מתה השחקנית והבמאית האמריקאית ג'ודית מלינה, ממייסדי "התיאטרון החי"

מלינה, בת 88, שילבה ביצירתה חידושים תיאטרוניים עם עמדות פוליטיות, שהרגיזו את הרשויות בארה"ב. "התיאטרון החי", שהקימה עם בעלה לשעבר ג'וליאן בק, השפיע על כמה יוצרי תיאטרון חשובים

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'ודית מלינה (משמאל) בחזרות ב"תיאטרון החי" בניו יורק, 1983צילום: Gorupdebesanez

השחקנית והבמאית האמריקאית ג'ודית מלינה — שייסדה עם בעלה לשעבר ג'וליאן בק את "התיאטרון החי" (Living Theaterׂ), קבוצת תיאטרון פוליטי שהשפיעה משמעותית על תפישות התיאטרון המערבי מאז אמצע המאה ה–20 — מתה אתמול (שישי) והיא בת 88. מלינה, ששילבה ביצירתה חידושים תיאטרוניים עם עמדות פוליטיות, סבלה בשנים האחרונות ממחלת ריאות משום שהרבתה לעשן, ומתה בביתה שבמתחם דיור מוגן לשחקנים בניו ג'רזי.

מלינה נולדה ב–4 ביוני 1926 בעיר קיל שבגרמניה לאם שחקנית ולאב שהיה רב, ובהיותה בת שנתיים עברה עם משפחתה לניו יורק. בגיל 19 החלה ללמוד משחק ובימוי בניו יורק אצל במאי התיאטרון והתיאורטיקן הגרמני החשוב ארווין פיסקטור. פיסקטור נמנה, לצד המחזאי והבמאי ברטולט ברכט, עם מעצבי התיאטרון האפי היוצר ניכור בין ההתרחשות הבימתית לקהל וכן היה ממעצבי התיאטרון התיעודי. בספרה "מחברת פיסקטור", שיצא לאור ב–2012, ציטטה מלינה דברים שכתבה בשיעור הראשון עמו. "חוסר הפורמליות שלו, שהשתלב באש ובעוצמה של רעיונותיו, הוביל אותו לומר בחצי הלצה את ההצהרה שהחלטתי לאמץ לעצמי כמוטו: 'התיאטרון הוא הדבר החשוב ביותר, וכל מי שאינו מכיר בכך הוא טיפש'", כתבה.

בהיותה יוצרת אידיאליסטית שהאמינה בכוחו של התיאטרון ככלי המסוגל לחולל מהפכה הקימה מלינה ב–1947 את "התיאטרון החי" בעיר ניו יורק, יחד עם בעלה הראשון, הצייר האקספרסיוניסטי ומעצב התפאורות ג'וליאן בק. השניים ראו בעצמם אנרכיסטים, ובהפקות שהעלו שילבו ניסיונות תיאטרוניים חדשים כמו עירוב מציאות ובדיון ושיתוף הקהל במתרחש, לצד עימותים מתמידים עם האידיאולוגיות השולטות בחברה ובפוליטיקה.

צפו: מלינה ובק מדברים על הצגותיהם

בשנות ה–50 ובתחילת שנות ה–60 הציגה להקת התיאטרון מחזות פואטיים וחדשניים יותר של מחזאים אמריקאים כמו גרטרוד שטיין וויליאם קרלוס ויליאמס, לצד מחזות אירופיים שלא הוצגו כמעט הוצגו באותה תקופה על הבמה האמריקאית מאת פדריקו גרסיה לורקה, לואיג'י פיראנדלו וז'אן קוקטו. פעילות התיאטרון גם סימנה את המעבר לאוף־ברודוויי בהפקות כמו "דוקטור פאוסטוס מדליק את האורות" מאת גרטרוד שטיין ו"The Brig" מאת קנת בראון, שביימה מלינה ב–1964 ובמרכזה חייל מארינס שערק, נשלח ל–30 ימי מאסר וסובל מאלימות קשה בכלא. הרשויות בניו יורק סגרו חדשות לבקרים את האולמות ששימשו את התיאטרון החי מסיבות שונות, בין היתר אחרי העלאת "The Brig", מהלך שגרר הפגנות מול אולם התיאטרון ואחריו גם הועמדו בק ומלינה לדין. במקרים אחרים נאסרו כמה מחברי האנסמבל של התיאטרון בגין עבירות מסים.

באמצע שנות ה–60 נהפכו חברי הלהקה לאנסמבל נודד שהופיע באירופה ובמקומות נוספים. באותה תקופה הם יצרו שפת משחק חדשה שנבעה בראש וראשונה מהתפישה שלפיה לשחקן יש מחויבות פוליטית וגופנית להביא לשינוי חברתי באמצעות התיאטרון. הם העלו בין היתר גרסאות ל"אנטיגונה" מאת סופוקלס ו"פרנקנשטיין" לפי הנובלה מאת מארי שלי. מלבד זאת החלו לערוך אירועי הפנינג בשילוב הקהל, שהיו שונים לחלוטין מהפורמט המוכר של הצגות תיאטרון פרונטליות ולא היו מבוססים על טקסט או דרמה כתובה אלא כללו בין היתר מיצגי אמנות פלסטית ואימפרוביזציות. גם השימוש בגוף היה רכיב חשוב בשפה שיצרה הלהקה, שנשענה בין היתר על עקרונות "תיאטרון האכזריות" שהגה וביסס אנטונן ארטו.

ההפקה הנודעת ביותר והשנויה במחלוקת של הלהקה היתה "גן עדן עכשיו" ב–1968, על רקע פעילות ההיפים והמחאה המתרחבת נגד המלחמה בווייטנאם. היא הועלתה בין היתר ברומא ובאביניון וכללה משחק, מוזיקה, אקטים פולחניים ותנועה בשיתוף הקהל, שלעתים יצרו כאוס באולם התיאטרון והובילו להזעקת כוחות הביטחון למקום. היוצרים עודדו את הצופים להשתמש במריחואנה, השמיעו סיסמאות אנטי־קפיטליסטיות וקראו למתירנות מינית, כאשר הציעו לקהל לפשוט את בגדיו. "אני דורשת הכל: אהבה מוחלטת וסוף לכל סוגי האכזריות והאלימות הנוגעים לכסף, לרעב, לכליאה וגם לכך שאנשים עובדים במה שהם שונאים", אמרה אז מלינה ל"ניו יורק טיימס", "יכולים להיות לנו מזון ושמחה, ואני דורשת זאת עכשיו". באותה שנה שבו חברי הלהקה לארצות הברית וחלקם נעצרו שם לצד כמה צופים משום שהתערטלו בהצגות.

צפו: סרטון על ההפקה "גן עדן עכשיו"

בשנות ה–70 הופיעו חברי הלהקה עם מחזור המחזות "מורשת קיין" בין היתר בבתי כלא בברזיל, בבתי ספר בניו יורק ובשכונות המוזנחות של פאלרמו באיטליה. כל ההופעות היו חינם ופתוחות לקהל הרחב. בשנות ה–80 הם שבו לעבוד באולם התיאטרון ופיתחו שיטה ששילבה צופים בחזרות הראשונות ואיפשרה להם להשתתף מאוחר יותר בהצגות עצמן.

ג'וליאן בק מת ב–1985, ובחלוף שלוש שנים נישאה מלינה בשנית, לשחקן האמריקאי חנון רזניקוב, שהצטרף כעשור לפני כן לאנסמבל התיאטרון החי. אחרי מותו של בק שימש רזניקוב במאי שותף באנסמבל לצדה של מלינה. השניים המשיכו להעלות עבודות פוליטיות שעסקו בשתי מלחמות המפרץ, במחאת וול סטריט וכן העלו הפקות מיוחדות באיטליה ובלבנון. רזניקוב מת ב–2008 והוא בן 57. אחרי מותו ביימה מלינה את מחזהו האחרון "אאוריקה", שהתבסס על פואמה מאת אדגר אלן פו. גאריק בק, בנם של ג'וליאן ומלינה, מסר ל"ניו יורק טיימס" אחרי מות אמו כי מעתה ישמש בראד בורגס, עוזרו לשעבר של רזניקוב, כמנהל האמנותי של התיאטרון וכי הוא וטום בייקר יחלקו ביניהם את משימות הניהול השונות.

התפישות האמנותיות והאידיאולוגיות של התיאטרון החי השפיעו רבות על כמה יוצרי תיאטרון חשובים שנמנו עם להקתו בתחילת הדרך. ביניהם היה השחקן והבמאי ג'וזף צ'ייקין שהקים את "התיאטרון הפתוח", תיאטרון ניסיוני אמריקאי שעיצב אף הוא את פני התיאטרון המערבי מאז שנות ה–60. יוצר חשוב נוסף שהושפע מפעילות התיאטרון החי הוא הבמאי ריצ'רד שכנר, שהעלה עם להקת התיאטרון הראשונה שלו, "קבוצת הפרפורמנס" שהפכה ל"קבוצת ווסטר", את ההפקה "דיוניסוס 69'". "ג'ודית מלינה היא אשה בלתי נלאית, חסרת מעצורים ומלאת רעיונות", כתב שכנר במבוא שלו לספרה של מלינה ב–2012, "היא מאריכת ימים, מרבה לעבוד, אופטימית ובעשור השני של המאה ה–21 נותרת ילדותית ונשית בעת ובעונה אחת. היא שורדת ומבעבעת".

מלינה זכורה גם מהופעותיה הקולנועיות, בעיקר ב"אחר הצהריים של פורענות" של סידני לומט מ–1975, שבו גילמה את אמו של סוני וורציק (ששיחק אל פצ'ינו). מלבד זאת היא שיחקה גם ב"ימי הרדיו" שביים וודי אלן ב–1987 וב"משפחת אדאמס" שביים בארי זוננפלד ב–1991. בעשור שעבר שיחקה מלינה גם בסדרה "הסופרנוס" בתפקיד דודה דוטי, אשה גוססת שחשפה בפני פולי וולנאטס (שגילם טוני סיריקו) כי היא אמו. באוקטובר 2004 ביקרו מלינה ורזניקוב בישראל והשתתפו בכנס לרגל חצי יובל לפסטיבל עכו. השניים הרצו בכנס על פוליטיקה והשתתפות קהל במפגש התיאטרוני.

צפו: מלינה בסרט "משפחת אדאמס"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ