בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התיאטרון הישראלי לדורותיו נפרד מהשחקנית חנה מרון, שהובאה למנוחות בשפיים

מנהלי תיאטרונים גדולים צעדו שכם לשכם בלווייתה של חנה מרון, כלת פרס ישראל. שחקנים התחבקו. לשעה קלה לא היו לא אינטריגות ולא רכילויות ולא יצרים, אלא חמימות אמיתית ועצב

תגובות

באירוע לא ברנז'אי, לא תיאטרלי, בנוכחות בני משפחתה ואצולת התיאטרון הישראלי לדורותיו, אנשי במה ותיקים שמוקירים ואוהבים אותה, ששיחקו והתבגרו לצדה, הובאה למנוחות הגברת הראשונה של התיאטרון, חנה מרון.

בטרם שקיעה, בבית הקברות השליו בקיבוץ שפיים, התאספו הנוכחים ללוות את השחקנית בדרכה האחרונה. לא היה שם המון אדם. רק מי שהכירו  אותה מקרוב התייצבו ללוויה. לא פטפוטי סרק ולא התחככות ריקה איפיינו את האירוע. גם לא מבוכה. אלא הכרה שבאה העת להיפרד מדמות משמעותית, מורכבת, חלק מ"קלסתר התיאטרון" כפי שהגדיר אותה אחד הנוכחים.

אילן אסייג

מנהלי תיאטרונים גדולים צעדו שכם לשכם. שחקנים התחבקו. ולשעה קלה, לא היו שם לא אינטריגות ולא רכילויות ולא יצרים, אלא חמימות אמיתית ועצב. אף על פי שחנה מרון עצמה לא רצתה הלוויה עצובה, כך אמרה לאחרונה בראיון לקראת עליית המחזה האחרון שבו השתתפה, "אורזי המזוודות" בתיאטרון הקאמרי. "מקווה שזה יהיה יפה", אמרה על הלוויה שלה. היה יפה.

בקהל היו שרת התרבות לימור לבנת, מנהל הקאמרי נעם סמל והמנהל האמנותי עומרי ניצן, המנהל האמנותי של הבימה אילן רונן, השחקנים עודד תאומי, רבקה מיכאלי, אילן רונן, תיקי דיין , אלכס פלג, הבמאי עודד קוטלר ואחרים.

זאת היתה הלוויה של שחקנית שהיה לה מה לומר, מחוץ לתפקידים שעשתה. כמעט כל מי שהיה שם דיבר על האינטליגנציה שלה, על השפה המצוחצחת, על התביעות מעצמה ומאחרים לאיכות. על כך שהיה צריך לבחור את המלים לידה. והדוברים אמנם בחרו בקפידה, מלים וקטעים מתוך מחזות שבהם שיחקה, משירי משוררים שהעריכה: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חזי לסקלי ועוד.

עומרי ניצן  שספד לה ראשון סקר את דרכה הייחודית, ממיקה ב"הוא הלך בשדות" ועד בובה ב"אורזי המזוודות", 86 שנה של תיאטרון מופתי. בשבת שעברה, כשבא לבקר אותה, סיפר, היא אחזה בידו ביד רועדת ואמרה "אני כל כך מתגעגעת אל התיאטרון. אני חיה על הבמה".

יובל טבול

זאת היתה לוויה פומבית, שהיה לה גם פן אנושי כל כך: הבכי תוך כדי קריאת שירה של דפנה רכטר, הפשטות שבה אמרה שאבא (יעקב רכטר) חיכה הרבה זמן לאמא, "הוא שמח עכשיו שהשלמנו ונהיינו החברות הכי טובות"; הקול הרועד של הנכדה שסיפרה על סבתה שניסתה ללמוד להתערות בעידן הטכנולוגי, שהיה בה משהו כה צעיר וסקרן.      

ופתאום הורם המסך מעל תקופות שונות בחייה של האשה הפומבית הזו והתגלו פרטים חדשים עליה. ישישה יפה בשם אסתר הרליץ, שביקשה לדבר בלי ששמה יהיה ברשימת הדוברים, סיפרה שהיתה המפקדת של מרון בבריגדה, ושפקודתה הצעירה שנאה להיות פקידה ושנאה מקקים. "לכן כשהמלצתי עליה ללהקה הצבאית שהיתה ליד הבריגדה באיטליה – היא הרי סיפרה שבגיל ארבע היתה מופיעה על הבמה - היא הסכימה במקום". כך התגלגלה חנה מרון לחיי הבמה.

עופרה בתה סיפרה על דמותה החידתית של אמה, "נחמקת וחמקנית", בלשונה. רק לאחרונה היא מנסה לפענח את כל הסיפורים שאמה סיפרה וחוקרת היכן שיחקה אמה בשנות ה-20. "למרות העוצמה המגובשת של הפרסונה שלה, היתה בה חלוקה בין הפרסונה תיאטרלית והאנושית. אני שהייתי קרובה אליה, עדיין מאוד סקרנית לגביה. אני יודעת שאני לא יודעת", אמרה הבת והוסיפה: "הרגע הזה הוא רגע מסוכן, אולי קדוש, אם יש כאלה רגעים. הרגע שבו מופקד אדם להחזיק אחריות על חייו של אחר, להמשיך לכונן אותם. ועלינו מוטלת אחריות לא סבירה אחריות גדולה למימוש של הרגע הזה". 

על הרגע הזה מרון שרה פעם את שיר הפונדקית בהצגה "פונדק הרוחות" מאת נתן אלתרמן:

"בא הזמן, הנה כך, זה הסוף.
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע?
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית.
עם הסוף המחכה ללא ניע".   

* * *

אל אנשי התיאטרון והתרבות שנפרדו בימים האחרונים מחנה מרון הצטרף היום גם השחקן והבמאי איתי טיראן, שנזכר כיצד סיפרה מרון שבצעירותה, לפני שהחלה להופיע בתיאטרון, לא התקבלה לעבודה בחברת החשמל. "אני מסיק מכך שתי מסקנות: הראשונה היא שבזכות חברת החשמל הרוויחה ישראל את אחת השחקניות הגדולות שלה לדורותיה, והשנייה היא שחברת החשמל לא הפסידה עובדת אלא תחנת כוח שלמה. דינמו חשמלי שייצר על פני עשרות שנים בחן כובש, באלגנטיות, בסגנון ובטעם תפקידים נפלאים ובלתי נשכחים, במגוון רחב של סגנונות ובאופן מעורר השתאות", אומר טיראן. "מעבר לגודל כישרונה היא היוותה עבורי דוגמה לאומץ לב וליושרה מוסרית בכך שלא חששה לנקוט עמדה ולהתייצב לצד ערכים נעלים גם כשאינם תואמים את דעת הכלל. היא תחסר לי מאוד".

גם בקהילת חוקרי התיאטרון התייחסו להיותה של מרון מופת לשחקנים ולביצועי תפקידים קלאסיים ומודרניים. פרופ' אברהם עוז מהחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ומהאקדמיה לאמנות המופע בתל אביב, שגם כיהן לצד מרון בוועדה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, מספר על ישיבת הוועדה שציינה את הצגת ה-100 של "מדיאה" בראשית שנות ה-70. לדבריו, טרגדיה זו נהפכה להצגת הדגל של התיאטרון באותה עונה. "מנכ"ל התיאטרון שייקה ויינברג הזכיר את התלהבות הקהל ממשחקה המשובח של מרון, שהביאה להצלחה הפנומנלית של מחזה קלאסי הרחוק מפופולריות, ואילו חנהל'ה, בחיוך שובב, הקישה ברמז על רגלה המלאכותית", נזכר עוז.

לדברי עוז, סוד ההצלחה של "מדיאה", בבימויו של יוסי יזרעאלי, היה בביצוע היוצא דופן, המרגש והמצמרר כאחד של מרון. "כמה גדול הגעגוע לימים שבהם גילום מרתק של תפקיד קלאסי, חריג ובלתי שגרתי, הפך הפקה לשלאגר", הוא אומר. "כמה גדול הגעגוע לחיוכה שובה הלב שהפך את בת-הלוויה מריה ב'הלילה השנים עשר' של שייקספיר לתפקיד מרכזי בקומדיה. הידידות שנרקמה ביני לבין גלריית הדמויות המרתקת שזכיתי לראות בגילומה היא מסד מכונן לאהבת התיאטרון הגלומה בי".

פרופ' גד קינר מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ציין בפוסט שכתב על מרון בעמוד הפייסבוק שלו כי ניתן היה להבחין אצלה ב"פרדוקס השחקן" שעליו כתב דני דידרו, בין הצגת הדמות כפי שהיא במציאות לבין ביצועה לפי מודל שהשחקן עמל על עיצובו. "בכל אחד מתפקידיה של חנה מרון תמצא את אותו שילוב נדיר ו'אמיתי', אליבא דדידרו, בין אמינות פסיכולוגית טבעית, ביטוי מעודן ומורכב של עולם פנימי והתנהגות ריאליסטית רבת ניואנסים של שחקנית דרמה מודרנית, לבין נוכחות תיאטרלית מופגנת ומהפנטת, עוצמה, יציבה אצילית, קול נפלא, חוגג גם כשהוא אבל, אינטונציה שירית המזכירה יותר שחקנים ענקיים מסוגו של ג'ון גילגוד מנורמת ההגייה של השחקן הישראלי המצוי, אינטליגנציה רגשית ומשקעים של מחקר דמות מעמיק, עיניים גדולות ורבות הבעה, ושפת גוף 'בארוקית' במודע של שחקנית קלאסית, הרוויה עם זאת לא אחת באירוניה על עצמה", כתב קינר. "אפילו היכולת ללבוש בגד ולהתנהל בו באורח ההולם אותו בדרך שאינה מצריכה שום אלמנט תפאורתי נוסף על מנת להפוך את מה שהבמאי פיטר ברוק כינה בשם 'החלל הריק' לחצרה של אליזבת הראשונה (במחזה 'מרי סטיוארט' מאת פרידריך שילר. י"א) או לרחבה שלפני האופרה שבקובנט גארדן" (במחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו).

קינר הוסיף כי בשיחה שערך עם מרון ב-1994 היא הזכירה שני מפתחות להתמודדות עם תפקיד קשה: ההכרה בכך ש"השחקן הוא הכלי של עצמו" והחזרה אל הטקסט כהווייתו. "לא לעקוף את הטקסט ולא לנסות לשנות אותו כדרך ששחקנים ישראלים מנסים פה ושם לעשות, אלא לשאול תמיד: מה כתוב פה? הטקסט! לא ה'מסביב', האידיאולוגיות, המסר. לא, אלא – מה הבן אדם עובר", אמרה לו מרון.

לבסוף נזכר קינר בסיפורה של מרון על הצגת "הדה גאבלר" מאת איבסן באחת מעיירות הפיתוח בשנות ה-60, למרות החששות מאולם ריק בשל אורך ואופי ההצגה. הוא הדגיש את הלקח שעל התרבות הישראלית לאמץ מתוכו כתגובה הולמת לעידן הריאליטי של ימינו ושעל האחראים להיצע התיאטרוני בארץ להפנימו. "הגענו לאיזה קולנוע מחריד, מלא מפה לפה, עם עולים חדשים, עם סלי פירות, עם תינוקות, ואני חשבתי לעצמי, אני הולכת מפה, איך אפשר לשחק כאן את איבסן?" סיפרה מרון. "בכל זאת התחלנו, וכשהגיע הקטע של שריפת הספר, וזרקתי את הניירות לתנור, עם הטקסט המדבר על כך שהדה שורפת את התינוק של תיאה ואיילרט, פתאום התרוממה מישהי באולם וצעקה: 'יא שרמוטה!' זה הקומפלימנט הכי גדול שיכולתי לקבל. אז תפשתי שהם כן הבינו, שהם כן הלכו אחרי זה, וכשיש הצגה טובה וחשובה, זה עובד, אתה לא מוכרח לתת רק זבל ודברים פשוטים".

בתה של מרון, השחקנית והזמרת דפנה רכטר, התייחסה היום בפוסט שפירסמה בעמוד הפייסבוק שלה ליחסיה עם אמה בימים האחרונים לחייה וציינה כי השתיים התפייסו. "היום אקדיש עצמי לאמא שלי ועצמי לאבל שלי ולאושר שהיה לי בלעשות אתה שלום לפני לכתה", כתבה, "היום נביא אותה לאבא בבית הקברות בשפיים. אהבתי אותה כל כך, גם בקושי, ובעיקר בסליחות. היתה לי חברות גדולה אתה בימים האחרונים, ואהבה והערצה ענקית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו