כל המדבר במה |

על הבמה של מתקן הכליאה בחולות

"תיאטרון מחוקק בחולות" הוא שיתוף פעולה בין ישראלים למבקשי מקלט. בשבת הקרובה תעלה הצגה ראשונה שלהם במתקן השהייה חולות, ובקרוב יושלם סרט תיעודי על תהליך העבודה המשותפת

ורד לי - צרובה
ורד לי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קבוצת "תיאטרון מחוקק חולות". לפענח שפה של קהילהצילום: אילן אסייג

בתחילת ספטמבר 2012 דווח בתקשורת שישראל מונעת את כניסתם לארץ של 21 מבקשי מקלט אריתריאים שנלכדו בין גדרות התיל בגבול בין ישראל למצרים. שמונה ימים המתינו מבקשי המקלט, בהם נער בן 14 ושתי נשים, כשהם לכודים תחת השמש הקופחת של מדבר סיני, שישראל תאפשר את כניסתם. בהוראת הצבא לא ניתן למבקשי המקלט מזון והוחלט לתת להם מים במשורה. כשמצבם הורע התגלע ויכוח פנימי בין חיילי צה"ל על ההוראה. הדרמה הזאת שהתחוללה בין הגדרות האירה בזרקור בוהק את אחריותה המוסרית והמשפטית של ישראל לפליטים ולמבקשי המקלט המגיעים אליה בשנים האחרונות מאריתריאה ומסודן. בסופו של דבר ישראל אישרה את כניסתם של שתי הנשים והנער וגירשה את הגברים לשטח מצרים.

אבי מוגרבי, במאי ומרצה לקולנוע מספר שהאירוע לכד את תשומת לבו ולא הרפה ממנו. "זה הזכיר לי את החוויה היהודית שיש לרבים מאתנו בביוגרפיה המשפחתית — מנוסה ובריחה מארץ אחת לשנייה והידפקות על שערי מדינות כדי לקבל מקלט. עקבתי אחרי האירוע מתחילתו והרעיון של הצגה עם מבקשי מקלט נולד בראשי כבר באותם ימים, אבל התעוררה בעיה — אני שונא תיאטרון", הוא צוחק. "אני קולנוען".

מוגרבי חבר לד"ר חן אלון, שחקן, במאי ומרצה לתיאטרון. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד את "תיאטרון מחוקק בחולות", קבוצת תיאטרון המורכבת משישה מבקשי מקלט הכלואים במתקן השהייה חולות וארבעה ישראלים.

במשך שנה הגיעו אלון ומוגרבי אחת לשבוע למשך שש שעות להאנגר נטוש בקרבת חולות, ועבדו עם מבקשי המקלט הכלואים. "זאת תחנה שנועדה לייאש אותם", מסביר מוגרבי. "בניגוד לבתי כלא אחרים בהם זמנו של אסיר קצוב והוא יודע מתי הוא משתחרר, והכלא מספק לו העשרה ושעות חינוך, מבקשי המקלט נאסרו בלי משפט ומוצעת להם שממה, אי־עשייה ומצע של דיכאון וריק שנועד לשבור את רוחם".

בשבת הקרובה ב–17:30 תעלה הצגה ראשונה במתקן השהייה חולות, ובקרוב יושלם סרט תיעודי שמביים מוגרבי, הלוכד את תהליך העבודה המשותפת של קבוצת התיאטרון. "מוגרבי והמצלמה היו שחקן נוסף בלהקה", מחייך אלון. "כל מפגש צולם, כל דקה בתהליך העבודה עם קבוצת התיאטרון תועדה. אפשר לומר שהתהליך התיאטרוני התמסר לסרט, והסרט הוא על התהליך התיאטרוני".

מוגרבי (בתמונה) והמצלמה היו שחקן נוסף בלהקהצילום: אילן אסייג

אלון עובד ב–15 השנים האחרונות עם אוכלוסיות אסירים בבתי כלא, מכורים במרכזי גמילה ופעילים פלסטינים וישראלים בשיטת "תיאטרון המדוכאים" של אוגוסטו בואל. בקבוצת "תיאטרון מחוקק בחולות" יישם את מודל העבודה הייחודי הזה. "כולנו יכולים לשחק, אפילו שחקנים'", מצטט אלון את בואל בחיוך, "יחד עם זאת במהלך העבודה עם מבקשי המקלט הקפדתי לשכלל את יכולת המשחק שלהם, מאחר וזה מעצים פוליטית. ללמוד להרחיב את יכולת הביטוי שלך הוא מעשה פוליטי".

"תיאטרון המדוכאים" פותח על ידי בואל, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי בשנות ה–60 בסאו פאולו, ברזיל. "קבוצת מדוכאים היא למעשה כל אוכלוסייה מוחלשת בחברה", מסביר אלון, "זה יכול להיות עניים, מבקשי מקלט, אסירים, פלסטינים או נשים. המחזה המועלה מבוסס על חומרים אישיים שעולים בזמן תהליך העבודה של הקבוצה. יש בעבודה הזאת ממד אתנוגרפי של כתיבת שפה של קהילה וניסיון לפענח שפה של קהילה.

ההצגה מורכבת מתמונות המבהירות את נסיבות הגירת מבקשי המקלט מארץ מוצאם, והיא נעה בין תחנות המוכרות לכל מבקש מקלט בישראל — חציית הגבול, לינה על מצע הדשא בגינת לווינסקי, תנאי ההעסקה הנצלנים בחסות הממשלה, אי־היכולת להקים תא משפחתי ולבנות חיים יציבים ועד לתחנה האחרונה — הכליאה בחולות.

חן אלון: "גישת התיאטרון הזו מעוררת ומעודדת את הקהל לעבור מפסיביות לאקטיביות"צילום: אילן אסייג

לדברי אלון, "במהלך ההצגה תוצע קריאה מחודשת של אמנת הפליטים וייבחן יחסו של הממסד הישראלי אליה, מתוך שאיפה לעורר דיון ציבורי ומשפטי שיוביל לשינוי חוקי וערכי כלפי מבקשי המקלט בישראל. מטרת 'תיאטרון מחוקק בחולות' לעורר חשיבה ביקורתית ותהליך דמוקרטיזציה של סוגיות חוקיות ומשפטיות בצורה ישירה. בתום ההצגה שנעלה, הקהל יוזמן לחצות את הגבול, לעלות על הבמה, להתערב בהתרחשות התיאטרונית, להחליף את דמות 'המדוכא' — מבקש מקלט מאריתריאה ומסודן — להרגיש את החוויה של מבקשי המקלט ולנסות להעלות פתרונות למצבם".

לדברי אלון, "גישת התיאטרון הזו מעוררת ומעודדת את הקהל לעבור מפסיביות לאקטיביות. זה לא כמו בגישת התיאטרון של ברטולט ברכט בה הרעיון הוא לעורר את הצופה לפעולה כדי שבצאתו מאולם התיאטרון הוא יפעל לשנות את המציאות או יחשוב באופן ביקורתי. ב'תיאטרון המדוכאים' השינוי קורה ומיוצג בזמן ההתרחשות התיאטרונית, הקהל אמור להשתתף בחיפוש הפתרון במהלך הצפייה".

"אין אישור, אם ניתן מים, כל אפריקה תגיע לגדר", יורה יונתן יוהאנס אסטיפאנוס, מבקש מקלט מאריתריאה בן 32, במבט אטום. חדר החזרות נמלא בצעקות השחקנים המתחננים על חייהם ומבקשים להיכנס לשטח ישראל. כשנפסקות החזרות הוא משיל את כובע החייל הישראלי והמבט בעיניו נמלא רוך. "זה קשה לשחק את החייל הישראלי בגבול שסוגר את הלב ומסרב לעזור למבקשי מקלט שבורחים על חייהם", הוא אומר, "אבל התפקיד הקשה ביותר הוא להיות אני עצמי על הבמה. קשה לי יותר לשחק בהצגה את הקטע שמבוסס על הסיפור האישי שלי ומראה איך הקשר עם אשתי התפרק".

ההצגה מורכבת מתמונות המבהירות את נסיבות הגירת מבקשי המקלט מארץ מוצאםצילום: אילן אסייג

בישראל הוא נמצא כשש וחצי שנים. "שלוש פעמים גלגלו אותנו החיילים המצרים והישראלים בין שטח מצרים לישראל, עד שהחיילים הישראלים הכניסו אותנו פנימה", הוא משחזר. "נכנסתי לכלא לפני כשנה וחודשיים ואשתי לא קיבלה ויזה ועזבה לסודן עם הילדה", הוא משתתק. "זה הכי קשה. הגעגוע למשפחה. כל פעם מציעים לי 'רואנדה או אוגנדה ו–3,500 דולר', אבל לא ברחתי לכאן בשביל להרוויח כסף. באתי בשביל למצוא חופש, זכויות אדם, הכרה כפליט".

לקבוצת התיאטרון הצטרף לפני כחמישה חודשים. "זאת הפעם הראשונה שאני משחק, שאני חווה עולם כזה", הוא מספר. "למדתי הרבה על עצמי והעבודה מילאה אותי בשמחה ונתנה לי תקווה. הכי מרגש עבורי היה לגלות שיש ישראלים שלא שונאים אותנו, להבין שיש אנשים שרואים בנו בני־אדם ומתייחסים אלינו כאל בני־אדם", הוא אומר.

ד"ר יניב בלחסן, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון, הוא אחד השחקנים הישראלים ב"תיאטרון מחוקק בחולות". "הגעתי מאקטיביזם טהור, לא מהידבקות בחיידק הבמה", הוא אומר בחיוך. בלחסן מודה שבתחילה היו לו ספקות לגבי סוגיית מבקשי המקלט. "זה היה המפגש הראשון שלי עם האוכלוסייה הזאת. בתהליך העבודה התחלתי להקשיב לסיפורים שלהם. הבנתי לעומק את סיבת הפליטות שלהם, נחשפתי דרכם למה שקורה באריתריאה ובסודן ולמצוקות שלהם. המידע הזה לא נמצא בשיח הישראלי ובתקשורת ובמפגש אתם התחדד עד כמה הפליטות שלהם היא חלק מהביוגרפיה שלנו כעם".

"תיאטרון מחוקק חולות". ביטוי של התנגדותצילום: אילן אסייג

"זה שונה לגמרי מעבודה בתיאטרון רפרטוארי", צוחקת שחרית ירושלמי, יוצרת תיאטרון. "אין פה מלחמת אגו וריבים על תפקידים. יש פה תחושה של שליחות, של עשייה חברתית. לאורך כל העבודה היה מרגש לראות איך מבקשי המקלט שהגיעו מופנמים, כפופים וסגורים — נפתחים, צוברים ביטחון והופכים לשחקנים מקצועיים ממש". היא מוסיפה, "הטקסט שאנחנו מעלים הוא לא מקבת או המלט, זה טקסט אמיתי שמשקף את חיי הפליטות שלהם. אני מקווה שזה יעורר מודעות ויביא להסתכלות אחרת על המצב שלהם".

"אני משחק את הילד שישראל מחליטה לבסוף להכניס", מספר אוואט אשאבר־טספאמיקל, מבקש מקלט מאריתריאה, בן 35, "אני מרגיש שזה גם הסיפור שלי. זה הסיפור של כולנו. ככה גם אני נכנסתי לישראל, כמו ילד קטן שלא יודע כלום".

אשאבר־טספאמיקל ברח לישראל לפני 7 שנים. אשתו חלתה ומתה לאחר שגורשה לאתיופיה עם בנם הפעוט. מאז, הוא מספר, הוא מרוסק נפשית "ביקשתי שיתנו לי לעזוב לאתיופיה כדי שאוכל להתאחד אתו ולגדל אותו, אבל מסרבים לבקשה שלי". לקבוצת התיאטרון הצטרף לפני כ–8 חודשים. "באריתריאה שיחקתי בתיאטרון בבית הספר. הבמה היתה החלום שלי. המשחק מאפשר לי שוב להרגיש, להשתחרר קצת מהעצב". הוא אומר ומבקש להוסיף: "קהילת מבקשי המקלט עשתה הפגנות וצעדה וכלום לא עזר. אני מקווה שאולי דרך התיאטרון נוכל להגיע ללבבות של הישראלים ולהעביר מסר — אין לנו עניין להשתקע פה. אף אחד לא רוצה להיות גולה, אדם בלי שורשים, פליט נרדף, רחוק מהבית, מהמשפחה, מהשפה".

אשאבר־טספאמיקל: "המשחק מאפשר לי שוב להרגיש, להשתחרר קצת מהעצב"צילום: אילן אסייג

נורלדין מוסא, שתערוכת צילום שלו הוצגה לפני כחצי שנה בתערוכה שאצרה מיכל היימן, משתתף בקבוצת התיאטרון. כשהוא נשאל אם הוא מאמין שההצגה תחולל שינוי, הוא עונה: "אני מאמין שההצגה יכולה לעזור. זה מסר עדין שיכול להגיע ישירות לצופה ולעורר הזדהות בלי קשר לדעה של הצופה על בעיית הפליטים. זה יכול לעורר מחשבה ואמפתיה. זאת הפגנה ישירה ללב של הצופה".

מוגרבי מתבונן בפעלתנות של החזרות שמנהיג אלון העובד עם הקבוצה. "העשייה הזאת היא ביטוי של התנגדות מבחינתי ואם זה לא יעזור, זאת לא סיבה להפסיק לעשות את זה", הוא אומר. "כל הפרויקט הזה הוא עצמאי, ללא תמיכה", הוא מסגיר. "אבל אני לא מסוגל לשתוק כשאני רואה עוול מול העיניים. אם לא נמתח ביקורת כנגד עוול, אז איבדנו מבחינתי את הכוח שלנו כבני אדם. אנחנו כבר לא נחוצים יותר".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ