בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה ליאור אשכנזי החליט להפסיק לשחק בתיאטרון

אחרי שליאור אשכנזי הרגיש שהוא לא יכול יותר להופיע בתיאטרון הוא החליט לרדת מהבמה. אבל השחקן המצליח לא עזב אותה, אלא רק עבר לצד השני, הפעם לכיסא הבמאי. לקראת עליית "לוטו", הצגה חדשה שכתב וביים, הוא מספר למה הוליווד לא מושכת אותו ומה בכל זאת יחזיר אותו לבית ליסין

9תגובות

לפני כמה חודשים, בהסעה של שחקנים בדרך לעוד הצגה באחד מהיכלות התרבות בפריפריה, חש ליאור אשכנזי שהוא לא יכול להמשיך יותר. כשמבטו תלוי בחלון, השמים מתכהים והולכים לקראת רדת הערב, השחקנים מתבדחים מאחוריו והדרך משתרכת, חלף במוחו הרהור אפיקורסי שמעולם לא העז לחצות את סף ההכרה שלו. כאילו ידע כל הזמן: עליו להפסיק להופיע בתיאטרון. אשכנזי, בן 44, שבילה את הלילות של רוב חייו הבוגרים על הבמה, הרגיש שהוא לא יכול יותר להופיע כל לילה באותו תפקיד, לשמוע את הקהל צוחק מאותן הבדיחות. להיטלטל כך בדרכים בדרך להצגה. בעקבות ההארה הזאת, לפני הכל, הוא נתקף בפאניקה.

הקריסה של אשכנזי הובילה אותו להתפטר מתיאטרון בית ליסין להפסיק לשחק בהצגה כשהיא בשיאה. מאז ספטמבר הוא לא משחק בתיאטרון. בשביל שחקן במעמדו הצעד הזה היה דרמטי. העובדה שהיתה זו ההצגה "האמת" - עם או בלי הסמליות שבשמה – שעזב, הצגה שהוא פחות או יותר נשא על כתפיו זה שנה (מאמצע 2013) וקיבל ביקורות אוהדות על משחקו, לא הקלה עליו. מה חשבה על כך מנהלת התיאטרון שלו, ציפי פינס? "זה לא היה פשוט...", הוא משהה את המלים כרומז לדרמה גדולה מאחורי הקלעים, "היו לנו המון שיחות, חלקן קשות. בסוף היא הבינה".

פינס היתה שם בשבילו גם במשבר הגדול שחווה אשכנזי לפני כעשור, כתגובת הלם להצלחה המטאורית של הסרטים שבהם כיכב "חתונה מאוחרת" ו"ללכת על המים". ב-2005 בראיון מהדהד במוסף "הארץ" התוודה על ההתמכרות לסמים. "הייתי בתקופה אחרי גירושים, זו היתה תוצאה של שברון לב של מערכת יחסים", מסביר אשכנזי כעת. לדבריו, הוא נקי כבר שנים. המשבר הנוכחי, היה בסך הכל תוצאה של שחיקה, הוא אומר. "יותר מדי שנים אני עובד בתיאטרון הרפרטוארי", אומר אשכנזי. "לא רציתי להגיע לשלב המרמור. לפני 20 שנה כשהתחלתי לעבוד בהבימה, פגשתי שם את כל זקני הבימה. הייתי שחקן צעיר, חשבתי, תנו לזה צ'אנס. הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזה, עוד אחד מפקידי התיאטרון".

טל גבעוני

"בשנים האחרונות הרגשתי שאני קצת מבלה יותר מדי בתוך ואן. קצת יותר מדי נוסע להצגות. היו ימים שלא ידעתי אם אני בתיאטרון הצפון או בהיכל התרבות נס ציונה. התחלתי להצחיק את הפרטנרים שלי, להוציא אותם מריכוז, רק כי השתעממתי. זה לא היה נעים. נהייתי נרגן וזה קאסט קטן של ארבעה שחקנים. אתה לא יכול להשתבלל בקאסט כזה . כשזיהיתי את זה הבנתי שאני במקום מקום משברי, באתי לציפי ואמרתי לה 'איני יכול עוד. שחררי אותי'".

את השורות האחרונות הוא אומר בהגייה מוגזמת ודרמטית, עדות לקומיקאי הנסתר שבו. "היא ממש הבינה את זה, הבינה מאיפה זה מגיע. אבל ציפיתי למלחמה", הוא מרצין. היחסים שלו עם פינס, שהיתה המורה שלו בבית הספר למשחק, הם קצת מעבר למנהל ושחקן. "אנחנו מאוד קרובים", הוא אומר. "היא ראתה שמשהו עובר עלי, ואמרה 'בוא נדבר איך אני עוזרת'".

זו לא היתה הפעם הראשונה שאשכנזי עזב באמצע ההצגה. לפני "האמת" שיחק בהצגה "שם פרטי" ויצא לשלושה חודשים למה שהוגדר כחופשת לידה. "את הרעיון שאקח חופשת לידה היא לא קיבלה בשמחה. אפילו שיש חוק שמותר לצאת לחופשת לידה. אבל זה היה שלאגר. והיה כעס. תיאטרון הוא מקום יצרי. הכל מוקצן. כשאתה כועס אתה כועס. אבל היא נתנה את ברכתה בסוף".

"הוא עבר משברים", מגיבה פינס. "אבל הוא יודע שיש לו בית פה. היחסים בינינו הם גם יחסים אישיים חמים ואני גם מעריכה אותו כבן אדם - מעבר להערכה העצומה שלי אליו כשחקן.

העזיבה שלו את הבמה באמצע ההצגה, היא זו לא גחמה בעיניה. "מצד אחד הצטערתי, אבל אי אפשר להניא את ליאור. והאמת – ידעתי מראש לא יישאר עד הסוף. השיטה הישראלית היא שהורגת את השחקן. העובדה שהוא צריך לנסוע בכל הארץ. זו לא בחירה שלנו. זה כל התיאטרונים צריכים לעמוד בקריטריונים. אנחנו חייבים לנסוע לפריפריה ערב ערב כי זה חלק מהניקוד של ההצגות. זה לא קל. ויש שחקנים שזה קשה להם".

"הוא גם רוצה להתנסות", מוסיפה פינס, "הוא רוצה לביים קולנוע. יש מגוון של דברים". היא בטוחה ש"הוא יחזור יותר רגוע. רק שלא ירגיש שלא מוצה".

כעת הוא בכל זאת חוזר לתיאטרון, אבל לא כשחקן, אלא מן הצד האחר של המתרס – ככותב ובמאי של "לוטו", קומדיית פשע המשתתפת בפסטיבל תיאטרון קצר שיחל ביום חמישי בצוותא תל אביב. בעבר ביים הצגות סטודנטים בבית צבי ובתיאטרון הספרייה, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מביים משהו שכתב. לפני כמה שבועות, בשיחת טלפון ראשונית לתיאום הראיון, ניסה להנמיך ציפיות, נשמע מהוסס. בביקור בחזרות בשבוע שעבר, הרושם התהפך: אשכנזי בכיסא הבמאי נראה נינוח, שולט במצב, אם כי עננת פסימיות קלה אופפת אותו. מול השחקנים שהתפקעו מצחוק למשמע הרפליקות איש של רעהו, הוא שומר על פאסון של המבוגר האחראי ומתרה בהם, ש"מי שצוחק בחזרות, בוכה בהצגות".

זו הצגה מצחיקה מאוד, לא מתאמצת להצחיק. היא מתחילה כשזקן (בגילומו של אלברט כהן) מגיע לבית קפה, רוכש טופס הגרלה, מנופף בידו בהתרגשות, צועק את סכום הזכייה שלו, מתמוטט ומת. עתה נאבקים יושבי בית הקפה, אוסף אקראי ומוזר של אנשים, על הטופס המנצח. כל אחד מבקש לגרוף את כספי הזכייה.

בחזרות של ההצגה שמשתתפים בה בין השאר גם שיר אברמוב יואב הייט, אשכנזי נראה כמו אחד מהחבורה. קשוב להצעות שלהם, למשברים הקטנים ("אני לא מצליח להיכנס לזה", אומר אחד השחקנים שוב ושוב) לא מתעצבן או מתנשא, ובעיקר נראה שהוא מתייחס לתפקיד בצורה אגבית. אבל בשיחה אתו מאוחר יותר, ניכר שהוא להוט להצליח. מה שמעלה ביתר שאת את השאלה, למה הוא צריך את זה. החזרות בצוותא, הדבר הכי פחות זוהר שאפשר להעלות על הדעת, מתקיימות רגע לפני שהוא ממריא לארצות הברית, להתחיל בחזרות לסרט חדש בבימויו של יוסף סידר שבו ישחק לצד ריצ'רד גיר. בימים אלה אפשר לצפות בו מגלם את אבי המשפחה, פסיכיאטר מיושב, בסדרת טלוויזיה "משפחה טובה" שביים איתן פוקס.

שיר אברמוב

שבירת שגרה

אף שהוא מוכר יותר כשחקן קולנוע, בין השאר בסרטים "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "ללכת על המים", של איתן פוקס ו"הערת שוליים" של יוסף סידר, חייו מתנהלים על הבמה. הוא שיחק ברוב התיאטרונים המרכזיים: החל בהבימה, עבר לתיאטרון באר שבע, משם עבר עם ציפי פינס לבית ליסין, משם לקאמרי וחזר לבית ליסין. במקביל קיבל יותר ויותר תפקידים בטלוויזיה, בין השאר בסדרות "מתי נתנשק", "אבידות ומציאות", "האמת העירומה" ו"נשואים פלוס". "כמה סרטים אפשר לעשות בשנה?" הוא מנפץ את הבלון. "בשבילי, הקולנוע זה המקום של האמנות. במיוחד קולנוע ישראלי. תמיד אין כסף, תמיד אתה צריך לבוא לקראת ההפקה. התיאטרון הוא הפרנסה".

אם פעם זה בילבל אותו כיום האבסורד הזה פחות מטלטל אותו. הוא רואה בו לא יותר משבירת השגרה. הוא מוכן להישבע שלא קשה לו לחזור מהשיחות בסקייפ עם יוסף סידר וריצ'רד גיר לבדיחות הפנימיות של שחקנים. "הבנתי את הפער הזה בין המסך לתיאטרון בפעם הראשונה שעשיתי פרסומת לפלאפון. הייתי שחקן צעיר. שיחקתי ערב ערב כבר כמה שנים, אבל 30 שניות של פרסומת ואתה קונה את עולמך. אין פרופורציות. אתה יכול לעשות אלף הצגות ועדיין זה לא ישווה לאחוזי הצפייה שיש לטלוויזיה". הוא מתייחס לאחת הפרסומות הראשונות שהפעילו מניפולציה רגשית ושנחקקו בזיכרון, של חברת טלפון סלולרי שבה גילם אב לילדה שלה דובי גדול.

נטישת הבמה כעת לא היתה קורית לולא כבר טעם את טעם החופש. זה היה לפני כשנתיים וחצי, בהצגה "שם פרטי" שקדמה ל"אמת". בתו נולדה (הוא נשוי למפיצת הסרטים מאיה אמסלם) והוא לקח פסק זמן. "נסענו לשלושה חודשים ללונדון, וזה גרם לי לחשוב", הוא אומר. "אני עסוק בעשייה מ-94' בלי הפסקה. כל הזמן. ופתאום היו שלושה חודשים שהייתי בערבים בבית. היה לי זמן להיות עם המשפחה שלי. כשאנחנו צעירים ורודפים אחרי הקריירה, אנחנו רוצים להוסיף עוד הצגה לקריירה, עוד סרט לפילמוגרפיה. היה רגע שאמרתי לעצמי. אני בן 40, קול איט. מה גם שמאיה זוגתי, באה ממנטליות צרפתית שבה יש זמן למנוחה, חופש לנפש. אז נפל לי האסימון שאני צריך לעשות לנפשי, לא לביתי".

קשה להאמין שמאחורי אשליית חיי הזוהר לאשכנזי יש חרדות קיומיות, אבל לדבריו "הייתי במרדף אדיר אחרי תשלומי המשכנתא, מזונות ועוד. המרוץ הזה הוא משהו שמושרש בנו. יותר משזה יהודי, זה ישראלי. אתה כל הזמן במרדף אחרי התפקיד הבא. תמיד מישהו ישאל אותך 'מה אתה עושה עכשיו'. היתה לי חרדת עבודה. אם אתה לא עובד, אתה בפחד. וזה לא משנה אם אתה שחקן מצליח או לא. זה בא מהבית. ההורים שלי עם מוסר עבודה גבוה וכך הם חינכו אותי. תמיד הם מודאגים: רגע, אז אתה לא עובד עכשיו? לא משנה שאתה בן 40, השאלה תמיד שם. פתאום משהו התאפס. זה קשור לבגרות. אוקי אפשר להירגע".

לכל אלה נוספה עוד תובנה: שהוא מוכרח לחפש כיוון חדש בחיים: "לא קל להתבגר כאן כשחקן", הוא אומר. "צריך להיות מאוד מצליח כדי לקבל תפקידים טובים, וגם למצליחים זה קשה. כשהייתי פעיל בשח"ם, טיפלנו בשחקנים ותיקים. הרבה מגיעים לחרפת רעב, אם כי השחקנים עצמם לא מודים בזה. קרה לי פעם שראיתי שחקן שאני מכיר מהתיאטרון הרפרטוארי, בן 60 פלוס מודד נעלים ברחוב. זה מראה לא נעים. בין השאר, זו גם חרדה שלי, להגיע לזה".

ברגעים האלה הוא זוכר את המלים של גרי בילו. "אחרי אחת ההצגות שלי בשנה א', הוא תפס אותי ואמר 'תקשיב לי טוב השיער ייעלם, הצבע של העיניים ידהה, הקסם לא יעבוד. אתה צריך לחשוב על דברים אחרים. הוא בעצם אמר, יש בו סוג של קסם, הוא שרמנטי. אבל מה מעבר. משהו באישיות שלי רוצה תמיד להתפתח מעבר. עוד כשעבדתי בבורגראנץ' בדיזנגוף סנטר בצעירותי, התחלתי מלהיות ההוא שרוחץ כלים, והתקדמתי עד שהייתי בסוף מנהל משמרת. אני רואה מה קורה סביבי. קולגות שהתחילו בזמני, או לפני, היום הם לא בדיוק משחקים. לא נשארו הרבה מהמחזור שלי והמחזורים מעלי. כיום אני מחפש אלטרנטיבות עיסוק. בעיקר שיהיה לי מעניין. הבימוי פותח אפשרויות ואני מאמין שזו חוויה שהופכת אותך לטוב יותר. אני יכול להיהפך לשחקן יותר טוב".

אז תחזור לשחק בתיאטרון?

"קודם כל אני צריך להתגעגע. אני צריך להיות יותר רעב לעמוד על במה".

"לוטו" הוא אפיזודה, הוא אומר. המחזה מתויק בראשו כבר שנים. את ההשראה להצגה קיבל מסרט גמר שהתרחש בדיינר בניו יורק. "סרט של במאי שרצה להיות סוג של טרנטינו", מחייך אשכנזי ."הסיפור נשאר לי תקוע בראש ויום אחד התחלתי לכתוב". בסוף שנות ה-90, אשכנזי הראה את ה"אקספרימנט של כתיבה" שלו – הוא לא קורא לו מחזה - לכמה אנשים ובהם עוזי וייל. "די התביישתי בזה", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא יודע לכתוב ואני לא כותב כי מבחינתי, אם לכתוב, זה צריך להיות כמו אנשים שאני מעריץ. לכן לא כתבתי עד היום ולא אכתוב". וייל היה נדיב בהערות שלו ואשכנזי כתב עוד דמויות והרחיב את המחזה. בהמשך הראה את המחזה לרותם קינן, המנהל האמנותי של פסטיבל תיאטרון קצר, ובעצתו כיווץ וצימצם כמה דמויות. הבימוי לא מלחיץ אותו. "הגעתי לזה נורא מוכן", הוא אומר.

אשכנזי יליד רמת גן, אהב משחק מילדות והיה ליצן הכיתה. הוא בחר ללכת לקרבי רק כי כשהגיע לאודישן של הלהקות הצבאיות "היו שם הרבה אנשים עם גיטרות שנראו לי מוכשרים ממני. ראיתי את זה והשתפנתי". זמן קצר אחרי שהתקבל לבית צבי נהפך לבן טיפוחיו של המנהל גרי בילו. עם סיום הלימודים בילו הזמין אותו לביים. ההצגה הראשונה שלו היתה בשנה ג' במחזור שבו למדו כמה כוכבים ובראשם איתי טיראן. אבל מלבד כמה הצגות הוא פיתח את הקריירה המשחקית והבימוי נשאר בצד. "קולנוע זו עבודה טכנית ברובה", הוא אומר. "תיאטרון זה משהו שמעשיר ולא משתווה לכלום". גם המפגש האנושי חשוב בעיניו. "בתיאטרון יש משהו חי מאוד. האנסמבל של השחקנים, יכול לרוץ אתך שנתיים־שלוש, הם אתך באש ובמים בחתונות, בר־מצוות, ימי הולדת. נהפכים למשפחה שלך. בקולנוע כולם נפגשים רק בפרמיירה". הקולנוע, לפחות עד כה, לא הצליח לפתות אותו. "הסרטים שעשיתי הצליחו בארצות הברית וקיבלתי הזמנות לשחק שם. אבל ידעתי שלעולם אהיה זר ולא רציתי להיות על תקן השחקן הזר כמו מארק איווניר למשל. הוא עובד ללא הפסקה, וזה ראוי להערכה. אבל לא רציתי את החיים הללו".

להיות סקרנים

עתה משהתפנה לו זמן, הוא גם החל ללמד יותר, לא רק בבית צבי, אלא גם הוסיף את הסטודיו של יורם לוינשטיין. על הסטודנטים הוא מעיר ש"זה דור שהוא פחות סקרן, פחות מלומד. במפגשים ראשונים אני שואל אותם איפה הם גרים. אומר מישהו פנחס לבון. אני שואל, מי זה פנחס לבון? ואני מתפלא איך הוא לא יודע מי זה האיש שעל שמו קראו את הרחוב שאתה גר בו. שחקנים צריכים להיות סקרנים. כי משחק זה חקר ההתנהגות האנושית. אני שולח אותם ללמוד מה זה פילם נואר, לראות סרטים, לדעת מי זה בילי ויילדר. הם קצת פחות יודעים מגיעים פחות מוכנים. זה בעיקר קשור לזה שהם יכולים להציץ בגוגל ולא צריך לאגור מידע". לפעמים הוא מרגיש במרחק שנות אור מהם. אף ש"אני מחשיב עצמי עדיין כדור הביניים. יש עוד גווארדיה מעלי כמו ששון גבאי מוני ובראבא ועוד רבים אחרים. אבל יש את כל הצעירים הללו. אני מסתכל מסביב וכבר לא מכיר את כולם".

חיפוש הדרך של אשכנזי מחדד את התחושה של חילופי דורות בתיאטרון. באחרונה, בעקבות פרישתו הוא הגיע לדיאלוג עם פינס והם גיבשו דיל שיתאים לשניהם. הוא יביים בעונה החדשה של בית ליסין, הוא מגלה, ובתמורה הוא ישחק. אשכנזי יביים את "רגע אחד של שקט" של פלוריאן זלר, מחזאי "האמת", שהוא מעריץ. והוא יסכים לחזור לשחק בהצגות לפי רוחו. "הייתי חלק מתיאטרון שבו אי אפשר לעשות קלאסיקות", הוא אומר. "היו הצגות נהדרות של הלל מיטלפונקט וסביון ליברכט. אבל מצד שני רציתי לעשות קלאסיקה. נמאס לי לעשות ריאליזם. לא בא לי לשבת שוב על הכורסה לקחת משקה. זה כבר פחות מעניין אותי. היה חשוב לשבור את הטייפקאסט שלי ולברוח מזה. אני יודע שיש לי יותר. רוב השיחות שלי עם ציפי הן על כך שאני רוצה לעשות גודו, הנרי החמישי. בתוך תיאטרון רפרטוארי אני מאמין בשיטה ישנה של להקה שבה התפקידים מתחלקים. פעם עושים את זה, פעם משהו אחר. אני גם מודע לכך שבונים על זה שאביא קהל, שהפירסום יעורר עניין. אבל זה מקום של תיאטרון רפרטוארי: מצד אחד להביא הצגה שהיא דרמה מסוגה עילית וקומדיה מן הזולות, כי תיאטרון צריך למכור". בין הבחירות שגיבשו יחדיו "אילוף הסוררת", "שירה" של עגנון ו"דבש פרא", עיבוד למחזה הקלאסי "איבנוב".

שיר אברמוב

ההשפעה שלו על הבחירות האמנותיות בבית ליסין מזכירה משהו מהמעורבות של איתי טיראן או אפילו מינויו של משה קפטן בהבימה. אבל הוא מבטל את החשיבות ואומר: "מנהל צריך להיות קשוב לשחקנים המובילים בתיאטרון. וציפי קשובה". לדברי פינס, היא מקיימת דיאלוג דומה בנוגע לסוג ההצגות גם עם ששון גבאי ושחקנים אחרים.

אין לו שום שאיפה ניהולית, הוא עונה לשאלה הבלתי נמנעת. "אולי זה יבוא, אבל לא בשלב זה. אבל הגיע הזמן להכניס דם חדש לתיאטרון". על הסיכוי שאיתי טיראן יתמנה למנהל אמנותי בקאמרי, הוא מגיב בזהירות. השניים מכירים מבית צבי. אשכנזי המבוגר ממנו לימד אותו. אבל הוא מודה שכבר אז קינא בו. "מה שהוא עושה מופלא. יש לו ידע, הוא סקרן. אני מכיר אותו מבית צבי. ביימתי ולימדתי בשנה שלו. אני מקנא בו עוד משם. כשעשה את 'ריצ'רד השני', אמרתי לעצמי, אני יכול לפרוש. לאיתי יש מה להציע. בעקבות הבחירות שלו, 'ווייצק'. 'איש קטן מה עכשיו'", גם אם זה לא לטעמך, אתה יודע שאלה בחירות שהן נועזות ואחרות. זה פעם בדור מישהו כזה שקיבל את הכל. הוא כותב, מביים, וזה חוץ מהעובדה שהוא משחק. אני עוד מקווה לעבוד אתו יום אחד".

טיראן או לא, השיטה חייבת להשתנות, אומר אשכנזי. "מה שמפריע לי כיום בתיאטרון הוא שהצגה שלא נמכרת, דינה נחרץ". דבר נוסף שדורש שינוי הוא היציאה של ההצגות מחוץ לתל אביב. "ברגע שיוצאים מחוץ לתל אביב, אף הצגה לא נראית אותו דבר. מקצצים תפאורות, מנהלים של היכלות תרבות לפעמים מתערבים אמנותית, השחקנים מגיעים אחרי נסיעה צפופה בוואן. זה עלוב. אתה שומע שם הרבה תסכול. אותי זה שבר. זה שוחק. זה עבודה. לגמרי עבודה. זה בסדר להתפרנס והכל. אבל זה לא היה בפנטזיות שלי כשיצאתי מבית צבי".

בחוזים של שחקנים בתיאטרון לא מתייחסים, לדבריו, לזמן ההרצה של ההצגה. "אין תאריך תפוגה. הצגה יכולה לרדת גם אחרי ארבע־חמש שנים". בעיניו זה שוחק. "למה צריך הצגה צריכה לעלות 600 או 1,000 הצגות? כשאתה עושה שלאגר זה מלכודת דבש. מצד אחד אתה עובד ערב ערב, המשכורת מפרנסת. אבל מצד שני, אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר עד שההצגה תרד. אתה לא יכול להתפתח. זה מלכוד 22. אתה תקוע. ואני לא רוצה להיות תקוע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו