ההצגה "חבלי משיח" של מוטי לרנר תועלה מחדש בתיאטרון ב”ש - תיאטרון - הארץ

ההצגה "חבלי משיח" של מוטי לרנר תועלה מחדש בתיאטרון ב”ש

ההצגה מספרת את סיפורה של משפחת רב בהתנחלות בשומרון ערב חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים ומסמלת את חזרתה של המחזאות הפוליטית לאחר שנים של היעדרות מהבמות בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמר רותם

ההצגה "חבלי משיח", מאת המחזאי מוטי לרנר מ-1987, תעלה ביום שלישי בערב (2.7)מחדש על בימת תיאטרון באר שבע, זאת לאחר שהוצגה בשש השנים האחרונות בהצלחה ברחבי ארה”ב. חזרתה של ההצגה בעיבוד מעודכן לבמה בישראל, בבימויו של כפיר אזולאי, יחד עם העלתו של המחזה "דוחקי הקץ" בעונה הנוכחית בתיאטרון החאן והחידוש הצפוי של "גורודיש" בעונה הקרבה בתיאטרון הקאמרי - יכולים לסמן את החזרה של המחזאות הפוליטית לאחר שנים של היעדרות מהבמות בישראל.

“חבלי משיח” מספר את סיפורה של משפחת הרב בהתנחלות בשומרון ערב חתימת הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית. הידיעה על הפינוי הצפוי, לאחר חתימת ההסכם, גורמת לבני המשפחה לטלטלה נפשית קשה, והקרעים האידיאולוגיים ביניהם נחשפים.

"חבלי משיח". הצגה מורכבת וטעונהצילום: דניאל קמינסקי

“חבלי משיח” עלתה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1987. זו הצגה מורכבת וטעונה, דווקא בגלל שהיא משרטטת את הדמויות ביד אוהבת ובאמפתיה, ואפשר להזדהות עם התהליך הנפשי שעובר על הדמויות, שחלקם מתפכחים בעקבות המאורעות והאחרים מקצינים. משתתפים בהצגה: נופר אילדיס, נועה בירון, נמרוד ברגמן, עופר זוהר, תום חגי, אורן כהן, יונתן צ’רצ’י ואורנה רוטברג.

לדברי לרנר במשך השנים הוא פנה שוב ושוב למנהלי תיאטרונים בארץ ולא הצליח למצוא שותפים להפקה המחודשת. "אמרתי להם שאנחנו עומדים בפני סוגיה פוליטית שהולכת וצוברת מטענים של חומר נפץ שיתפוצצו יום אחד בפנים. טענתי שאנחנו לא ממלאים את חובתנו אם אנחנו לא מתייחסים לסוגיות הללו". לדבריו, מאז רצח יצחק רבין התיאטרון הישראלי נכנס ל"אסקפיזם פוליטי", ולא היה עניין בתיאטרון פוליטי.

 באחרונה חזר לרנר לכתוב לתיאטרון והשנה עלה המחזה שלו "דוחקי הקץ" בתיאטרון החאן, מחזה דוקומנטרי העוסק בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. במגירתו עוד שני מחזות נוספים שלא התקבלו עד כה בארץ: "ההודאה" שעוסק במלחמת 1948 ו"פאולוס" - מחזה על תחילת הנצרות (פאולוס הוא השליח שמחליט להיפרד מהיהדות ומקים דת חדשה). האחרון יעלה בוושינגטון בפברואר 2014.

לרנר סבור שהפריחה של התיאטרון הישראלי בשנות ה-80-70 היתה בעיקר בגלל שנכתבו מחזות פוליטיים. זו התקופה של "גטו" ו"נפש יהודי" של יהושע סובול, “גורודיש” של הילל מיטלפונקט ו”קסטנר” שלו. לדבריו, "אנשי תיאטרון מבינים את החשיבות של תיאטרון פוליטי, אבל חוששים מההתקבלות שלו אצל הקהל". את התחייה של המחזאות הפוליטית בכלל ושלו בפרט הוא מבין כ"הכרה בצורך לחשבון נפש": "אני חושב שאנחנו בדד אנד כל כך נוראי וחוסר המוצא במצב שלנו עם הפלסטינים מביא להכרה שאי אפשר להתעלם ולהאשים אותם יותר. יש הבנה שמה שהיה יכול להימשך. חייבים לחפש מפתח לשינוי. ומנהלי תיאטרונים, לפחות האמנים שבהם, מרגישים כך - שחשוב שהניסיון להבין את המציאות בהקשר פוליטי והיסטורי ימשיך להתקיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ