אצות מהפריפריה

ההצגה "דונליאלה", מחזה מקורי מאת רבן־קנולר ואנסמבל "מעבדת פיס תרבות" דימונה, מוגדרת כעשייה ניסיונית. לי היא נראתה שגרתית למדי

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

תיאטרון דימונה הוא יוזמה מעוררת הערכה בתמיכת מפעל הפיס ועיריית דימונה, שמנסה להתגבר על הנטייה הטבעית של עשייה תיאטרונית מכל סוג שהוא להתרכז בתל אביב, ולאפשר עשייה שאיננה מתרכזת אך ורק בפניה והתחנפות לקהל בפריפריה. לפני כמה שנים דובר על הקמת כמה מרכזים כאלה ברחבי הארץ, ואם אינני טועה התיאטרון בדימונה הוא ההצלחה המובהקת היחידה, לפחות בינתיים.

אין ספק שאת ההצלחה צריך לזקוף בראש וראשונה לא על חשבון התומכים, שכבודם במקומם (לתיאטרון יש בניין משלו בדימונה, שנבנה בתמיכת מפעל הפיס) אלא על חשבונם של העושים, ובראשם המנהלת נועה קנולר־רבן, וקבוצת שחקניה. אין ביכולתי העריך מה מידת השפעתם והצלחתם של אנשי התיאטרון בדימונה עצמה. לי הזדמן לראות אותם פעמים ספורות בלבד, כשהם מבליחים למרכז.

אחת הפעמים האלה היתה במוצאי שבת, עת התארחה הצגת "דונליאלה" – מחזה מקורי מאת רבן־קנולר ואנסמבל "מעבדת פיס תרבות" דימונה – באולם 4 של התיאטרון הקאמרי. אמנם היצירה מוצגת כתוצר של עשייה קולקטיבית של "מעבדה" – כלומר עשייה ניסיונית – אך היא נראתה לי שגרתית למדי באופיה. התפאורה (עמית דרורי) שנועדה לייצג שלושה מקומות התרחשות במלון על שפת ים המלח נראתה כאילו עוצבה לחלל "קופסה שחורה" (כפי שיש לתיאטרון באולם הבית שלו) ונראתה מסורבלת ואבודה בחלל של קאמרי 4.

מתוך "דונליאלה"צילום: תומי הרפז

עלילת המחזה עוסקת ביורשת עשירה (זוהר גורן) הגוררת טראומה מהעבר (שאותה מייצג באופן משכנע, ומסתורי כיאות, יואב כורש) ששני חבריה הנשואים (צחי מילמן וחנית כהן מור יוסף) מנסים להחזיר לחיים פעילים. הדורמן של המלון (אופיר נהרי, שיצר לאנסמבל דימונה את ההצגה המקסימה "אפאחדבשומקום"), שהוא גם סטנדאפיסט בהתהוות, מתאהב ביורשת.

מכאן מתפתחת עלילת אינטריגה משולשת, שלא היתה מביישת טלנובלה ישראלית רבת פרקים (עם פרטים מופרכים בעניין תעשיית תרופות ואבקת אושר) עם ניסיונות כוריאוגרפיה שנועדו לצקת לעניין עומק ומשמעות.

מצווה לעודד ניסיונות תיאטרוניים כאלה, מלאי רצון טוב וחדורי התלהבות חלוצית. אבל מה לעשות, הפעם אני יכול לשבח רק את הכוונות הטובות. פשוט, יותר מזה – וממעט יומרה, שזה בכלל לא רע – לא מצאתי.

אנסמבל דימונה מעלה: "דונליאלה" מאת נועה רבן קנולר וחברי האנסמבל, 15.3

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ