבול ייראה לנו תמהוני, לא אמין, שלא לומר מזויף". במידה מסוימת בר-יוסף שותל כאן דבר סניגוריה עוד לפני שנפתח המשפט (זה הדימוי שלו להצגת תיאטרון, לא שלי). דמותה של המורה לבלט מרוסיה, אידה, שכולה התבשמות מיופי, מבלט, מהפרדס כהתגלמות הטבע והחלום הציוני, ויחסה האוהד והלא חושד כלפי הדמויות האחרות במחזה באמת נראית מוגזמת ולא אמינה.

מצד שני – וכאן נדמה שבר-יוסף נוגע בנקודה מהותית של הטבע האנושי, ובוודאי בתכונת יסוד של דמויותיו – אנחנו נוטים להניח שלכל מעשה אנושי יש כוונה ומטרה וקשה לנו מאוד לקבל מעשים שאנחנו לא מסוגלים לפענח את מניעיהם. יותר מכך: אנחנו נוטים להאמין למניעים שליליים ולחשוד במניעים כמו טוב ורוחב לב. למעשה זה מה שמניע את העלילה של המחזה הזה: בועז, האח המרושע חושד בכל דבר. אידה, המורה לבלט, לא חושדת בדבר, ומרשה לעצמה להתפעל ולאהוב בשם ההתפעלות והאהבה, ללא מטרות רווח. הגבר שבמרכז, מנשה בעל הפרדס, שמתאהב ונאהב מיטלטל בין רוחב הלב הסלאווי וצרות העין הישראלית, ונסחף רחוק מדי לשני הצדדים באיזה ניסיון לרצות את כולם, שבסוף לא מרצה איש ומשאיר אותו (וגם את המורה לבלט) בבדידותם.

בסופו של דבר מבחנו של המחזה הזה הוא ביכולת של השחקנים להפוך את הדמויות הכתובות לישויות בשר ודם על הבמה במשך אותו ערב אחד. מבחינה זו אברהם סלקטר ופלורנס בלוך בתפקיד האח והאחות מציירים שתי דמויות מוגדרות היטב, וזאת למרות שבפועל זהו מחזה של משולש ולא מרובע: האח קיים בעלילה כדי שיוכל להתקיים דיאלוג בינו לבית אחותו בהעידר הגיבור והאשה מהבמה, ולהיפך שתי הדמויות מקופחות בכך במידה מסוימת, שכן לא כל כך ברור מה המקור לאיבה-אהבה ביחסים בין בועז (השד הקטן שבר-יוסף אוהב, ושגם סלקטר נהנה ממנו ומהנה באמצעותו) לבין מנשה. באותה מידה פרשת מחלתה של צביה נותרת מרומזת בלבד, אבל פלורנס בלוך מביאה לבמה עולם מלא ומסוגלת לדאוג לעצמה.

יונה אליאן מגלמת את אידה, המורה לבלט מרוסיה, ובר-יוסף מיטיב לנסח את האתגר שמציבה דמותה לשחקנית ולקהל. אין חולק על הכריזמה הבימתית של אליאן. שאלת עיצוב דמות העולה מרוסיה בתחביר ובהיגוי איננה פשוטה. בר-יוסף היטיב לקלוט כמה ממוזרויות התחביר של העולים מרוסיה (ואגב, כמישהי שנמצאת שנה בארץ, העברית של הדמות די מדהימה). כיוון שזו הצגה ריאליסטית בסופו של דבר, קיימת ציפייה למבטא רוסי. יש בארץ לא מעט שחקנים עולים מרוסיה שהמבטא הזה הוא טבע להם. יש שחקנים ישראליים שמסוגלים ליצור אותו על הבמה בצורה מבריקה (משה איבגי ב"הבן הבכור" בתיאטרון גשר). אליאן לא מנסה ליצור מבטא; היא סיגלה לעצמה נימת דיבור בחלק העליון של מנעד הקול שלה, כשסופי המשפטים נשארים תלויים באוויר. אבל כל זה, בצירוף למידת התמהונות החביבה של דמותה, לא מצטרף בעיני ליישות אמינה. מה גם שקשה להתפעל משיעורי הבלט שהיא מעבירה. גם אם היתה כאן הכוונה ליצור גיחוך, לא היה בגיחוך זה חן מספיק.

זה מותיר לצופה את יצחק חזקיה בתפקיד הראשי של מנשה צירקין, בעל הפרדס שהוא מושא הקנאה של אחיו ומושא האהבה של אידה. חזקיה מביא לתפקיד הקשה, המורכב ומלא הסתירות הזה משהו שאפשר לכנות "זקיפות רפויה". הוא שחקן בעל שליטה טכנית מעולה בקולו ודמותו ומדויק מאוד בעבודתו, עד הפרטים הקטנים. לכן נראה לפעמים שהדמויות שלו דרוכות תמיד. בעיצוב דמותו של מנשה מביא חזקיה לבמה גם מידה רבה של רפיון, שבולטת יותר מכל בריקוד הקרקוביאק שאליו הוא נסחף בזרועותיה של אידה המורה. יש ברפיון הזה משהו שמאפשר ומפתה לחבב את הדמות הזאת, למרות שהוא איש קשה לא פחות מבני משפחתו.

בסופו של דבר, זהו סיפור על אנשים שניתנת להם ההזדמנות להתרכך. נחוצה מידה של קשב כדי לעקוב אחרי מצוקתם, ועיצוב ההצגה אינו מקל עליהם ועל הקהל. אבל גם אנשים קשים זקוקים וראויים לאהבה.

תגיות:

תגובות