השחקנית חנה מרון מתה בגיל 90

מרון, כלת פרס ישראל, שיחקה בעשרות הצגות ובסדרה "קרובים קרובים". הבמאי יצחק שאולי: "לא הייתי ילד כשעבדתי איתה ובכל זאת התרגשתי"

יאיר אשכנזי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אשכנזי

השחקנית וכלת פרס ישראל חנה מרון מתה הערב (שישי) בגיל 90 בבית החולים איכילוב בתל אביב. הלוויתה תתקיים ביום ראשון ב-18:00 בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

בהודעה שפרסם הערב התיאטרון הקאמרי צוין כי שחקני התיאטרון יישאו דברים לזכרה בהצגות שיועלו בו במוצאי שבת. "מרון שימשה עד יום מותה כחברת מועצת הנאמנות של הקאמרי, השתתפה בכל הישיבות והביעה את דעתה בכל הנושאים הקשורים במדיניות התיאטרון".

מרון נישאה תחילה לשחקן יוסי ידין, אולם נישואים אלה נמשכו זמן קצר בלבד. בעלה השני היה האדריכל יצחק ישר. בעלה השלישי היה האדריכל יעקב רכטר, שמת ב-2001. היא הותירה אחריה שלושה ילדים משותפים עם רכטר: האדריכל אמנון רכטר, חוקרת המתמטיקה של קנט ד"ר עפרה רכטר והשחקנית והזמרת דפנה רכטר, שהיחסים בין השתיים נודעו כמורכבים בשנים האחרונות.

מרון, ב-2011צילום: דודו בכר

מרון נולדה בברלין בשם חנה מאירצ'ק והחלה את קריירת המשחק שלה בתיאטרון ובקולנוע כבר בגיל 5, מה שהקנה לה את השיא העולמי באורך הקריירה הבימתית - 85 שנה. בין היתר שיחקה כ"אצבעוני" של האחים גרים, כמלאך המגן ב"החייל האמיץ" של האחים גרים, כמלאך גבריאל בתיאטרון של ברלין, כילדה בסרטו של פריץ לאנג "M: עיר מחפשת רוצח" וכפצפונת במחזהו של אריך קסטנר "פצפונת ואנטון" בבימויו של גוטפריד ריינהרדט.

בגיל 10 עלתה לארץ, אולם מעולם לא למדה תיאטרון, למעט חודשים ספורים בסטודיו של הבימה. אחרי שגילמה תפקידים לצד גדולי השחקנים בגרמניה, המפגש עם סגנון המשחק הרוסי ששלט בהבימה היה לה מוזר. "זה היה הבימה של סטניסלבסקי, וכל האטמוספירה היתה של ברטונוב ורובינא", סיפרה בעבר ל"הארץ".

בגיל 18, כשמלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה, התגייסה מרון לצבא הבריטי, והצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית של הצבא, שנשאה את השם "מעין זה". בין השאר היה שם גם אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. הם שרו בעברית ונסעו להופיע בארץ בעולם. יחד אתה היו בלהקה גם השחקן יוסי ידין, שבהמשך היה בעלה לזמן קצר. בראיון שהעניקה לפני כעשור סיפרה כיצד הופיעו מול אולם האופרה הריק ברומא בעיצומם של הקרבות.

עם שובה של מרון ארצה סירב קולקטיב תיאטרון הבימה לקבל אותה ואת ידין לשורותיו וכך הם פנו אל יוסף (פפו) מילוא, שהקים באותן שנים את התיאטרון הקאמרי.  מרון היתה שחקנית הלהקה, חברת ועדת הרפרטואר וחברת הנהלה עד לפרישתה מהתיאטרון ב-1980.

מרון בהצגה "הדה גאבלר", ב-1966צילום: ישראל הרמתי

מילוא ביים את מרון ב-12 הפקות שונות שהעלה הקאמרי בחמש שנותיו הראשונות. שניים מתפקידיה - אליזבת ב"נערת הפקר" (1947) ומיקה ב"הוא הלך בשדות" (1948), שהציבו אותה כשחקנית הבולטת של הדור החדש בתיאטרון, שנחשב לתשובה הישראלית להבימה. תפקידה כמיקה ב"הוא הלך בשדות" הוא מהזכורים ביותר שגילמה לאורך הקריירה.

מרון גילמה קרוב ל-100 תפקידים בתיאטרון הישראלי וזכתה בפרס ישראל לתיאטרון ב-1973 וכן בשלושה פרסי כינור דוד, בפרס הרצל ובתוארי דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל אביב ומהאוניברסיטה העברית בירושלים.

מרון גילמה כמה מהדמויות הבולטות ביותר בקלאסיקה העולמית, בהן מדיאה במחזהו של סנקה שעלה בבימוי יוסי יזרעאלי בקאמרי ב-1971, רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", מריה ב"לילה ה-12" וביאטריס ב"מהומה רבה על לא דבר" מאת שייקספיר. היא גילמה את שלוש הדמויות הגדולות של איבסן, נורה ב"בית הבובות", הדה גבלר במחזה הנושא את שמה והלנה אלווינג ב"רוחות".

האזינו למרון שרה את "הלו דולי"

ב-1970 נפצעה מרון בהתקפת מחבלים על מטוס אל-על שעצר במינכן, כשהיתה בדרכה לאודישנים לתפקיד גולדה במחזמר "כנר על הגג" בלונדון. על המטוס היה גם השחקן והבמאי אסי דיין, שמת החודש. בתקרית נפצעה מרון ברגלה השמאלית וכעבור זמן קצר נאלצו הרופאים לכרות אותה.

"אמרו לנו לצאת מהשדה לכיוון האוטובוס שאמור היה להביא אותנו למטוס. ומה שאני זוכרת הוא שהתחלתי לרדת במדרגות ושמעתי קול: 'This is an attack, we are going to kill you'", סיפרה, "היו שם, כנראה, שלושה, אבל אני זוכרת את העיניים של אחד מהם שהיו כחולות ויפות מאוד, והוא הביט ישר אלי, עם משהו ביד, כזה עגול, ואיך שאני ככה מסתובבת ולא מבינה מה הדבר הזה. היה פיצוץ, ואני התגלגלתי מהמדרגות והגעתי לקיר שבקצה שלו היתה הסקה. התחילה מהומה. ואסי שעמד על ידי, במקום לתפוס אותי ולקחת אותי אתו, ברח לבד.

"התעלפתי ואף אחד לא הבחין בי עד שעבר איזה מלצר שאמר בגרמנית: 'אלוהים אדירים, שם שוכבת עוד אשה'. הדם שלי היה שפוך על הרצפה. אולי זה נשמע הזוי, אבל כששכבתי שם כשהדם ניגר והרגשתי משהו אדום ודביק חשבתי על מדיאה, שהייתי באותם ימים בחזרות על המחזה. ואז מצאו אותי ולקחו אותי. למזלי, בית החולים היה קרוב". מרון סיפרה באותה הזדמנות כי דיין סירב להשלים עמה בעקבות אירועי מינכן, גם עשורים רבים לאחר מכן. "כשאני סיפרתי את זה הוא כעס והוא כועס עד היום", אמרה.

הבמאי יוסי יזרעאלי סיפר באחרונה במפגש שנערך עמו כי עם שובה של מרון מבית החולים בגרמניה וחידוש החזרות על "מדיאה", קיבלה דמותה נופך שונה לחלוטין, וכי היא ניסתה לתעל את הזעם ותחושת הנקמה בעקבות הפגיעה בה לכאבה של אם ורעיה נבגדת. מלבד זאת, לדבריו, שונתה חלק מהתפאורה שעיצב יגאל תומרקין בניסיון להתאימה ליכולותיה הפיזיות של מרון שהוגבלו בשל קטיעת הרגל.

מרון במחזה "מדיאה"צילום: ישראל הרמתי

"העבודה עמה הותירה בי חותם משמעותי", אמר יזרעאלי ל"הארץ". "את חנה ראיתי לראשונה על הבמה כשהייתי בן 12 והיא היתה בת 29. כשמלאו לי 29 ביימתי אותה ב'מדיאה' של סנקה, תפקיד ששחקניות בודדות במאה העשרים בעולם התמודדו אתו", אמר, "ההצגה הזאת, שחנה ראתה בה את פסגת הישגיה ואחת מפסגות התיאטרון הישראלי לדורותיו, קשרה אותנו קשר עמוק. כאמן , היצירה המשותפת אתה מזינה אותי עד עצם היום הזה - האומץ להתמודד עם הנשגב, לא להחניף לקהל, להיאבק על האמת האמנותית שלך ללא פשרות, ובעיקר לא לפחד להיות בודד בדרכך. כשחשתי לא פעם בדידות שכזו חנה היתה לצדי תמיד, ואני לצדה. אני מודה לה על המפגש המופלא במרחבי האין סוף של הזמן".

השחקן והבמאי עודד קוטלר, שעבד עם מרון בין היתר בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון אנסמבל הרצליה, אמר ל"הארץ" כי נדמה שמרון לא הספיקה לנצל את מלוא כישרונה במשך חייה. "לא תמיד היא אותגרה כראוי לה וליכולתה", אמר, "נטו בעיקר לשוב אל הצד הקומי, הנשי, הבורלסקי והשובבי שלה. היא אהבה את הקהל והקהל החזיר לה אהבה במנות גדולות. היא גם היתה קוראת ספרים אובססיבית וידיעתה היתה רחבה ועשירה. הספריה התיאטרונית בביתה יכולה לכבד כל תיאטרון רציני".

במשך הקריירה לא חששה מרון להביע את עמדתה הפוליטית. בטקס החתימה על הסכם אוסלו ב-1993 היא נמנתה עם המשלחת הישראלית, ולפני כמה שנים הביעה תמיכתה ביוזמת ז'נבה. מלבד זאת, היא הקריאה הצהרת תמיכה של אמנים ואנשי רוח ישראלים בהכרזת העצמאות הפלסטינית באו"ם. מרון גם חתמה בשנים האחרונות על העצומה נגד העלאת הצגות באריאל ובקרית ארבע. "אני לא הייתי מופיעה שם, כי אלה שטחים כבושים ואני נגד הכיבוש. אני מעריכה שחקנים שלא מוכנים בשביל הופעה למכור נשמתם", אמרה, "עם זאת, אני לא אומרת שזה לא בעייתי. גם לאנשים שם מגיע שתהיה תרבות. אז שהם יעשו! יש שם בטח אנשים מוכשרים".

מרון בתוכנית "מונולוגים"

למרות שורת התפקידים הארוכה, ב-30 השנים האחרונות נודעה מרון בדמותה כדודה חנה מהקומה הראשונה של ויטק 9 בסדרת הטלוויזיה החינוכית "קרובים קרובים", שנחשבת לקומדיית המצבים הישראלית הראשונה. קריאתה "פ-ת-ו-ח!" נהפכה עם הזמן לסימן ההיכר שלה, ושנים רבות לאחר ירידת הסדרה מהמרקע סיפרה מרון כיצד בכל מקום שאליו היא מגיעה היא מתבקשת להשמיע את הקריאה המפורסמת.

יצחק שאולי, במאי הסדרה "קרובים קרובים", סיפר ל"הארץ" על ההתרגשות הרבה שאחזה בו לקראת העבודה עם מרון על הסדרה. "כבר לא הייתי ילד כשהתחלנו לעבוד על 'קרובים קרובים', ובכל זאת הייתי נרגש לרעיון שאעבוד אתה", אמר, "במשך כל שנות נעורינו היא היתה הדבר הכי קרוב לכוכב שהיכרנו. היא שיחקה קלאסיקה: שייקספיר, איבסן, קומדיות, מחזות מקוריים כמו 'הוא הלך בשדות'. יחד עם זה היא היתה פופולרית בקרב הקהל בצורה שלא משתמעת לשתי פנים".

מרון עם יהורם גאון ב"קרובים קרובים"צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית הישראלית

שאולי נזכר באמירה של האמרגן המנוח אברהם דשא (פשנל), שלפיה הקהל בארץ היה הולך לקאמרי או להבימה, או לראות את חנה מרון. "כשהסדרה יצאה וחנה נעשתה כל כך פופולרית, היא התמרמרה שאחרי קריירה מפוארת כל כך זוכרים אותה מ"פתוח!", אמר,  "אבל עם הזמן היא ראתה נחת באהבה שהקיפה אותה במשך זמן רב כל כך. מה לעשות - זה גורלו של התיאטרון בכל מקום. הכל נעלם באוויר ומעט בזיכרון האנושי".

שאולי סיפר כיצד ידעה מרון להפעיל את הפאנצ'ים הקומיים בדמותה בסדרה הודות לניסיונה הרב בקומדיות התיאטרוניות. "היא ידעה להגיד 'ריבונו של עולם, מה יש לילד?' ולהתחיל את השורה לפני שהיא ראתה בכלל משהו, או לומר "ולהתעלף אתה כבר יודע?'. יש שלל דוגמאות לכישרון זה שלה", אמר שאולי. 

ב-2001 נמנתה מרון עם מקימי תיאטרון אנסמבל הרצליה, שנסגר ב-2013 לפי החלטת עיריית הרצליה. השחקן אוהד קנולר סיפר הערב ל"הארץ" כי דמותה תחסר בתרבות הישראלית. "לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל היא היתה שחקנית גדולה", אמר, "לתקופה מסוימת שיחקנו במקביל בתיאטרון הרצליה שהיא היתה אחת ממייסדיו. הקריירה הארוכה שניהלה היא מופת והשראה עבור כל שחקן. חנה מרון היתה ענקית במה".

ההצגה האחרונה שבה השתתפה מרון היתה "אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב-2011. בהצגה זו תפקידה היה יוצא דופן ולא כלל טקסט. היא נדרשה לחצות את הבימה מדי כמה סצנות עם מזוודה בידה, ועל כך זכתה בסיום ההצגה לתשואות רמות ביותר.

שחקנית תיאטרון "הבימה" עידית טפרסון נמנתה עם חברי הגרעין המייסד של אנסמבל הרצליה לצד מרון וגדליה בסר. היא אף הופיעה עם מרון ב"גברת קליין", ההצגה שפתחה את פעילות האנסמבל. "כילדה הערצתי אותה", סיפרה ל"הארץ", "היא הכינה אותי לבחינות הכניסה בבית צבי. כל השנים עקבה אחרי ושמחה בהצלחתי. היא היתה אישה מורכבת מאוד. כישרון נדיר על הבמה, עם נוכחות נדירה ויכולת מדהימה לגשת לטקסט בצורה כל כך מדויקת. נפלא שהיא זכתה להאריך חיים באיכות כל כך טובה ובצלילות. היא היתה מלכה עד הסוף".

טפרסון התגוררה בילדותה בסמוך למרון ולמשפחתה. היא סיפרה כי פגשה לפני כמה ימים את אמנון רכטר, בנה של מרון המבוגר ממנה בשנה, שסיפר לה על הידרדרות פתאומית במצבה של אמו ועל אשפוזה בבית החולים איכילוב. "עד אז היא היתה בסך הכל במצב מצוין: צלולה לחלוטין ובמצב רוח טוב. אמנון סיפר שזה היה די פתאומי. היא תפקדה מצוין בחיי היום יום ולא נזקקה לעזרה. אפילו לא היתה לה מטפלת או עזרה. הסתדרה לבדה. זה מדהים".

בהודעת אבל שפרסם יענקלה מנדל, יו"ר איגוד אמני ישראל (אמ"י) בשם האיגוד, נכתב כי "חנה השאירה מאחוריה מורשת מפוארת ומרשימה של עשרות תפקידים על הבמות והמסכים, שגרמו לכולנו להתאהב בה. המקצוענות ומוסר העבודה שלה אפיינו אותה יותר מכל, ולא פעם היא אמרה את המשפט 'אין דבר כזה קשה מדי'. משפחת אמני ישראל תתגעגע ותזכור אותה תמיד".

הזמר והשחקן נתן סלור, נכדו של המשורר והמחזאי נתן אלתרמן (שכתב בין היתר את "שיר הפונדקית" עבור מרון במחזהו "פונדק הרוחות" שעלה בקאמרי ב-1962) התקשה הערב להאמין שחברתו הטובה ב-13 השנים האחרונות איננה. "מוזר לחשוב שחנה כבר לא כאן, זה לא נתפס", אמר ל"הארץ", "לפני 13 שנים התחלנו להופיע יחד ודי מהר הפכנו לחברים קרובים.  יש המון זיכרונות ומשפטים שאמרה לי שהשפיעו עלי ונחקקו בלבי. היא כמובן גם עבדה והיתה מיודדת עם סבי, סבתי ואמי ותמיד היתה לנו גם תחושה של המשכיות מהבחינה הזאת. סוג של משפחה".

סלור ומרון החלו להופיע יחד באנסמבל תיאטרון הרצליה במופע "שירים שיצאו מכסית", שהורכב משירי אלתרמן, ובהמשך במופע "ברלין, פריז, תל אביב" שבו מרון סיפרה את סיפור חייה וסלור ביצע שירים הקשורים לסיפורים, בהם כאלה מאת ברטולט ברכט, ז'אק ברל וביאליק, בהפקת המוזיקאי ניב קאופמן. מרון גם התארחה במופע "בלדה לאשה" שהקדיש סלור לאמו, המשוררת תרצה אתר, וערב בשם "שירים שחנה מרון אוהבת במיוחד" בו היא הקריאה שירים והוא שר.

סלור נזכר איך מרון נהגה לעתים לומר לו "כולם מתים כל הזמן" בהתכוונה לשחקנים בני דורה וצעירים יותר שמתו בשנים האחרונות, ושחזר את פגישתם האחרונה השבוע. "לפני שלושה ימים, כשישבנו בבית הקפה שמתחת לבית החולים, היא אמרה כמה היא כבר מחכה לחזור הביתה ודיברה על תוכניותיה לחזור להופעות כשתרגיש יותר טוב", הוסיף, "היתה לי זכות גדולה והזיכרונות הרבים יישארו אתי לתמיד. חנהל'ה תישאר בלבי לנצח".

מרון (משמאל) ב"אורזי מזוודות"צילום: גדי דגון

אספן הקולנוע יעקב גרוס סיפר ל"הארץ" על מפגש שתוכנן להיערך עם מרון השבוע בסינמטק בתל אביב, ושבו ביצעה הזמרת רוני גינוסר את "שיר הילד העזוב" ששרה מרון בילדותה באחד מסרטי "יומני כרמל".  "חנה היתה אמורה להופיע כבר לפני חודש וחצי במפגש דומה בסינמטק ירושלים אך נפלה ונפגעה בביתה, ומאז לא התאוששה אף שקיוותה בכל לבה להגיע למפגש בתל אביב", אמר, "בשיחתנו האחרונה היא נשמעה עייפה מאוד, אך ביקשה אותי לקחת אותה לאירוע. הבנתי מקולה שהיא במצב לא טוב ולא לקחתי סיכון שאולי היה ראוי כחסד אחרון. תם עידן. יהא זכרה ברוך, והשראתה תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות".

אודי בן משה, שביים את מרון בתפקיד האחרון בחייה כסבתא ב"אורזי מזוודות", סיפר כי המפגש עמה היה בעבורו אירוע מרגש וחד-פעמי. "לפניך ניצבת אשה ושחקנית שמרומי גילה, כישרונה וניסיונה הרב , חווה את המשחק כאילו היתה ילדה - חסרת ביטחון, סקרנית ונרגשת", אמר ל"הארץ", "התפקיד ב'אורזי מזוודות' היה ללא מלים: אשה החוצה את הבמה פעם ועוד פעם, ומבקשת לשוב לבית ממנו הושלחה לעת זיקנה . חנה היתה מבקשת להיפגש אתי שוב ושוב כדי לדייק את כל אחת מהצעדות הללו. לדייק את הרצון לשוב הביתה אל מול הכוחות האוזלים. מהלך  המסתיים במותה של האשה, על הבמה. חוסר המנוחה של חנה עד שמצאה את הביטוי המדויק ונטול המילים של הפרידה מהחיים נדמה היה לשנינו כאילו שיחקה לא רק את הזקנה של לוין אלא את עצמה, את רצונה לשוב ולשחק. לשוב ולהיות ילדה המשחקת בחיים".

נשיא המדינה שמעון פרס הגדיר את מרון "אמנית במלוא מובן המלה. "היא לא שיחקה: תמיד אמרה את האמת שלה, גם כאשר נתנה את רשות הדיבור לזולתה על הבמה. בשבילה, לא העולם היה במה, אלא הבמה היתה כל עולמה של חנה", אמר, "היא לא התכופפה לרוחות, היא העדיפה לשבור אותן ולעמוד זקופת קומה עם האמת הפנימית שלה. כאשר נפגעה פיזית היא לא נכנעה נפשית, וגם לאחרונה כשנאבקה במחלתה היא רצתה לשאת את הסבל לבדה. היתה בינינו הידברות מעבר לתיאטרון ואהבתי לשמוע את דעותיה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי "גם עשרות שנים אחרי שהופיעה בסדרה 'קרובים קרובים', משפטי המחץ שלה ממשיכים ללוות אותנו עד עצם היום הזה. לכתה הוא אובדן לדורות של ישראלים שהוקירו את כישרונה ופועלה".

שרת התרבות לימור לבנת הביעה צער עמוק על מותה של מרון. לדבריה, "איבדנו הערב את אחת מענקיות התיאטרון הישראלי. מרון היתה בחייה מורת דרך לדורות רבים של שחקנים ושחקניות שלעד יזכרו את תפקידיה הנפלאים בקלאסיקות של התיאטרון הישראלי.. אנו נפרדים היום מגיבורת תרבות".

יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, אמרה הערב כי מרון היתה "שחקנית דגולה, מראשוני רצ ומרצ, דוגמה ומופת למחויבות למאבק לשלום, צדק ואהבת האדם".

יו"ר העבודה יצחק הרצוג ספד גם הוא למרון: ״כל החיים במה. חנה מרון הייתה שחקנית נפלאה שגילמה עבורי את הרוח הישראלית. ילדת פלא שעלתה ארצה והמשיכה קריירה מפוארת בשפה שהייתה זרה לה. התגברה על פציעה קשה בפיגוע טרור והמשיכה להאמין ולפעול למען השלום. חנה מרון הייתה אישה דגולה על הבמה, על מרקע הטלוויזיה ובחיים עצמם. תנחומי למשפחת רכטר, יהי זכרה ברוך".

השתתפו בהכנת הידיעה: עידו אפרתי ויהונתן ליס

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ