שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם התיאטרון ישרוד?

בפאנל בהנחיית אילנה דיין, שפתח את אירועי חג התיאטרון הישראלי, דיברו אנשי תיאטרון על רמת החריפות והתעוזה של המחזות בארץ, על הצופים ומה שהם רוצים, על סיכויי ההישרדות של התיאטרון - ועל הוויכוח הפומבי בין השחקן איתי טיראן למבקר הטלוויזיה של "הארץ"

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אשכנזי

עתיד התיאטרון הישראלי ושאלת הרלוונטיות שלו לצופיו ומידת התעוזה האמנותית והרעיונית בבחירותיו עמדו אחר הצהריים (חמישי) במרכז הדיון שפתח את אירועי פרס התיאטרון (חג התיאטרון הישראלי), שיוענק מחר בתל אביב. משתתפי הכינוס, שנערך במרכז ענב בעיר בהנחיית אילנה דיין, דנו בכמה מהבעיות החריפות של התיאטרון הישראלי בהווה וניסו לשרטט קווים לדמותו בעשור הבא, בצל מצוקת התקציב בתיאטראות הרפרטואריים, העלייה בגיל הצופים והתחרות על תשומת הלב עם האינטרנט, הקולנוע והטלוויזיה.

המחזאי מוטי לרנר, שכתב בין השאר את "חבלי משיח" ו"דוחקי הקץ" שהוצגו בשנים האחרונות בתיאטראות באר שבע והחאן, הדגיש את החתרנות שביצירה התיאטרונית כגורם שימנע מאמנות התיאטרון לגווע ויבטיח שהאנושות תוסיף למצוא בה עניין. "מקבת הוא דמות חתרנית ממדרגה ראשונה", הדגים לרנר, "הוא נאבק כדי להיות ריבון על חייו, והצופים מתחזקים מזה. תכלית המחזה היא לחזק את הצופים כאינדיווידואלים ואת הריבונות על חייהם. הציוויליזציה האנושית לא תשרוד אם אנשים לא יהיו מחוזקים, והם יודעים שלתיאטרון באים כדי להתחזק במקומות שהדמויות נכשלות בהם".

מבקר התיאטרון של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ הצביע על ייחודיותה של החוויה התיאטרונית בין האמנויות, בכך שהיא מחייבת נוכחות של שחקנים וקהל בזמן ובמקום מסוימים. "אם אנשים לא ירצו לבוא לתיאטרון הם יאבדו את המקום האחרון בין כל האמנויות שמחייב אותם להיות במגע עם החלק האנושי שבהם, עם בני אנוש", הוא אמר. השחקן נתן דטנר הסכים עם דבריו, ועם זאת אמר כי הוא חושש שהתיאטרון יאבד את קהלו וייעלם בשלב כלשהו, כשם שקרה, להערכתו, לאמנות הפנטומימה.

משתתפי הפאנל (מימין לשמאל: דליה שימקו, מוטי לרנר, נתן דטנר, אילנה דיין, מיכאל הנדלזלץ וציפי פינסצילום: דודו בכר

משתתפי הכינוס עסקו גם בוויכוח שהתנהל מעל דפי "הארץ" בין מבקר הטלוויזיה של "גלריה", ניב הדס, לשחקן הקאמרי איתי טיראן בנוגע לרלוונטיות של אמנות התיאטרון, בייחוד לקהל הצעיר. דטנר קרא קטעים ממדורו של הדס ואילו דיין השיבה לו בקריאה מתוך מאמרו של טיראן. השחקנית והבמאית דליה שימקו, מייסדת ומנהלת אנסמבל "אספמיה", אמרה כי היא מבינה את רחשי לבו של הדס אך מזדהה גם עם דברי טיראן, כשחקנית ש"עובדת יום יום" את דת התיאטרון, כפי שכתב.

"אדם צעיר מסתכל על העשייה התיאטרונית בישראל ורואה דברים משמימים וממוחזרים..." הוסיפה שימקו. "רוב האנשים שבאים להצגה בינונית סובלים יותר מאלה שצופים בסרט בינוני. בהצגה בינונית הם מתאכזבים ולא מוכנים לסלוח. הבחור הצעיר הזה (הדס – י"א) ראה דברים לעוסים, שחוקים, הצופה שלידו סימס והאחר פיהק. אני יכולה להבין את התהיות שלו ולהתייחס אליהן ברצינות, ולא למחות אותן".

מנכ"לית תיאטרון בית ליסין ציפי פינס השיבה לשימקו כי תיאטרון הוא טעם נרכש והרצון לחנך את הקהל הוא הלך מחשבה שגוי. "עצם החוויה התיאטרונית גורמת לצופה להיות אדם טוב יותר", הדגישה, "אנחנו מצילים את העם מהטלוויזיה האיומה".

הנדלזלץ טען כי הקריטריונים שהזכיר הדס להערכת אמנות – מידת השעמום ומידת המבוכה שלו מהם – אינם אלה החשובים להערכת חוויה אמנותית. "העובדה שאתה משתעמם אומרת שזה משעמם אותך, לא שזה משעמם. הלקוח לא תמיד צודק, ורווחתו וסיפוקו הם לא הדברים הראשונים שאנו צועקים עליהם", הוא אמר.

דטנר ושימקו ציינו את העובדה שהקהל שהם מופיעים לפניו, בתיאטרון הממוסד ובפרינג' בהתאמה, הוא מבוגר יחסית. דטנר, המופיע זה כמה שנים גם לפני תלמידים בהצגות "כנר על הגג" ו"גטו" בקאמרי, אף הגדיר את ההצגות לתלמידים כ"ניסיונות פתטיים להביא בתי ספר לתיאטרון".

משתתפי הפאנלצילום: דודו בכר

"זו אמנות שדורשת מהקהל סוג של התמודדות ולא כולם צריכים לאהוב תיאטרון", הוא הדגיש, "כשהקהל מגיע אלינו הוא מבוגר יותר וזה בסדר גמור".

אחת התהיות שהעלתה המנחה דיין נגעה ברמת החריפות והתעוזה של המחזות המועלים כיום בתיאטרון ובשאלה אם תיאטרון מאתגר, חד ואף פוליטי, שמעורר זעם בקרב צופיו ומוציא אותם מכליהם, הוא שישרוד או שמא דווקא ירתיע את הקהל מלבוא בשעריו. "עושים כאן הצגות שמאתגרות את הקהל והוא לא מסרב לבוא אליהן", הכריזה פינס והזכירה את הפקת "הדיבוק" בגשר בבימוי יבגני אריה, "הכיתה שלנו" בקאמרי ובהבימה בבימוי חנן שניר, "סיראנו דה ברז'רק" בקאמרי בבימוי גלעד קמחי ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", גם היא בבימוי קמחי בבית ליסין. לרנר הזכיר את הצלחת "גורודיש", מחזהו של הלל מיטלפונקט על התנהלות אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן במלחמת יום הכיפורים, שהועלה בקאמרי ב-1993. "'גורודיש' לא נזקק אז למערכת שיווק ובאו לצפות בו כי נאמרו בו דברים חשובים לקיומם של הצופים", הסביר, "קהל אחר יבוא אם יחוש שעוסקים בדברים שהכי חשובים לו. התיאטרון ישרוד אם הוא יעלה מחזות שהקהל יראה ביתר רצון משמייחסים לו המנהלים".

הנדלזלץ טען בתגובה כי העניין שגילה הקהל באיש גורודיש הוא רק סיבה אחת להצלחתה של ההצגה, סיבה אחרת היא שההצגה היתה טובה מבחינה אמנותית. דטנר, מצדו, סירב לקבל את הטענה שעל התיאטרון להעלות מחזות שאנשים "חייבים" לראות ואמר כי ממילא אינו מבחין ב"מפגני אומץ" תיאטרליים בסביבתו הקרובה. "היו הצגות 'אמיצות' שהקהל עזב אותן", הוסיף, "האם תיאטרון הוא שווה אם הקהל עוזב?"

שימקו הבהירה כי לדעתה אין להתמקד רק במספרי הצופים אלא לזכור את היוצרים הפועלים בתיאטרון. "לפני שיש קהל יש אדם שמאוד רוצה לעשות משהו", היא אמרה. "התיאטרון בישראל נמצא רוב רובו בממסדים הסובלים כלכלית כי התקציבים שלהם מופנים להחזקת הממסד במקום להחזקת היוצר. בפרינג' יש פלחים קטנים יותר של קהל אך גדולים יותר של יוצרים".

השינויים האמנותיים והמבניים שעל התיאטרון הישראלי לעבור כדי להמשיך ולהתחדש, ולשמש מוקד משיכה גם לדורות הבאים, עוררו אף הם מחלוקת בקרב המשתתפים. לטענת פינס, כיום לא ניתן "להישאר במתכונת מאובנת ולהעלות שייקספיר בשלוש שעות". היא הגדירה את התיאטרון שלה כגוף מתַקשר שתוהה איך להגיש את תכניו לקהל רחב יותר, וטענה שאפילו מחזה מתורגם שהועלה לפני חמש שנים זקוק כעת לתרגום חדש בשל התמורות בשפה העברית.

הבמאי והדרמטורג אבישי מילשטיין, העובד עמה בבית ליסין, הוסיף על דבריה כי בניגוד למצבו של התיאטרון הגרמני, לדוגמה, לזה הישראלי אין ה"גבנון" של העלאת קלאסיקות. "עלינו להמציא היום את הקלאסיקה של העתיד", הוא הסביר, "אנו מחפשים את כל הקהל".

דטנר צפה כי תיאטרון העתיד יהיה מבוסס על הולוגרמות, ושימקו הזכירה בעניין זה את הופעתו המוקרנת של אסי דיין בהצגה "הלוך ושוב" בתיאטרון גשר. היא מתחה ביקורת על מבקרי התיאטרון, המגלים לדעתה שמרנות ואינם סובלניים מספיק לרעיונות אמנותיים חדשים. "אתם תמיד נשארים באותה מתכונת", קבלה, "לא תמיד צריך לספר סיפור. השימוש בטקסטים שונים או בווידיאו, שמרעננים את העשייה ומביאים לבמה צורה אחרת של תיאטרון, בלעדיו לא נגיע לתיאטרון העתיד".

שימקו הוסיפה כי בשל גודל האולמות לא ניתן לממש את שאיפת התיאטראות להציב את האדם במרכז. "האולם עצום והשחקן נראה בגודל של קופסת סיגריות, אז האדם לא במרכז", היא הסבירה.

במישור של ההתנהלות המבנית של השוק הזכיר דטנר את הקניינים מטעם היכלי התרבות והאולמות ברחבי הארץ, שרוכשים הצגות למנוייהם ולמעשה הפכו את הנהלות התיאטרונים הרפרטואריים לשבויות בידיהם. "100 איש קובעים את עתידו של התיאטרון הישראלי, ובמצב זה אני מוריד את הכובע בפני המנהלים", הוא אמר, "לא הייתי ממליץ לאיתי טיראן לקחת את תפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי כי בתנאים האלה הוא ייכשל. אתה יכול להיות מפואר אמנותית אבל אם איש לא רואה את זה – אפשר לסגור את הבאסטה".

פינס הזכירה את "הנסיעות המטורפות של השחקנים המסכנים בכל הארץ" (בוואנים המובילים אותם להצגות חוץ – י"א) וטענה כי אפילו האולמות שמחוץ לתל אביב "התעייפו" מלינוק מהתיאטרון הציבורי בעיר את מיטב הצגותיו. להערכתה, בשנים הקרובות יתרחש שינוי שיקטין את תחום התיאטרון בארץ ואת מספר האנשים המועסקים בו.

שימקו סיפרה כי כיוצרת פרינג' היא נאלצת להתחבט בשיקולים הנוגעים לרמת הסיכון הכלכלי שהיא יכולה לקחת. "מה אם אצטרך להוריד הפקה אחרי 10 הצגות ולא לרוץ 30 הצגות כפי שהקריטריונים (לקבלת תמיכה – י"א) דורשים?" היא תהתה, "השלשלאות האלו כבדות. העתיד נמצא בשבירת השלשלאות".

לדברי הנדלזלץ, הספק התמידי שבו חיים אנשי התיאטרון, וכן הריבים וההתכתשויות ביניהם בנוגע לסיבה שלשמה הם עושים תיאטרון, מבטיחים חלק ניכר מעתידו. לרנר הזכיר כי הברית בין הקהל היהודי ובהמשך הישראלי לתיאטרון שלו היא משמעותית ביותר עוד מאז העלאת "הדיבוק" על ידי הבימה במוסקבה ב-1922. "התיאטרון עובד בחברה שעוברת תהליך פוליטי מהותי", הדגיש, "עתיד התיאטרון יובטח אם הוא יהיה רלוונטי. כל חמש שנים יש פה מלחמה, יש כאן סכסוך לא פתור עם הפלסטינים. מספר המחזות שעוסקים בסכסוך הוא מינימלי. אם התיאטרון הישראלי לא יפענח את החברה ולא יוכל לפצח את האניגמה שלה בעודה הולכת ומסתבכת, הוא יהפוך לאמנות מוזיאונית".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ