שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה אני לא יכול לראות הצגות באולם נחמני

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

בדרך כלל אני כותב כאן על הצגות שראיתי. אני מבקש לסטות ממנהגי ולעסוק בהצגות שלא ראיתי. ולא מפני שלא רציתי. לא, אני לא מתכוון להופעתו של בנדיקט קאמברבאץ׳ בתפקיד המלט על במת אולם הברביקן בלונדון (הבכורה היום). ההצגות שלא ראיתי, לצערי, הן: "פר גינט" מאת הנריק איבסן, בבימויה של רינה ירושלמי עם אנסמבל ״עיתים״ שהיא מובילה, עם דורון תבורי בתפקיד הראשי; "גאולה" מאת חנוך לוין, מחזה שלו שלא הוצג מעולם וזכה לשבחים בהפקת בוגרי סמינר הקיבוצים ועתה מוצע לקהל הרחב, ו"מדיאה", עם נילי צרויה בתפקיד הראשי.

אלה שלוש הפקות שחכו של כל שוחר תיאטרון מתכסה ריר רק למחשבה על העניין שהן מזמנות, אז מה מנע ממני להגיע לאולם התל אביבי שבו מועלות ההצגות האלה, לקנות כרטיס ולראותן? התשובה פרוזאית ואף אווילית: הסיבה היא שגרם מדרגות מוביל מן המבואה של האולם — אולם בבעלות העיריה, בעל רישיון עסקים המאפשר לקיים בו הופעות פומביות ולמכור כרטיסים לצופים — אל האולם עצמו. ויש צורך לעלות בגרם מעלות נוסף כדי לטפס אל מושבי הצופים. גרם מדרגות נוסף מוביל מהמבואה אל השירותים.

אולם נחמני. אין בעיות פיזיות להתקין מעלוןצילום: מוטי מילרוד

אה, שכחתי לציין: אני נכה המתקשה בהליכה ומתנועע בקלנועית, המביאה אותי לרוב אולמות התיאטרון בעיר. מיקום נכים באולם עצמו הוא סוגיה נפרדת. ואני ממהר להתנצל כאן ולומר שלא הייתי משתמש בעיתון כדי לקדם את צרכי האישיים בשל מגבלותי הפרטיות, לולא ידעתי שאני לא חובב התיאטרון הנכה היחיד בתל אביב.

ועכשיו הגיע הזמן גם לחשוף באיזה אולם מדובר. לא בסתם חלל מקרי, אלא באתר תיאטרוני תל־אביבי היסטורי: אולם נחמני, הנמצא ברח' נחמני 4 בתל אביב. בשנת 1944 התקיימה באולם הזה ההצגה הראשונה של "ערב מערכונים" שהיתה ראשיתו של התיאטרון הקאמרי. זה היה ביתו הראשון הקבוע של התיאטרון והוא נפתח בבכורת "כטוב בעיניכם" בשנת 1955. שם ראיתי בראשית שנות ה–60 את "מרי סטיוארט" עם אורנה פורת ובתיה לנצט, ושם, בראשית שנות ה–70 הרעתי ל"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין.

פעם זה היה אולם תיאטרון עם קרוב לאלף מקומות, עם יציע שבו היו עמודים שהקשו על הצפייה. מ–2002 משמש האולם כמשכן הבית של אנסמבל עיתים, שנוסד בראשית שנות ה–90 על ידי רינה ירושלמי ומשה שטרנפלד. הוא שופץ והותאם לצורכי האנסמבל הייחודי הזה, ויש בו כעת 90 מקומות. שם יכולה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון 2008, ליצור בתנאים הראויים לכישרונה ויכולותיה. והיכולות רבות, כפי שמעידות יותר מתריסר הפקות שהעלתה מראשית שנות ה-90: "המלט" עם שולי רנד, פרויקטים תנ"כיים והפקות מסקרנות ומיוחדות. הביקורות בארץ ובעולם נלהבות.

משה שרת בחנוכת אולם נחמני, 1955צילום: ישראל הרמתי / באדי

בנימוקים לאחד הפרסים הרבים שבהם זכו ירושלמי והאנסמבל שלה נאמר שזו אחת התופעות התרבותיות המעטות בישראל שאפשר לומר עליה שהיא "חשובה", ולמרבה השמחה זה אחד האנסמבלים שנהנה מתנאי יצירה שאמני תיאטרון אמיתיים ראויים לו: זה לא ריצה מטורפת אחרי קהל, התחנפות או בידור. לא מפעלי מנויים או מכירה מאורגנת. זאת אמנות תיאטרון שהיא כמעט מלאכת קודש. למשל, בשנת 2013, על פי נתוני מכון פיל"ת, הציג אנסמבל עיתים כ–40 פעם, לפני כ–2,000 צופים. והוא עשה זאת באותה שנה עם 2.174 מיליון שקל הקצבה ציבורית (מדינה, עירייה) ועם 1.248 מיליון שקל הכנסה עצמית.

באולם הזה של אנסמבל עיתים חוויתי התרגשויות גדולות: כך, למשל, זכיתי לראות שם בינואר 2013 את "המלך הולך למות" של יונסקו, עם דורון תבורי המופלא. באפריל 2014 התארחה שם הצגת "פספורט" בעיבודה ובבימויה של יעל קרמסקי, שוב עם תבורי, וגם נעמי יואלי ואחרים.

גם אז הייתי נכה. כשהייתי מגיע להצגות באולם נחמני הייתי שואל את מנהל אנסמבל עיתים, ארז חסון, מדוע האולם לא מונגש לנכים. הוא היה אומר לי, בפנים המביעות צער, שזה מסובך, ונעשים מאמצים. הבנתי שהם רוצים מאוד להנגיש, אך זה מעבר ליכולתם. לא חקרתי, אבל הבעות הפנים אמרו ביורוקרטיה ותקציב, ותקווה. החניתי את הקלנועית במורד המדרגות, טיפסתי עליהן, מלווה על ידי צופים וצופות ששיעשעו אותי בדרכי והבטיחו לעזור לי לקום אם אקרוס, צעדתי — ברגישות ובנחישות — בעזרת קביים כעשרה מטרים לאולם, טיפסתי על עוד גרם מדרגות והגעתי למקומי. היה כדאי. מאוד. כולל המאמץ לצאת מהאולם.

עתה, כשבא זמן "פר גינט" (וכאמור גם "גאולה" ו"מדיאה" המתארחים שם החודש) ידעתי שאני כבר לא מסוגל לטפס מדרגות. אבל זכרתי גם שהם מתאמצים שם, ב"עיתים" להנגיש את האולם, ושזה מסובך. ודרך אגב, זה באמת מסובך. מי כמוני יודע. כשעברתי לגור בתל אביב ב-2001 עוד הלכתי קצת ולכן רכשנו דירה שחייבה טיפוס על שבע מדרגות. כשהתברר שזה מעבר לכוח רגלי השגתי הסכמה של 11 שכנים, ואישור של עיריית תל אביב (בבית במתחם לשימור) והנגשתי את הדירה שלי לעצמי — שביל ארוך, מעלון — בהשקעה של כ–100 אלף שקלים. זה לא היה פשוט, אבל זה נעשה. טוב, כי אני אדם פרטי, ולא אנסמבל אמנותי נתמך, וזה לא בניין ציבור שחל עליו חוק המחייב הנגשה לנכים כדי לקבל רישיון עסק.

"מדיאה". הצגה מסקרנתצילום: דניאל קמינסקי

כיוון שיש לי, אם כן, מעט ניסיון מעשי, אוסיף שהתרשמתי שבאולם נחמני אין בעיות פיזיות להתקין מעלון, מן הסוג שיש חברות לא מעטות המתמחות בהתקנתו. גם לא נראה כי מדובר כאן בבעיות רישוי מורכבות. כך שאין מנוס מלהגיע למסקנה שזאת שאלה של סדרי עדיפויות והפניית משאבים לפתרון בעיה, שאכן לא מאוד חשובה בחשבון אמנותי ו/או אוניברסלי. מישהו צריך היה פשוט להחליט שזה משהו שצריך להיעשות. והמישהו הזה — מי? — פשוט לא החליט.

עתה, כיוון שאת ההצגות שאני רוצה לראות אינני יכול לראות, שאלתי את דובר עיריית תל אביב איך זה יש לאולם נחמני רישיון עסק כשאינו מונגש, ומה מונע את הנגשתו, והאם נעשו ניסיונות להנגישו, ומה מעכב את הדבר. לא כדי שישללו את הרישיון, חלילה. רק בשביל לדעת. יממה שלמה הם עמלו בעירייה להשיג את המידע ולנסח את התשובה. התשובה היתה מסוג התשובות בעבורן מעסיקים דובר. היא לא נטלה אחריות, לא הסבירה כלום. ונמנעה מהתחייבות מפורשת תוך טפיחה עצמית על השכם. הנה היא, בשלמותה:

"מדובר בבניין בבעלות עירונית, שנבנה לפני קום המדינה, וניתן בהקצאה לעמותת אנסמבל עיתים. בימים אלה מקיימת העמותה עבודות להנגשת המבנה, והן צפויות להסתיים עד סוף השנה הנוכחית. עיריית תל אביב-יפו מחויבת על פי חוק להנגיש את מוסדות הציבור עד 2021, וע"פ חוק זה אין מניעה להמשך קיום הפעילות בינתיים במקום. עיריית תל אביב-יפו רואה חשיבות רבה בהנגשת כל מבנה בעיר לבעלי מוגבלויות והינה בין הרשויות המקומיות המובילות בכל הקשור להנגשת אתרים ציבוריים לבעלי מוגבלויות".

אלה ממש חדשות טובות. זאת אומרת שיש סיכוי ממש טוב שצופים נכים כמוני יוכלו לראות הצגות בתיאטרון נחמני כמה שנים בלבד אחרי הפעלת הרכבת הקלה בתל אביב. עד 2021 זה בוודאי יקרה, כי עיריית תל אביב רואה חשיבות רבה. ועמותת עיתים סוף סוף מקיימת עבודות הנגשה — שזה משהו כמו "תהליך שלום", אני מניח — והן צפויות להסתיים עד סוף השנה. רק לא נאמר אם הכוונה לשנת 2015, או השנה העברית, או השנה התקציבית. העיקר שבינתיים, על פי החוק, אין מניעה להמשך קיום הפעילות.

אז עד אז אני מתנצל לפני יוצרי "פר גינט", "גאולה" ו"מדיאה" שאני מנוע מלראות מה הם עושים. והאמת, אני באמת מצטער ומסוקרן.

אבל אם אני כבר נוגע בבעיה הזאת, גם תיאטרון הסמטא ביפו אינו נגיש לנכים. וגם לא אולם צוותא 2. וגם לא אולם סמינר הקיבוצים, שם העלה מאור זגורי את גרסתו ל"המלט" שכולם מדברים עליה, ואני לא יכול לראות. כן. אני יודע שיש המון דברים חשובים יותר. בעיקר בימים אלה. בעיקר החיים עצמם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ