מתה אורנה פורת, שחקנית, במאית וכלת פרס ישראל - תיאטרון - הארץ
2015-1924

מתה אורנה פורת, שחקנית, במאית וכלת פרס ישראל

אורנה פורת גילמה במשך יותר מ-50 שנה עשרות תפקידים דרמטיים, בעיקר במחזות קלאסיים וכן הופיעה בארצות הברית, בפולין ובשווייץ. ב-1970 ייסדה בתל אביב את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורנה פורת בערב לכבודה ב"צוותא", ב-2012צילום: ברני ארדוב
יאיר אשכנזי

השחקנית, הבמאית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער, כלת פרס ישראל, אורנה פורת מתה הלילה (חמישי) בביתה בגיל 91. ארונה יוצב יוצב מחר (שישי) ב–9:30 על בימת אולם קאמרי 1 בתל אביב וב-10:00 ייערך לה שם טקס אשכבה. ב-12:00 היא תובא למנוחות במושב חדיד.

פורת, שחקנית תיאטרון הקאמרי, גילמה במשך יותר מ-50 שנה עשרות תפקידים דרמטיים בעיקר במחזות קלאסיים – אוריפידס, שייקספיר, שילר, איבסן, דירנמאט, לורקה ומילר, וכן שיחקה בהצגות שהועלו בארצות הברית, בפולין ובשווייץ. היא בלטה במיוחד באיכויותיה כשחקנית טראגית. ב-1970 ייסדה בתל אביב את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה. פורת הותירה אחריה את ילדיה יורם וליטל. בעלה, איש המוסד יוסף פורת, שעמו חיה כ-50 שנה, מת ב-1996. ביוני האחרון קיבלה פורת תואר ד"ר לפילוסופיה גם מאוניברסיטת חיפה. בתה ליטל קיבלה את התואר בשמה.

רן גואטה, מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער בשמונה השנים האחרונות, פגש את פורת לאחרונה לפני כשלושה שבועות. "היא הלכה לעולמה בשיבה טובה ואני מאמין שהיא לא סבלה אלא הלכה בשקט, עם המון עשייה מאחוריה", אמר הבוקר ל"הארץ". גואטה סיפר כי עם כניסתו לתפקיד חש את החשיבות שייחסה פורת להקפדה על פרטים בעשייה התיאטרונית. "כל דבר צריך היה להיות מושלם, היה צריך להשקיע, להזיע ורק כך אתה משיג את התוצאות הטובות ביותר. היא עשתה הכל בפול דרייב כדי לקדם את התיאטרון, כולל פגישות עם שרי התרבות והחינוך. לפני כשנתיים חלה הידרדרות במצבה, אבל עד מותה היא היתה עדיין מקסימה ועם הילה מסביבה".

בעקבות מותה של פורת פירסם ארכיון צה"ל מכתב ששלח ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, לבמאי ומייסד תיאטרון הקאמרי יוסף מילוא, לאחר שצפה בהצגת "ז'אן דארק", שבה שיחקה פורת בתפקיד הראשי. "גם שו בעצמו (כותב ההצגה), נדמה לי, לא ראה טובה ממנה בעיני רוחו", כתב בן גוריון.

הבמאי יוסי יזרעאלי, שעבד עם פורת בקאמרי, אמר הבוקר כי "אורנה היתה הרוח החיה מאחורי הזמנתי מאנגליה לביים את 'עוץ לי גוץ לי', כשחלומה היה להקים תיאטרון ילדים בתוך תיאטרון הקאמרי". יזרעאלי הוסיף כי ב–2008 החלה פורת לעבוד עמו על תפקיד המלך ליר, שאותו חלמה לגלם. "זה היה ניסיונה האחרון לחזור ולשחק, אבל בריאותה לא עמדה לה ובמקומה שיחק את התפקיד בהצלחה עצומה יצחק חזקיה", הוסיף.

השחקן ומנכ"ל תיאטראות הקאמרי וגשר לשעבר, אורי לוי, שיחק לצד פורת בין היתר ב"הנפש הטובה מסצ'ואן" מאת ברטולט ברכט וב"ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט. הוא גם שיחק ב"הרפתקה בקרקס", ההפקה הראשונה שעלתה בתיאטרון הילדים שליד הקאמרי, אותו הקימה פורת. "היא היתה תענוגית גם מאחורי הקלעים, מלאת הומור", נזכר לוי, "נסענו אז ברחבי הארץ במוניות ונשארנו ללון בהמון מקומות. היא היתה תמיד במרכז החברה עם המון בדיחות. היא היתה מהדמויות החיוביות של התיאטרון מעבר להיותה שחקנית מצוינת".

המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, הבמאי מיכאל גורביץ', עבד עם פורת על קטע במופע "פעמוני היובל" ב-1998. "מה שמאוד איפיין אותה הוא שהיא היתה נטולת מניירות", הוא אומר, "ראיתי אותה ב'נפוליאון חי או מת' שנסים אלוני ביים בקאמרי ב-1979 וכן ב'כולם היו בני' עם יוסי ידין. כיוון שהיא היתה ייקית יכולתי גם לדבר איתה גרמנית, וכך הרגשתי קצת משפחתיות. זו היתה אשה עם ראש גדול".

נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד אף הוא לפורת. ״הייתי נער צעיר כשצפיתי בה כז׳אן ד'ארק. נשאתי עיני אל הבמה והערצתי אותה, יחד עם מיליוני הצופים בה בתיאטראות השונים לאורך השנים", מסר ריבלין, "לצד אינספור מחזות, מפעל חייה החינוכי והתרבותי היה ללא ספק ׳תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער׳. אורנה חוותה את חייה שלה כמחזה מרתק — יהודי, ציוני וישראלי — ואין לי ספק כי נמשיך לחוש את חותמה התרבותי עוד שנים רבות ביצירה הישראלית".

שרת התרבות והספורט מירי רגב אמרה: "אורנה פורת תרמה רבות לעיצוב התרבות הישראלית. היא פרצה גבולות בתחום תיאטרון הילדים והנוער, כשהנגישה לילדים ולנוער את עולם התיאטרון ובכך סייעה לחינוכם לדמיון ומעוף, לסובלנות וליצירתיות. על עשייתה זאת פורת מייצגת את המיטב שבחברה ובתרבות הישראלית".

פורת נולדה בגרמניה לאב קתולי ולאם פרוטסטנטית, וגדלה בקלן ובעיירה פורץ הסמוכה לה בשם אירנֵה קליין.  ביקורה הראשון בתיאטרון, שהתרחש כשהיתה בת 14, גרם לה לעזוב את תנועת הנוער ההיטלראית שבה היתה חברה באותן שנים. "להיכנס להיכל הזה, ולהרגיש את האווירה של החג. האנשים מלובשים יפה, התרגשות באוויר. דיברו לא בגסות. הכל היה חגיגי ויפה, והמסך האדום הזה והאור עליו, והמסך נפתח ועולם הקסמים של התיאטרון. בפעם הראשונה שראיתי את זה ידעתי שאלך לתיאטרון ואהיה שחקנית", סיפרה.

בשנות נעוריה למדה בבית הספר לדרמה בקלן וב-1942, עם סיום לימודיה, חתמה על חוזה בתיאטרון בשלזוויג שבצפון גרמניה. שנתיים לאחר מכן, כשעבדה בתעשייה הצבאית בעיר, עקב סגירת התיאטראות במהלך המלחמה, ביקרה פורת בביתה של אחראית הפאות בתיאטרון. בביקור שמעה מבעלה של המארחת, ששימש שומר במחנה הריכוז ברגן בלזן, על הזוועות המתחוללות בו. "אמרתי לחברתי שאפילו אם חלק מזה נכון, לא אהיה מסוגלת להישאר פה, לעמוד על הבמה ולהתחלק ביפה ביותר עם הקהל, כשבקהל אולי יושבים הרוצחים", אמרה.

את בעלה יוסף, ששירת כקצין מודיעין בריטי במלחמת העולם השנייה, פגשה במאי 1945 כשביקשה להגר מגרמניה לרוסיה ונחשדה בעיני הבריטים כנאצית המבקשת להימלט. היא הגיעה עם יוסף לארץ ישראל ב-1947, תחילה לקיבוץ חצור ואחר כך לתל אביב, ועברה תהליך גיור. בני הזוג גם שינו את שם משפחתם מפרוטר לפורת, וכעבור כמה שנים אימצו את שני ילדיהם.

עם בואה לתל אביב ביקשה להתקבל לתיאטרון הבימה, אולם אנשיו שהו באותה עת בסיבוב הופעות בארצות הברית. היא נבחנה לתיאטרון "אוהל" אך שם נאמר לה, לדבריה, כי סגנון המשחק שלה אינו תואם את הסגנון של התיאטרון שלהם. בלית ברירה פנתה לתיאטרון הקאמרי, וב-1948 הופיעה בו בהצגת "כזאת היתה אמא" מאת קתרינה פורבס ובבימוי טוביה גרינבוים. זו היתה הפעם הראשונה ששיחקה בעברית (בשנות ה-80 הופיעה בגרסה אמריקאית של המחזה שהועלתה בניו יורק, אך הפעם בתפקיד האם ולא כאחת הבנות). לצד הופעותיה הראשונות בקאמרי, ובמטרה לממן את לימודי העברית, עבדה פורת גם כעוזרת בית. לתיאטרון היא באה רכובה על אופניה מביתה שבקרית מטלון.

נדבך מרכזי במורשת התרבותית שהותירה פורת הוא העשייה הענפה שלה למען חינוך הדורות הצעירים לצפייה ולהבנת תיאטרון. ב-1964 ייסדה את תיאטרון הילדים שליד התיאטרון הקאמרי, בהשראת מוסד דומה שבו ביקרה במוסקבה ובהשתתפות שחקנים מלהקת התיאטרון. "הבאתי עמי חבילה שלמה של מחזות מכל ארצות תבל", סיפרה אז ל"הארץ", "כרגע זה קוסם לי יותר מן השאיפה האגואיסטית של השחקן שבי לחזור ולעמוד על במה". התיאטרון פעל במשך שש שנים והעלה חמש הצגות שהוצגו כ-440 פעם. ההפקה הראשונה שהועלתה בו היתה "הרפתקה בקרקס" מאת ג'יימס אמברוז בראון בתרגום יעקב שבתאי ובבימוי לאונרד שך.  ב-1965 הועלתה במסגרתו לראשונה הפקת "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי, בבימוי יוסי יזרעאלי ובהשתתפות אברהם חלפי, אריק לביא, שושיק שני, נירה רבינוביץ' ואחרים. ההצגה הועלתה בהצלחה רבה 267 פעמים וזכתה לחידושים בעשורים הבאים.

לפורת היתה אג'נדה סדורה בדבר האופן שבו יש לקרב את התיאטרון לילדים. "במשרד החינוך אמרו שצריך להתחיל בחוגים דרמטיים, להפעיל את הילדים ולא להפוך אותם לקהל פסיבי", סיפרה לימים ל"הארץ", "הטענה שלי היתה הפוכה: קודם כל צריך להביא לילדים את התיאטרון כחוויה וגירוי, אחר כך יפתחו אלה חוגים דרמטיים משלהם". בראיון אחר הדגישה את ההכרח הפיזי להביא את הילדים לאולמות התיאטרון כדי שיחוו את החוויה במלואה, ולא להעלות את ההצגות באולמות הספורט בבתי הספר שלהם. "הייתי רוצה שהקהל הצעיר יפגוש את התיאטרון בתנאים אידיאליים: באולם תיאטרון ובו כל האביזרים הדרושים כמו תפאורה, תאורה וכל הקסם המהפנט והמעשיר של תיאטרון טוב", הסבירה, "הבעיה היא שתיאטרון לילדים זו המצאה של המאה שלנו, אין דרמטורגיה מספקת. לדעתי, הרפרטואר של תיאטרון בכל מדינה צריך להיות מעוגן בהיסטוריה של העם, בפולקלור המקומי".

ב-1970 נסגר תיאטרון הילדים שליד הקאמרי ופורת הקימה כתחליף לו מוסד עצמאי, "תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער", הפועל ללא כוונת רווח וממוקם כיום במרכז סוזן דלל שבנווה צדק. היא ניהלה אותו מאז הקמתו ועד 1988, ולאחר מכן הפכה נשיאת התיאטרון. במשך השנים העלה התיאטרון עשרות מחזות קלאסיים, מודרניים ומקוריים, ושילב שחקנים מהשורה הראשונה כמו רפאל קלצ'קין, רחל אטאס, יוסי גרבר ואלברט כהן לצד פרחי משחק שהופיעו בו בבכורה והשתלבו לאחר מכן בתיאטראות הרפרטואריים, ביניהם דב רייזר, משה איבגי וצחי גראד. ביימו בו כמה מהבמאים הישראלים המוערכים ביותר, בהם יוסף מילוא, שמואל בונים ויואל זילברג, ולצד זאת ניתנה בו הזדמנות ראשונה לבמאים צעירים כמו ציפי פינס (כיום מנהלת תיאטרון בית לסין), מיכאל גורביץ' (כיום מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן), יורם פאלק וגדי רול. פורת ביימה בו בין היתר את "טומי תם" מאת אוראנד האריס ב-1972, את "ז'אן דארק" מאת שו ב-1974 ואת "גבירתי השדה" מאת קלדרון דה לה ברקה ב-1978.

בשנת 2010 העלה התיאטרון את ההצגה "הקסם של אורנה" כמחווה לפורת ולרגל חגיגות ה-40 לייסודו. "בארצות אחרות הילדים הרבה יותר מחונכים", אמרה בשיחה עם עודד קוטלר, שפורסמה ב"מעריב" ב-1985, "הם נכנסים בשלשות לתיאטרון, יושבים בשקט ומחכים בסבלנות עד שהמסך עולה. אצלנו הם מתפרצים לאולם, צועקים, מתגלשים, רצים, קופצים ועושים רעש אדיר. אין להם הרבה סבלנות וגם לקהל המבוגרים אין סבלנות. בחו"ל הקהל מסוגל לשבת בסבלנות בתיאטרון ארבע שעות, אפילו אם משעמם. אצלנו תופסים את הפרינציפ אחרי כמה דקות ורוצים הלאה. אין סבלנות להרבה פטפטת, הסברים ומצבים מתמשכים".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ