"החולה המדומה": מכניסים את מולייר למוסך

אחרי שתי הצלחות עם המחזאי הצרפתי הקלאסי ניגש הבמאי אודי בן משה ל”החולה המדומה”, טקסט הפתוח לאינספור פרשנויות אנושיות, אבל בחר להבליט דווקא צדדים מכניים, שבראשם מככבת מיטת החולה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

כל במאי תיאטרון העובד בתעשיית ההצגות בארץ יודע (או צריך לדעת) שכדי לא לצבור תסכול עליו להפנים שיש הבדל משמעותי בין רשימת המחזות שהוא משתוקק לביים, ובין זו שמזדמן לו לביים. רק אם אתה מנהל אמנותי של תיאטרון (וגם אז אתה לא תמיד אדון לעצמך) או מנהיג להקה ובעלים של תיאטרון (אין חיה כזאת בארץ), אתה מביים מה שאתה רוצה. אם אתה לא, אתה מביים מה שמציעים לך לביים. לכן הסקת מסקנות על טעמיו של במאי על סמך הצגותיו במשך תקופה מסוימת עשויה להיות נמהרת או מופרכת או שתיהן.

ובכל זאת, כשאני רואה שהבמאי אודי בן משה מביים בארבע השנים האחרונות, מחזה שלישי של מולייר בשני תיאטרונים שונים, אני מתפתה להסיק מכך שהוא אוהב במיוחד את יצירתו של בן הרפד המלכותי הצרפתי מהמאה ה-17, שהיה לימים ליצנו האהוב והמיוסר של מלך השמש. ב-2009 ביים בן משה בתיאטרון החאן את "תעלולי סקפן" (עם סיפור הספינה הטורקית, שהוצג בעצם ימי משט המרמרה); ב-2010 ביים את "בית ספר לנשים" בתיאטרון הקאמרי, שעדיין מוצג; ועתה הוא ביים את המחזה האחרון של מולייר, זה שבסוף הצגתו מת המחזאי בשנת 1673 - "החולה המדומה".

מתוך ההצגה. "קורבן של מכונות רפואיות מסתוריות" צילום: יעל אילן

זו אהבה שראויה להערכה (או מזל יוצא דופן; או אולי לא יוצא דופן: באותה תקופה ביים בן משה פעמיים, שנה אחרי שנה, ובהצלחה, מחזות של ברכט בתיאטרון הקאמרי, "הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"מעגל הגיר הקווקזי") שכן מולייר הוא מחזאי מאוד מטעה: מצד אחד, הוא פופולרי בחוגים לדרמה בבתי ספר תיכוניים, גם כי הוא שייך לחומר הלימודים ונחשב לקלאסיקה וגם כי לכולם נדמה שהם יודעים במה מדובר: פאות לבנות ומפודרות, בגדים תקופתיים הדורים ותנועות מסולסלות. מצד שני, חלק מן המחזות כתובים בחריזה ובמשקל (כי מולייר פנה גם לאינטקטואלים של תקופתו בחצר המלכות ובפאריס), ויש בכולם גם אלמנטים של פארסה פרועה הבנויה על תנועה ופיזיות של סלפסטיק (כי הוא הופיע גם בירידים בפרובינציה) שקל מאוד להתפתות ולתת להם להשתלט על ההצגה כולה.

הלהיט הראשון

ההצלחה הגדולה הראשונה של בן משה היתה "תעלולי סקפן", מחזה שכתוב ללא חריזה ומשקל, ומבוסס במובהק על קומדיית מצבים על גבול הפארסה, שבמרכזה משרת ערמומי. לבד מידו הקלה של בן משה בבימוי הפארסה, ולבד מהלהקה הנלהבת של החאן הירושלמי והמוסיקה של קרן פלס, עמד לרשות הבמאי שחקן מיוחד במינו, ויטלי פרידלנד, בעל מיומנות פיזית וגם איכות רגשית שהתאימה במיוחד לתפקיד הראשי. ובהצגה זו כיכב גם תרגומו הישן, המעודכן פה ושם, של נתן אלתרמן, שניחן בחן לשוני מסוגנן ומהנה, שהוא גם נהיר, תכליתי ומשעשע.

הניסיון הבא של בן משה במולייר נחשב הצלחה גם הוא, אם כי היא – לפחות בעיני - בעייתית קצת יותר. "בית ספר לנשים" מכיל שלושה ממרכיבי מולייר המרכזיים: הטקסט השקול המחורז, שהוא גם מסוגנן, גם נקי מדימויים וגם תכליתי ביותר (שזכה לתרגום יפה מאוד של אלי ביז'אווי); דרמה אנושית נוגעת ללב על גבר מבוגר ולא מודע לעצמו המתאהב בנערה שהוא מגדל ומאמין כי יוכל לנצל את תמימותה (הצד הזה הופקד בידיו האמונות והמנוסות של רמי ברוך); וגם קומדיה של זיהויים מוטעים וסלפסטיק, שלמענם הפעיל בן משה במה מסתובבת (ומסתובבת ומסתובבת ומסתובבת) ונתן לה להשתלט על ההצגה, שלא הסתחררה – לדעתי, יש החולקים עלי – ולא המריאה.

ועתה הגיע בן משה ל"החולה המדומה", שנחשב לאחד משיאי יצירתו של מולייר, גם בגלל שהיה אקורד הסיום שלה. אני מניח שהוא מתחרה עם "הקמצן" (אותו ביים מיקי גורביץ' בחאן לפני כמה עונות) על תואר המחזה הפופולרי ביותר של מולייר. "החולה המדומה" כתוב בלא חרוז ומשקל; חלק הספקטקל שבו מוגבל לתמונות הטקסיות של הרופאים, בין בתוך העלילה, או כאינטרלודים בין תמונות; ואילו לבו של המחזה הוא הקומדיה הפסיכולוגית: הגיבור המרכזי השבוי בדימוי העצמי שלו, כשעד הסוף לא ברור – למעשה זה צריך להיות לב הפרשנות הבימתית והמשחקית – האם הוא נלעג וראוי לצחוק וגיחוך בלבד, או שמא הוא אומלל וראוי לאמפתיה ואולי אף חמלה.

מתוך “החולה המדומה”. הילדה מדגימה לאביה איך אחותה עשתה אהבה. רגע של חוסר טעם?צילום: יעל אילן

כשמשתחררים מדעות קדומות ומוסכמות תרבותיות, מחזות מולייר מאפשרים חופש כמעט אינסופי של פרשנות. בשנת 1977 הגיע להבימה הבמאי הצרפתי קלוד רג'י והעלה את המחזה (בתרגום של אלתרמן) כדרמה אפלה וביזארית. ארגן בגירסה שלו (יהודה אפרוני) היה איש משוכנע במחלתו הכופה את האובססיה שלו על משפחתו והופך את ביתו לבית חולים מעוות. בעיני זה היה אחר, מרתק, לגיטימי (כלומר, מעוגן במחזה וברקע היכתבו) וחדש ומפתיע. ההצגה הועלתה שמונה פעמים בלבד. הקהל לא התעניין במולייר כזה.

לא באמת מגוחך

אינני מצפה מבן משה שילך כל כך רחוק, או שימצא משהו חדש במחזה המוכר הזה. יחד עם זאת, קצת קשה לי לראות כיצד גם המחזה הזה, שיש בו כל כך הרבה מרכיבים אנושיים וסגנוניים מעוררי עניין, ירוּדד למרכיבים פיזיים שנועדו קודם כל להצחיק ולשעשע, כמעט בכל מחיר.

כוונתי לכך שדווקא במחזה זה, העשיר כל כך בחומרים אנושיים, בחר בן משה להעניק את התפקיד הראשי לחפץ: המיטה שאליה מרותק – כביכול – החולה המדומה. המיטה הגדולה ניצבת במרכז הבמה הקטנה יחסית של החאן, מעל במה מסתובבת. די מהר הקהל מגלה שלמיטה יש חיים משלה. אמנם בידיו של ארגן מוחזק שלט שאמור לאפשר לו להסיע אותה, אבל למעשה זוהי מיטה בעלת חיים משלה, הנוסעת לאן שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה.

הפרשנות הזאת זוכה לנימוק וביסוס בתוכנייה מפרי עטה של מרים יחיל־וקס, הדרמטורגית של החאן ושל ההצגה. "לפי תפיסת הבמאי" – כותבת יחיל־וקס – "בימינו פחד המוות דוחף בני אדם לרדוף אחרי חידושי המיכון הרפואי כאילו היה גופנו מנוע שאפשר להכניס למוסך... במטאפורה הדרמטית שבחר [בן משה] החולים הם קורבן של מכונות רפואיות מסתוריות... עולם שתלטני... המוחק מן הרפואה את המימד האנושי. על במת החאן נבנה חדר חולים מכני ותיאטרלי, מגוחך וקצת מאיים, שבו המכונה הרפואית היא מולך אוכל אדם."

נכון ששני רופאים הבאים לחולה המדומה (אב ובנו) מנופפים לעיניו ולעיני הקהל בכלים של מוסך. ונכון שהמיטה נוסעת בכוחות עצמה על הבמה, ללא הגיון תיאטרוני (כזה שנועד ליצור רגע מצחיק או אמירה) ובאופן שרירותי. אבל זה לא באמת מגוחך, ובוודאי לא מאיים. זוהי הפגנה של יכולת להשתמש באביזרים טכניים מבלי לנצל אותם נכון. לא הרפואה היא שנעדרת כאן מימד אנושי. ההצגה היא שחסרה אותו, בדיוק מפני שהבמאי עסק במטאפורה ובאביזרים במקום לעסוק בדמויות, באנשים ובשחקנים. ואלה, השחקנים, מסתדרים כמיטב יכולתם בכוחות עצמם. חלק ניכר מהלהקה הזו (ארז שפריר, יהויכין פרידלנדר, ניר רון ואבי פניני) השתתף, בתפקידים אחרים, בהצגה של אותו מחזה שביים באותו תרגום מיקי גורביץ' לפני 23 שנים בתיאטרון הקאמרי. המנוסים יותר – עירית פשטן, יהויכין פרידלנדר, אבי פניני – עושים היטב מה שהם יודעים לעשות היטב. ככלות הכל הם אנשי מקצוע מוכשרים. ארז שפריר בתפקיד הראשי נותר על הבמה כקורבן האינטרפרטציה: הוא מגיב בחן הקומי שלו למה שהסיטואציה הבימתית והמיטה מעוללים לו. הוא די מצחיק פה ושם בתגובותיו חסרות האונים. האם קרה לחולה המדומה שבהצגה משהו? אני לא יודע. האם אכפת לי? לא כל כך.

ולפני שאסיים, בתקווה שבן משה ימשיך להתמודד עם מולייר אבל שיתייחס לחומר האנושי שבמחזות ברצינות, יש עוד דבר אחד חשוב בעיני: באחת התמונות בהצגה סוחט החולה המדומה מבתו הקטנה, לואיזון, עדות על מפגש אוהבים בין בתו הגדולה למורה למוסיקה שלה (שהוא אהוב לבה, בתחפושת). במחזה הילדה הקטנה, שלא מודעת לכך שהיא מוסרת עדות "מפלילה" על אחותה ואהוב לבה, מספרת לאבא ש"הוא" דיבר על פה ושם, והיא דיברה, והוא נישק, והיא ביקשה שהוא יצא. בהצגה בחאן, השחקנית המגלמת ילדה בשמלונת קצרצה וגרביונים לבנים קופצת על המיטה ומדגימה לעיני אביה בתנועות פרועות ובצורה בוטה שלא משאירה הרבה לדמיון איך "הוא" עלה "עליה" מאחורה ומקדימה. הרגליים והאגן שלה עובדים שעות נוספות. האם אין בחאן אף אחד שחוסר הטעם הזה – בלשון המעטה, אני מעדיף לא לפרט למה – הפריע לו?

ההגינות מחייבת אותי לדווח שהקהל צחק. אני נזכרתי ברפליקה של שפרכצי מ"שיץ" של חנוך לוין, אחרי הפעם הראשונה שלה, על שפת הים, עם חתנה המיועד שיץ. "אמרו לי שגונחים. אז גנחתי. זה לא אומר שנהניתי."

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ