בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי, מחבר "מי מפחד מווירג'יניה וולף"

אלבי, זוכה פרסי הפוליצר והטוני, מת בן 88. "מי מפחד מווירג'יניה וולף", שנהפך גם לסרט בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, עלה בתיאטרון הבימה וחולל סערה בלשונו המשולחת. עוד הוצגו בארץ, בין השאר, מחזותיו "איזון עדין" ו"העז או מי זאת סילביה"

4תגובות
אדוארד אלבי. תשובה חריפה לאתל קנדי
אי־פי

אדוארד אלבי, מחשובי המחזאים האמריקאים במאה ה–20, בדור שאחרי טנסי ויליאמס, יוג'ין אוניל וארתור מילר, מת אתמול (שישי) בגיל 88 בביתו במונטוק שבניו יורק. עוזרו האישי ג'ייקוב הולדר מסר כי אלבי, שחיבר יותר מ–30 מחזות ונודע בסגנון הכתיבה הישיר והבוטה, בעיסוק בייאוש ובהחמצות, ובעומק הפסיכולוגי של דמויותיו, סבל בעת האחרונה ממחלה, אך לא פירט מהי. מחזהו הנודע ביותר של אלבי הוא "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", שזיכה אותו בפרס הטוני ב-1963, זכה לגרסה קולנועית בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'ארד ברטון ולארבע גרסאות בימתיות בישראל.

אלבי נולד בווירג'יניה ב-1928 ובהיותו בן שלושה שבועות נמסר לאימוץ לידי ריד ופרנסס אלבי, זוג חשוך ילדים מניו יורק שהחזיק בחברה של תיאטראות וודוויל, מופעי הבידור הפופולאריים באותה תקופה. בגיל תשע כבר החל לכתוב שירים ובגיל 14, כפי שסיפר לימים, כתב את מחזהו הראשון, שאותו תיאר "פארסת סקס בשלוש מערכות".

בן 21 עבר להתגורר בגריניץ' וילג' ושם השתלב במעגל חברתי של אמנים, ובהם המלחינים אהרון קופלנד ודייוויד דיימונד. כמה שנים אחר כך נפגש עם המחזאי האמריקאי תורנטון ויילדר, מחבר "בעירנו" ו"בעור שינינו", שיעץ לו לחדול מכתיבת שירה ולהתמקד במחזאות. מחזהו הראשון של אלבי, "סיפור גן החיות", עסק במפגש בין גבר מבוגר לצעיר על ספסל בסנטרל פארק והועלה בבכורה בברלין ב-1959 וב-1960 הגיע לאוף־ברודוויי.

כבר באותה תקופה לא הסתיר אלבי את האג'נדה הפרטית שלו כמחזאי, ולפיה יש לעמת את צופי התיאטרון עם מצבים ורעיונות שמחוץ לאזורי הנוחות שלהם. "אני רוצה שהצופים יברחו מהתיאטרון אבל יחזרו לצפות שוב במחזה", אמר. "סיפור גן החיות" הועלה בישראל מספר פעמים, לראשונה בקאמרי ב–1961 בבימוי זלמן לביוש ובהשתתפות עודד תאומי ונפתלי יבין, בהמשך בצוותא ב-1966 בבימוי לביוש ולאחר מכן בתיאטרון באר שבע ב-1976, בבימויה של עדנה שביט ובהשתתפות יוסי יבלונקה והוגו ירדן.

מחזותיו הבאים של אלבי, ובהם "מותה של בסי סמית'", "קופסת החול" ו"החלום האמריקאי" נגעו בדינמיקת היחסים בתוך המשפחה (האחרון הועלה בישראל פעמיים: ב-1966 בצוותא ובבימוי ניקו ניתאי וב-1976 בתיאטרון חיפה בבימוי איוואן הלמר). ב–1962 עלה בבכורה בברודווי מחזהו הידוע מכל, שהיה לאחת מקלאסיקות התיאטרון הגדולות של המאה ה–20: "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", ובמרכזו מערכת היחסים ההרסנית בין ג'ורג' ומרתה, מרצים באוניברסיטה שמזמינים לביתם זוג חברים לערב שבו מתפרצים החוצה הזעם והאשליות שממלאים את חייהם. את מרתה גילמה בבכורה בברודווי השחקנית הנודעת אוטה האגן ואת ג'ורג' ארתור היל.

 

המחזה נודע בשפתו הבוטה ובאלימות המוחצנת שבו ודעות המבקרים לגביו היו חלוקות. הוא זכה בפרס הטוני ב–1963, וב–1966 עוּבד לסרט קולנוע בבימויו של מייק ניקולס ובהשתתפות בני הזוג ריצ'ארד ברטון ואליזבת טיילור כג'ורג' ומרתה, תפקיד שזיכה את טיילור בפרס האוסקר. שופטי פרס פוליצר לדרמה ביקשו להעניק לו את הפרס ב-1963 אך הדירקטוריון התנגד לכך בשל גסותו של המחזה. לבסוף לא הוענק הפרס לדרמה כלל באותה שנה.

"כל מחזה הוא הצהרה אישית של המחבר על העולם כפי שהוא רואה אותו. השאלה היא אם המחזה משקף את נפש המחבר או את הנושא שהוא מטפל בו? על כך אני לא צריך להשיב, אלא הקהל", אמר אלבי לטומי לפיד ב"מעריב" ב–1964, עם העלאת המחזה בלונדון, "אבל צריך להיות במחזה, מלבד המומנט החברתי האקטואלי, גם מבעיות האנוש הנצחיות. ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף?' ניסיתי לבטא את ההרגשה הכפולה של אהבה ושנאה השוררת בחיי הנישואין ואני מטפל בשאלת האשליות".

וירג'יניה וולף בהבימה, והמבקר גמזו מזועזע

ב–1965 עלה המחזה בבכורה בתיאטרון הבימה, בתרגומה של תרצה אתר ובבימויו של היי קיילוס. ההפקה הנועזת ההיא, שחודשה על ידי אותו צוות בהבימה ב–1976, היתה לשם דבר בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי. מרים זוהר ומישא אשרוב גילמו את מרתה וג'ורג' ואילו את הני וניק, הזוג המבקר אותם, גילמו דליה פרידלנד ואלכס פלג. "התיאטרון שיקבל עליו את סגנון הדיבור הנקלה של 'גיבורי' אדוארד אלבי עלול ליהפך למועדון של ניבול פה, ולא יוכל לטעון לתפקיד של מורה דרך אתי ואסתטי של הדור", כתב ד"ר חיים גמזו, מבקר התיאטרון של "הארץ", שאמנם שיבח את המשחק והבימוי אך ציין כי "ניבול הפה עולה בהצגה זו בקרשצ'נדו מסחרר ועתה לא נשאר להם, למחזאים ה'מודרניים', אלא להעלות על הבמה את בזיון המעשים לאחר כלימת המלים".

גילום דמותה של מרתה הוא אחד מתפקידיה הגדולים של זוהר, כלת פרס ישראל, ששיחקה את התפקיד פעמיים בהבימה בבימוי היי קיילוס ושבה לשחק אותו בפעם השלישית בבית ליסין ב–1988, בבימויו של מייקל מיצ'ם. "אף מחזה שאלבי כתב לא מתקרב ל'מי מפחד מווירג'יניה וולף' מבחינת החוזק שלו, האמירה וסיפור הבן שאינו קיים", אומרת זוהר ל"הארץ", "לא רציתי לשחק בו בהתחלה. קראתי אותו ואמרתי שאני כל כך רחוקה ממרתה, איך אני יכולה לשחק אותה? אם לא היה במאי כמו היי קיילוס לא הייתי מסוגלת לעשות את זה". ההפקה של קיילוס הציגה בסיבוב הראשון ב-1965 כ-220 פעם ובסיבוב השני ב-1976 כ-130 פעם. "זה היה קאסט יוצא מן הכלל, מישה אשרוב היה כביר", מוסיפה זוהר, "אהבתי לעבוד עם קיילוס מכיוון שהוא ידע איך לעשות ממני משהו, הוא תמיד אמר שאני בשבילו פלסטלינה. הייתי הולכת אחריו ולא היה אכפת לי".

זוהר זוכרת כי נוכח ביטויים כמו "לך תזדיין" ואמרות בוטות אחרות בהצגה נשמעו באולם קולות תדהמה. "היתה דממה באולם, הם לא היו רגילים לזה וזאת היתה שפה שונה", היא אומרת, "בהבימה של רובינא ומסקין שיחקו מחזות קלאסיים, ופה בא מחזאי שכתב מחזה שונה. הקהל קיבל את זה יוצא מן הכלל. זו היתה מלאכת מחשבת מבחינת הכתיבה, מחזה ארוך שלא שיעמם אף לרגע ושיישאר לנצח. בזמנו הוא היה מאוד רענן, מיוחד, חדשני". בעשורים האחרונים גילמו את דמותה של מרתה בישראל גם השחקניות יונה אליאן-קשת בבית ליסין וענת וקסמן בקאמרי.

 

אלבי זכה בשלושה פרסי פוליצר לדרמה על מחזותיו "איזון עדין" מ–1967, "מפלט ים" מ–1975 ו"שלוש נשים גבוהות" מ–1994. הדרמה המשפחתית "איזון עדין" הוצגה בארץ פעמיים, ב-1970 בהבימה בבימוי מייקל מיצ'ם ובאנסמבל הרצליה ב-2004 בבימויה של נולה צ'לטון. "מפלט ים" עלה פעם אחת, בתיאטרון חיפה ב–1976 ובבימוי סם בייסיקוב ואילו "שלוש נשים גבוהות", שעסק באלמנה עשירה שיחד עם המטפלת שלה ועורכת דינה נזכרת באירועים מחייה, הוצג בהבימה ב–1997 בבימוי ג'ק מסינג'ר ובהשתתפות ליא קניג, טטיאנה קנליס־אולייר ויעל הדר. מחזה נוסף של אלבי שהועלה בארץ היה "כל מה שבגן" שהוצג בהבימה ב–1973 בבימוי מייקל מיצ'ם.

גם ביצירתו המאוחרת יותר הוסיף אלבי לבחון את הגבולות שלו ושל קהלו. ב–2002 זכה בפרס הטוני על "העז או מי זאת סילביה" שעסק באדריכל נשוי המנהל רומן עם עֵז. "התעניינתי בכתיבת מחזה על גבולות ועל סובלנות", סיפר לימים ל"ניו יורק טיימס", "מצאתי נושא שקשור במשיכה לחיות וגבר שמנהל רומן ושיש לו סקס וסיפור אהבה רגשי עם עז. זה היה מעניין לראות מתי אנשים ייצאו מהאולם. נראה שנושא המחזה לא הפריע ליותר מדי אנשים וגם כשהיה בכי הקשור בהתאבדות זה לא קרה. אבל כשהבן המתבגר ההומו נישק את אביו באופן מיני הם קפצו ממקומם ועזבו. מה הם חשבו שעשיתי? תהיתי, 'באמת? אלה גבולות הסובלנות שלנו? איפה אנחנו נמצאים כציביליזציה?'".

"העז או מי זאת סילביה" עלה ב–2005 בתיאטרון הבימה בתרגומה של רבקה משולח ובבימויו של חנן שניר, עם מוני מושונוב כאדריכל, ליליאן ברטו כאשתו, עידו רוזנברג כבן המתבגר וכן אלכס אנסקי. "זה מחזה יוצא מן הכלל", אומרת משולח ל"הארץ", "חששנו שהקהל יקום וייצא כשישמע על היחסים עם העז אבל לא, הקהל לא קם ולא יצא. זה בלי ספק מחזה שדוחף את הגבולות, שעוד רגע נדמה לך שהקהל לא יהיה מוכן לעמוד בזה אבל הוא כן עומד בזה. מראש הקהל שבא להצגות האלה יודע שהוא מצפה למשהו לא אורתודוקסי, לא רגיל אלא משהו קצת יותר אפל וגם מלא הומור". משולח, שתירגמה גם את "מפלט ים" ואת "שלוש נשים גבוהות", מעידה על העניין הרב והחוכמה הטמונים במחזות אלבי, שאינם מבטאים אמריקאיות טיפוסית.

אלבי היה הומו מוצהר ובן זוגו במשך שנים רבות היה הפסל ג'ונתן תומאס, שמת ב–2005. באחד הראיונות שלו בשנות ה–60 הוא סיפר על קבלת פנים משעשעת שבה השתתף בבית הלבן. "מדוע אתה כותב מחזות כל כך מדכאים ומלוכלכים? לעולם לא אראה מחזה שלך!", הטיחה בו אתל קנדי, רעייתו של הסנטור והתובע הכללי רוברט קנדי, שהתמודד לנשיאות ונרצח. אלבי השיב לה בפשטות: "גם אני לא אראה מחזה שלך".

קרוב לעולם השירה

השחקן והבמאי עודד קוטלר, ששיחק בין היתר ב"מפלט ים" בתיאטרון חיפה וב"איזון עדין" באנסמבל הרצליה, ממקם את אלבי בפסגת מחזאות המאה ה-20. "יש כאלה שנוגעים באמריקנה אבל מצליחים להתעלות אל האוניברסליות", אומר קוטלר ל"הארץ", "אלבי היה אחד מהנסיכים הגדולים של המחזאות הזאת".

קוטלר מתאר את "איזון עדין" לא רק כחוויה משחקית אלא גם כחוויית פענוח טקסטואלי. "מידת המסתורין והאניגמטיות שהוא משאיר במחזה מקרבת את עולם הביטויים הספרותי שלו לעולם השירה", הוא מוסיף, "הוא הפך חיים די קשים שלו למכרה זהב, לאו דווקא מבחינה כספית אלא מבחינת הפז, היופי של העולם שהוא יצר על הבמה".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו