תמר רותם
תמר רותם

הידעתם שעליזה אולמרט, אשתו של ראש הממשלה לשעבר המואשם בפלילים, היא לא רק אמנית אלא גם מחזאית? המחזה של אולמרט, "פנטזיה לפסנתר" עלה בתיאטרון הקאמרי ב–1994 בהשתתפותם של זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, חנה רוט ואלברט כהן. הפקה נוספת של המחזה עלתה בנוסף גם בתיאטרון היילברון בגרמניה. את המידע הזה אפשר לקרוא באתר מחזאי ישראל שעלה בימים אלה לאינטרנט, ושנוסד במימון משרד התרבות וקרן יהושע רבינוביץ של עיריית תל אביב.

"אתר מחזאי ישראל" (dramaisrael.org), שבו מקוטלגים עד כה 90 מחזאים, לא נועד רק לספק מידע על מחזאים ישראלים אלא גם להעלות טקסטים של המחזות הישראלים ותרגומיהם או לפחות לינקים שלהם לאתרי המחזאים או להוצאות הספרים שבהן אפשר לרכוש אותם. האתר הוקם "במטרה להיות מעין חלון ראווה למחזאות הישראלית", אומרת שמרית רון, מנהלת המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין. מלבד תלמידי מגמות תיאטרון, סטודנטים לתיאטרון וכן שוחרי תיאטרון, רון מקווה שמנהלי תיאטרונים וסוכנים מחו"ל יוכלו למצוא כאן מחזות ישראלים ביתר קלות ולרכוש אותם להעלאה בחו"ל.

עליזה אולמרט. לא רק אמנית אלא גם מחזאיתצילום: מוטי מילרוד

למכון המחזאות, העוסק בהפצת המחזאות הישראלית בעולם ובמכירת המחזות לתיאטרונים בחו"ל או לפסטיבלים, היה אינטרס מובהק בהקמת האתר החדש. המיזם נכנס לפעולה ב–2012, ואליו הצטרפה מאוחר יותר גם "הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית" של מפעל הפיס, שמעודדת מחזאים צעירים. האתר מספק למחזאים בראשית דרכם פלטרפומה חשובה שבאמצעותה הם יכולים להיחשף.

אין היררכיה באתר. כל מחזאי, ותיק כצעיר, מקבל סיסמה ויכול להעלות טקסטים, מידע, אופן התקשרות, קליפים. לדברי יגָאל זקס מעמותת "קבוצת עבודה", שהקימה את הקרן לפיתוח מחזאות בשיתוף עם מפעל הפיס, על הגדרת מחזאי עונים מי שלפחות מחזה אחד שלהם עלה בתיאטרון, שבהפקה שלו שיחקו שחקנים מקצועיים ושההצגה עלתה לפחות 10 פעמים בפני קהל קונה כרטיסים.

ענת גוב. נגישה באתרצילום: אלון רון

האתר הדו־לשוני, בעברית ובאנגלית, עושה את צעדיו הראשונים ברשת. הוא כולל מנוע חיפוש, אך בינתיים רק מעט טקסטים שלמים הועלו. גם תרגומים רבים חסרים. תיכננה אותו נאורה שם שאול, שעבדה גם על האתר של חנוך לוין. באופן טבעי, מי שרוצה לקרוא את הטקסטים של חנוך לוין יופנה לאתר שלו, שם כל הטקסטים חופשיים לקריאה. אך לוין הוא לא מקרה אופייני. הטקסטים הנגישים באתר בשלב זה הם, בין השאר, אלה של ענת גוב, יוסף בר יוסף, אילן חצור ומוטי לרנר, גלעד עברון, שמואל הספרי ועוד. אך במקרה של יהושע סובול למשל — הוצאת אורעם מחזיקה בזכויות ולכן נמנע השיתוף של מחזותיו באתר. כך גם באשר לגורן אגמון, עדנה מזי"א ורבים אחרים.

בינתיים נענו מחזאים צעירים רבים לקריאה של המכון למחזאות ומפעל הפיס. זקס: "אנחנו מעוניינים להכניס למעגל כמה שיותר מחזאים, גם לא מהמיינסטרים, ולפתוח פורומים מקצועיים. אנו מקווים שזה יהיה אתר של קהילת כותבים שיוכלו להחליף דעות". זקס מודה עם זאת שמחזאים רבים פוחדים להעלות מחזות פן יאבדו עליהם שליטה. "בסופו של דבר הם יראו שלא קורה שום דבר רע, שהחשיפה של הטקסטים יכולה לעודד עוד חשיפה. זו נורמה שצריך להתרגל אליה. גם אמנים פלסטיים מתעסקים בשאלה האם לשחרר את העבודות שלהם. יש אמני וידיאו־ארט שלא רואים אותם ביוטיוב, אבל אני לא חושב שיש מה לחשוש מגניבה".

שמואל הספרי. נגיש באתרצילום: תומר אפלבאום

אייל וייזר הוא אחד היוצרים החרוצים שהספיקו להעלות מידע, קליפים וקטעים ממחזותיו. "זו פלטפורמה ראויה" הוא אומר. "חשיבותה בכך שהיא מייצרת קהילה ולא חונטה. מחזאי זה מקצוע מאוד בודד, בעיקר בארץ". מעבר לכך, וייזר לא חושב שהעלאת הטקסטים היא עיקר העניין. "לא על זה האתר יקום ויפול. נוצרה כאן פלטפורמה, גישה לקורות חיים של יוצרים. יוצרים צעירים יכולים להשתמש בזה כדי לקדם את עצמם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ