מעמד האישה, מימונה והפרחת השממה: מאחורי הקלעים של חתונת הדמים

רגע לפני טקס פרסי התיאטרון, ועם לא פחות מ-15 מועמדויות לפרסים, קפצנו לסט ההצגה המצליחה של תיאטרון באר שבע כדי לבדוק מה באמת קורה מאחורי הקלעים, איך מסלקים את הפרפרים מהבטן רגע לפני שהמסך עולה, ומה אוולין הגואל חושבת על הקהל הבאר שבעי

מנחה נופה, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מנחה נופה, עכבר העיר

16:00, תיאטרון באר שבע. עוד שעה מתחילה ההצגה "חתונת הדמים" והמסדרונות הנסתרים של התיאטרון שוקקים חיים. השחקנים מתלבשים, עושים חזרות אחרונות, מרכיבים את התסרוקות ובעיקר מחכים לרגע בו בו הם יעלו על הבמה והכל יתחיל. ההצגה, המביאה את סיפורם הטרגדי של שני גברים (תום אבני ותום חגי) שמוצאים את עצמם בקרב על אותה בחורה (אביגיל הררי), מוצגת היום פעמיים, מה שאומר שלחברי הקאסט מחכה יום ארוך, אפילו ארוך מאוד. "למזלנו ההצגה אורכת בסך הכל שעה וחצי, אז זה עובר מהר, ויש קהל פה וקהל פה, וכן שיירבו", מספרת אוולין הגואל שמשחקת את המשרתת של משפחת הכלה, המשרתת בנאמנות את המשפחה. "אני מקפידה לא לחזור הביתה אחרי הצגה, כי אני רוצה לעשות הפרדה בין העבודה לבילוי". לצידה של הגואל עומדת אביגיל הררי, שמשחקת את הכלה. היא, מצידה, כבר מחכה לבירה של אחרי, אולי בגלל האינטנסיביות הרבה על הבמה. בהצגה מתמודדים על ליבה של הררי שני גברים. "אני משחק את לאונרדו שהוא בעל ואב לילד קטן, שלא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא בחיים, כאשר מספר תום חגי. "מקור הבעיה היא הכלה, שבינו לבינה היה סיפור אהבה שלא נפתר, ועכשיו היא מתחתנת, דבר שמעורר בו רגשות, ובהמשך מעשה שהוא מחליט לעשות". את הסוף של ההצגה רובנו ככל הנראה צופים, אבל חגי מסביר שזה לא מדויק. "זה לא כמו 'רומיאו ויוליה', כי פה לא כולם יודעים את הסוף. אני חושב שזה קצת יותר רחוק מהקהל, ואני אישית הייתי מעוניין לראות הצגות שאני יודע את הסוף שלהן, כי כל פעם זאת אינטגרציה חדשה וזה מעניין בצורה אחרת כששחקנים חדשים יוצקים לתוכה תוכן שונה לחלוטין".» חתונת הדמים - לכל הפרטים» מי תזכה בתואר הצגת השנה של 2015?» "אנה": מציאות בימתית מרגשת» "יאג ואדם": מסע קסום בנבכי הגוף והזמןהכלה שכולם חושקים בה. אביגיל הררי על הפרק: מעמד האישה

את המחזה כתב המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסייה לורקה, והוא נחשב לאחד היצירות הגדולות ביותר של המאה ה-20, העוסק במעמד האישה בצורה ביקורתית. "לורקה הוא מהמחזאים הבודדים שהסתכלו בעין מאוד בוחנת על החברה הפטריארכלית ומעמדה של האישה", מספרת שירי גולן, המשחקת את אמו של החתן. "האמא מייצגת את הקול המאוד שמרני, והיא הולכת עם העניין שני צעדים קדימה. היא מתבצרת בתוך האבל שלה ולא יכולה להרפות ממנו, מתוך מחשבה שבשל האובדן היא צריכה להיות מתה גם בחיים. כשבנה רוצה להתחתן, למרות תחושת הבטן שלה שמנבאת לה רעות, היא מחליטה לתת לחיים הזדמנות. היא רוצה נכדים אבל בעיקר נכדות, והיא אומרת משפט מאוד יפה: 'הזכרים הם כמו הרוח, מאלצים אותם לאחוז בנשק, והילדות אינן יוצאות ברחוב'. במשפט זה מגולמת המורכבות כולה בהוויית הנשים והגברים.בדרך לסדר את הפאה. שירי גולן הבן שעליו היא מגינה וגם מוכנה לשלוח לקרב הוא תום אבני, עבורו זוהי ההצגה השלישית בה הוא משחק במקביל בימים אלו. "יש פה מורכבות, כי זה יוצא שאנחנו עושים ערב אחד בתפקיד אחד, וערב אחר בתפקיד אחר", הוא מספר, "שלשום זה היה 'רומיאו' ואחר כך זה 'הרולד' והיום זו 'חתונת הדמים', כך שזה דבר מעניין בפני עצמו להיזכר כל יום בסיפור אחר".

את הרפרטואר האמנותי של תיאטרון באר שבע, אליו הוא משתייך, הוא מגדיר כאמיץ. "העבודה היא מאוד מרתקת, בעיקר כי יש כאן קבוצה של אנשים, שחקנים וגם אנשים שמובילים את הרפרטואר האמנותי של התיאטרון, שלוקחים החלטות אמיצות והפקות אמיצות ולא שגרתיות", הוא מציין", בנוסף, להפקיד תפקידים בידיים של שחקנים צעירים זה דבר שלא רואים הרבה בתיאטראות בארץ, ואני חושב שזה כוח מאוד גדול של תיאטרון באר שבע. אני כשחקן צעיר בוודאי נהנה מזה ושמח על האתגרים שמפקידים בידיים שלי".הוורסטיליות הזאת לא מבלבלת?"אין בלבלת אבל זה מצריך הרבה ריכוז. תהליך הריכוז והאיסוף של עצמי לקראת ההצגה הוא תמיד מדיטטיבי, לא במובן של מדיצטיה אבל כן במובן של לעבור על הטקסט ולהיזכר בכל הרגעים החשובים, כאשר נסחפים כל פעם אחרי סיפור ספציפי". כל יום נעליים אחרות. תום אבניחצי שעה לתחילת ההצגה, והשחקנים מתחילים להרגיש את השפעת האדרנלין. "אין לי כבר פרפרים בבטן מרוב שאני מנסה להיאבק איתם, אז אני כבר לא מרגישה אותם", משתפת הררי "רק כשאני עולה לבמה באדרנלין אני מרגישה, אבל עכשיו אני לא כל כך מתרגשת, לצערי, כי זה כייף להתרגש". יש תחושת שליחות בתרומה התרבותית לבירת הנגב?הגואל: "זאת עדיין באר שבע, אנחנו לא מדברות על מאדים, שעה ורבע נסיעה. בעיניי באר שבע היא כבר לא שליחות. זה תיאטרון הקיים בזכות עצמו, ועושה הפקות יפיפיות בזכות עצמו".הררי: "מוכר".הגואל: "אני לא מפריחה את השממה, זאת לא התחושה שלי. אני לא זאת שבאה מתל אביב ועושה טובה, תיאטרון באר שבע הוא ממזר לא קטן, הוא בסדר, הוא תיאטרון טוב. הוא מתחרה עם תיאטראות אחרים עם תקציבים הרבה יותר גדולים משלנו, אז התחושה בעיניי היא לא שליחות, אלא הנאה מהקהל החם שיש פה, ויש פה קהל חם. ערב המימונה, שהכי מתבקש שהתיאטרון יהיה ריק, אבל האולם היה מפורק. היו גם כאלו, שאת אומרת שאת יודעת שהם ילכו למימונה, והם לא. זה היופי. אנשים בבאר שבע הם אנשים מתורבתים שאוהבים תיאטרון, ולא סתם התיאטרון מצליח. אם זאת הייתה באמת שליחות, אז באמת היינו צריכים להוציא קהל מהבית, אבל הקהל של תיאטרון באר שבע יוצא מהבית אם אני אהיה או לא אהיה, ובגלל זה אני לא מרגישה שליחות, השליחות היא רק לעצמי, אוולין מול אוולין".מגהצים את התלבושות תום חגי, אליעד סודאי, אלירן הרוש, דני שפירא» חתונת הדמים - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ