רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המופע "סל תרבות" מושיב את מדינת ישראל על ספת הטיפולים

יאיר ורדי וששת שותפיו ליצירה "סל תרבות" בתיאטרון תמונע מנופפים בדגלים, שרים בציבור ומציגים מחזה שכתב הרצל. הכל כחלק מטיפול שהם עורכים לזהות הלאומית של עצמם ושל הקהל

תגובות
רותם תש"ח ב"סל תרבות", משמאל יישוב לשולחן ג'ייסון דנינו־הולט. מנגנוני החשיבה נחשפים על הבמה
גדי דגון

באחד הקטעים במופע "סל תרבות" בתיאטרון תמונע בתל אביב מנופף הכוריאוגרף רותם תש"ח בדגל ישראל גדול, מעביר אותו קלות על ראשי הצופים שיושבים על כריות הפזורות על הבמה, ופורש את משנתו לגבי זהות ישראלית ולהט"בית. ייתכן מאוד שאם שרת התרבות מירי רגב היתה נקלעת לכאן היא היתה גאה במחזה, אך הדברים שיצאו מפיו של תש"ח לא תאמו אחת לאחת את עמדותיה. "ייצוג הדגל הוא בעיקר אירוני", הוא אומר בשיחה עמו ועם ששת היוצרים השותפים האחרים למופע שיצר יאיר ורדי. "אני מראה נקודת מבט שמתייחסת אל הדגל כאל משהו ריק מתוכן. דגל הוא הדבר הכי פשטני שיש והתרבות הישראלית היא האנטיתזה שלו. היא שמיכת טלאים שמורכבת מהמון אנשים שמגיעים ממקומות רבים בעולם — מכל הדתות, גווני העור, האמונות, האידיאולוגיות והנטיות המיניות — והדגל מוחק אותם. אם משתמשים בדגל כמשהו מאחד אז מאבדים את הפלורליזם ומקבלים את אותה חברה שקורעת את עצמה מבפנים. אם נסתכל מעבר לגבול הסוּרי נראה מלחמת אזרחים. במקום להסתכל אל סוריה ולהגיד 'לשם אנחנו לא רוצים להגיע', כל שמיכת הטלאים של החברה הישראלית עסוקה בלנסות לפורר ולהפוך כל טלאי וטלאי. אנחנו צריכים להתאמץ בשביל לקחת את כל הטלאים האלה ולייצר תרבות שהיא רב־תרבותית ופלורליסטית, אחרת נלך למקום שסוריה הגיעה אליו".

סל התרבות שמרכיבים ורדי, האחראי על פיתוח יוזמות בתמונע, וששת חבריו המופיעים לצדו, נראה פלורליסטי ומגוון למדי, הן ליוצרים והן לקהל. המופע, שיעלה ב–9 וב–10 ביוני, מורכב מקטעים בני שלוש דקות הנמדדים בשעון־עצר וכוללים שיחות על עיצוב זהות ישראלית וחברתית בין הפרפורמרים ובינם לבין הצופים; קטעי משחק מ"הגטו החדש", מחזהו של בנימין זאב הרצל מ–1894; מונולוגים שבהם פורשים המשתתפים את האופן שבו הם עיצבו את תפישותיהם; ואפילו קטע המדמה מעין שירה בציבור. הפסקול המלווה את המופע, הנערך על במת תמונע שנהפכת ל"סלון" האירוח של ורדי והיוצרים, הוא של שירים ישראליים שנבחרים במקום בהתאם לנושאים העולים בשיחות. "מבחינתי זה טיפול פסיכולוגי למדינה ולזהות המדינית שלנו", אומר ורדי. "זו מתודה פסיכולוגיסטית של טיפול או שיחה שבאים לחשוף את מנגנוני החשיבה שלנו ולבחון כיצד זהות הפרט מושפעת מהמדינה וכיצד היא משפיעה עליה. אני מבקש לקחת אחריות על מה זה אומר להיות ישראלי, לחיות פה ולהיות חלק ממדינת הלאום. זו הצעה גם לפרפורמרים וגם לקהל: תגרענו את התפישה הזהותית, הפוליטית והחברתית שלכם את עצמכם, תהיו מודעים אליה ותבינו את ההשלכות שלה".

יאיר ורדי: "אני מבקש לקחת אחריות על מה זה אומר להיות ישראלי, לחיות פה ולהיות חלק ממדינת הלאום"
תומר אפלבאום

נוכח הלך הרוחות הנוכחי בתרבות הישראלית, שבו מוזכרים בין היתר מונחים כ"החלפת האליטות" ו"רב־תרבותיות", נראה שיש בורדי רצון לפקוח את עיני הצופים גם לגבי תפישת התרבות. "הרבה פעמים אומרים 'התרבות הישראלית היא' במקום להגיד 'התרבות שלנו היא', כלומר כדי להתמודד עם התרבות אנו כאינדיבידואלים מפרידים עצמנו ומסתכלים עליה מבחוץ", הוא מסביר. "אסור לנו להפריד את עצמנו. אנחנו חלק מהתרבות הישראלית, מעצבים אותה ומתעצבים ממנה. בגלל שקשה מאוד לחיות פה, בשביל לשרוד אנו מפרידים את עצמנו ונהיים עוד יותר אינדיבידואלים. אבל היא שלנו: שלי כמו שהיא שלך, כמו שהיא של מירי רגב ושל ביבי נתניהו. כולנו פונקציות חברתיות שמעצבות תרבות ומעצבות חברה. בגלל שהקפיטליזם רוצה שנהיה אינדיבידואלים ולא נעצב משהו אלא נצרוך משהו איבדנו את התחושה הזו".

שופרו של הרצל

במונולוג שלו מותח ורדי קו מחבר בין סימנים פיזיים שבהם הבחין על עורו לסימנים פוליטיים מעצבים בהם חש בנפשו. מנגד, היוצרת והפרפורמרית נטלי צוקרמן משתפת בשיחותיה עם הקהל את מקומה של משפחתה בעיצוב זהותה הלאומית והפוליטית, ומבקשת לבחון כיצד השפיעו דורות קודמים על הדור הנוכחי. "נורא מעניין לשאול 'מאיפה באת?', כי כל משפחה מגיעה מאזור אחר בעולם", היא אומרת. "אתה גם רואה איך הטקסטים והסיפורים המשפחתיים שעולים דווקא מהסבא והסבתא ומהדורות שלפניהם, הופכים פתאום להיות המעצבים של מי שאנחנו היום. השיח הזה, שנמשך שלוש דקות עם הצופים, מעיד על העיצוב הזה ומתבונן בו לא רק במבט נוסטלגי משפחתי של 'בוא נזכור את מי שכבר לא אתנו'".

גדי דגון

צוקרמן, בדומה ליתר הפרפורמרים במופע, משתתפת גם באחד המרכיבים המשעשעים שבו: תיעוד כתוב חי מן הצד של הסצנות והשיחות במופע שנכתב על מחשב נייד, ומוקרן על מסכים גדולים לעיני הצופים. בתוך הדממה היחסית שבה מתנהלים השיחות וקטעי המשחק והריקוד, המאפשרת דיאלוג נינוח ולא מתלהם, הופך התיעוד למעין רעש טוקבקיסטי וגונב פוקוס מהדיון המרכזי. כך, באחת השיחות, החמיא אחד היוצרים לכפות ידיו המסוקסות של הצופה שהשתתף בשיחה. באחרת נכתבו זרמי תודעה ספונטניים על הדברים שנאמרו ועל השיר שהושמע ברקע. "כשזאת שיחה אז יש לך עולם אסוציאציות גדול מאוד להגיב עליו, וזאת אכן חוויה של טוקבק ופייסבוק, כמו גם תחושה שמוכרת לי כפרפורמרית", אומרת צוקרמן. "כשאלה סצנות מהמחזה של הרצל וכבר שמעת אותן פעם אחר פעם האתגר שונה לגמרי. יש להעמיק מהצגה להצגה את התפישות והמחשבות שלך לגבי הנושאים שהרצל מעלה וגם לקשור את זה באיזושהי צורה דרמטורגית לעוד דברים שהתרחשו לאורך המופע. פתאום מישהו אמר איזה משפט וזה מתחבר לי בדיוק למה שנאמר בסצנה של הרצל".

הבמאית והשחקנית ריקי חיוּת והשחקן אברהם הורוביץ מגלמים בהתאמה את דמויותיהם של יעקב סמואל ושל פרנץ בקטעים מתוך "הגטו החדש", מחזהו של הרצל הבוחן את הקונספציה המחשבתית היהודית כגטו שבו שרויים היהודים לאחר שיצאו מהעיירות ונטמעו באוכלוסייה העירונית. "כשאנחנו עושים אירוע תיאטרוני על הנושאים האלה ברור מאוד שנשתמש במשהו שהרצל כתב כי שם יש את כל ההצהרות שלו", אומרת חיות. "מבחינתי הדמות שאני מגלמת היא השופר של הרצל. אני מתחברת אליה בחיפושה אחר האדם האוניברסלי, שיוצא מהמסגרת הסוגרת והחונקת של היותו יהודי בגלות ושואף לראות אדם במעופו. הרצל לא אומר להפוך את עורנו או להיות נוצריים אלא לשמור על הערכים היהודיים הטהורים ולהפוך אותם לאוניברסליים. הרבה דברים שכתב שם לא עומדים במבחן הזמן וזה אולי הכישלון". הורוביץ, מצדו, מתקשה להסכים עם החשיבה המודרניסטית של הרצל. "היא במידה מסוימת לא מקובלת עלי אבל אני אוהב את הדמות שאני מייצג, את השמרנות שלה, את הזהירות, את החשיבה היהודית, את ההלכה היהודית שבה. זה חשוב לי מאוד ולהפקה שלנו זאת התשתית לחלק מהדיונים".

גדי דגון

באחד הקטעים במופע נחשף במלואו ה"רעש" שבערבוב הזהויות התרבותיות והחברתיות, כאשר כל אחד מהפרפורמרים מספר על השיר הישראלי המרגש אותו והקהל מוזמן להתקבץ סביבו, לשיר ולהתרגש יחד. כך הופכת השירה המוכרת בציבור לבליל רוגש ומתגעש של צלילים ממזרח וממערב, כשזה בזה מתנגשים בחלל התיאטרון "דרך ארוכה", "ימים לבנים", "אהבה אסורה", "מקיץ אל חלום" ו"אין לי ארץ אחרת". המחזאי, הבמאי והשחקן ג'ייסון דנינו־הולט בחר ב"דרך ארוכה". "השיר הזה מעלה לי דימוי של שמים יפים עם להקת ציפורים משוגעת שנודדת באופן מסונכרן ומרשים, אבל אני לא אחת מהן, אלא ציפור אחרת שמסתכלת עליהן נודדות ואומרת 'בוא'נה, נולדתי בזן הלא נכון. אני נודדת לבד'", הוא אומר בשיחת סקייפ מגרמניה שם הוא מביים הצגה. "בארץ הצלחתי למצוא עוד כל מיני ציפורים משונות סביבי ואני מרגיש הרבה פחות לבד. ליצור בחו"ל זה לנסח מחדש את העמדה מול העולם כי אתה באמת לבד בעולם: השמים מרגישים הרבה יותר גדולים וריקים, הרבה יותר קשה לעוף כאן. להיות בחו"ל גם משנה לך לחלוטין את הזהות כבר מהתחלה כי אתה שונה, אתה מהגר, יש לך נקודת מבט אחרת". לדבריו, הדיון המתלהט כיום בחברה הישראלית בסוגיות של לאומיוּת וזהות לאומית מחריף את הצורך שלו כאמן ליצור איים של שפיות. "כמעט בלתי אפשרי להיות מחובר בעירוי למדינה ולמה שקורה בה כי זה רעל ואם אני מחובר לזה בעירוי אני מת. האקט הפוליטי שלי הוא לייצר את האיים האלה שמדברים בשפות של אהבה, שוויון, אחווה ואופטימיות גם אם אלה יצירות קשות".

גם הכוריאוגרפית והרקדנית סתיו מרין שמשתתפת במופע, בין היתר בקטע מחול, קושרת באופן הדוק בין זהותה כאמנית לבין זהותה הלאומית. "אנשים אומרים שהעבודה הזאת לא פוליטית אבל הכל פוליטי מבחינתי, כל בחירה היא פוליטית וכל בחירה שאני עושה קשורה למקום שבו אני נמצאת, לחוויה האישית שלי פה, בישראל", היא מסבירה. "כאשה, כמי שחיה בתוך הסבך המורכב הזה של המקום הזה. יש גם משהו חזק מאוד בשבילי ככוריאוגרפית ביצירה הזו, שמשתתפיה באים יותר מתחום התיאטרון. אפשר לראות איזו תנועה קיימת בתוך הפורמט, בין הצד התיאטרוני לצד היום־יומי, ולשיחה שמאפשרת תנועה ומרכיב כן מאוד, כשאתה לא תמיד יודע מה יקרה".

גדי דגון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות