איך רוקדים יצירת מופת?

להקת הבלט מוריס בז'אר חוזרת לארץ עם יצירת המופת "בולרו" בשתי וראציות ועם שני סולנים - ג'וליאן פאברו ואליזבת רוס שיבצעו את אותו התפקיד בימים שונים. ראיון זוגי

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

"בסוף הפעם הראשונה שרקדתי את תפקיד הסולו ב'בולרו', כבר לא שלטתי בגוף שלי, כמעט התעלפתי. ממש ראיתי כוכבים. הייתי חסר נשימה וההתכווצויות הכבידו עליי", מספר ג'וליאן פאברו, אחד משני הסולנים של להקת בלט מוריס בז'אר, שיופיע בארץ עם אחת מהיצירות החשובות של הלהקה 'בולרו'. אנשי המחול וחובבי הז'אנר בישראל כמרקחה: בתחילת אוקטובר תגיע למשכן האופרה בתל אביב להקת בלט מוריס בז'אר עם 'בולרו', שבעיני רבים נחשבת לחלק בלתי נפרד מפנתיאון יצירות המופת של המחול במאה ה-20. » בלט בז'אר - בולרו - לוח מופעים» בלט בז'אר - בלט לחיים - לוח מופעים» עכבר במה - לכל הכתבות» מדריך היוםאת ה-"בולרו" יצר בז'אר ב-1961 למוזיקה המפורסמת של המלחין הצרפתי מוריס ראוול. היא יועדה בראשיתה לרקדנית דושקה סיפינוס, וחורחה דון, הסולן הכריזמטי והבלתי נשכח בלהקתו הראשונה של בז'אר (בלט המאה ה-20), היה הגבר הראשון שרקד אותה (בסצנת הסיום של "אלה והאחרים", סרטו של קלוד ללוש מ-1981, רוקד דון את ה-"בולרו" למרגלות מגדל אייפל). עם השנים הזמין בז'אר רקדני על, ביניהן הבלרינות מאיה פליסצקייה וסילבי גיים, לרקוד את תפקיד הסולו האייקוני של היצירה. בארץ תציג הלהקה את ה-"בולרו" בשני ערבים, פעם בביצועו של רקדן ופעם - עם רקדנית סולנית (אליזבת רוס). אז איך זה מרגיש לרקוד ביצירה שזכתה למעמד של יצירת מופת? האם חוויית הריקוד לצד קבוצה של חמישים גברים שונה עבור גבר ואישה? אילו אתגרים תנועתיים וביצועיים מציבה הכוריאוגרפיה עבור הסולן, וכיצד רקדן מביא את הערך המוסף שלו ליצירה, לאחר שכמה מהפיגורות החשובות ביותר במחול הציגו ביצועים שכבר הפכו לקלאסיקות? "יצירה מחושבת ביותר". למעלה: "בלט לחיים", למטה "בולרו (פיאף)" (צילום: יח"צ)

אייקון של מחול ה-"בולרו" של בז'אר נחשב לאייקון של המחול במאה ה-20, וכאמור לאחת מיצירות המופת של בז'אר, לצידן של פולחן האביב (1959) וציפור האש (1970). השאלה היא מה הופך אותה, לרלבנטית ועדכנית גם כיום, 55 שנה לאחר שנוצרה. "כאשר בז'אר יצר את 'בולרו' לפני 55 שנה, הוא דמיין כוריאוגרפיה שתואמת בצורה כל-כך מושלמת את המוזיקה כך שאפשר לתהות אם זו לא המוזיקה שנוצרה עבור הכוריאוגרפיה", אומר ג'וליאן פאברו. "כוריאוגרפים רבים עבדו עם היצירה הזאת של ראוול, אך לדעתי אף אחד לא השיג דרגה כזאת של סימביוזה. זוהי יצירת מופת ברפרטואר של מוריס בז'אר ואייקון נצחי". "לדעתי מה שהופך את 'בולרו' ליצירת מופת גם בזמננו הוא הגאונות של מוריס בז'אר. זאת יצירה מחושבת ביותר. פשוטה ומורכבת בו זמנית", מוסיפה אליזבת רוס, "כמו נוסחה מתמטית מורכבת שמחברת יחד אלמנטים כוריאוגרפים פשוטים בצורה מדויקת ביותר. אין ממש סיפור בבלט ויחד עם זאת יש בו הרבה סיפורים כי כל אחד מרגיש משהו אישי ומספר אותו בדרך שלו. ב'בולרו' יש צדדים מיסטיים, חייתיים, שמאפשרים ליצירה לגעת בכל אחד".מתוך "בולרו":בז'אר העניק את הזכות לרקוד את תפקיד הסולו לגדולי הרקדנים בתולדות המחול - איזה ייחוד הביאו בעינכם סולנים שרקדו את היצירה בעבר?פאברו: "'בולרו' אכן בוצע על-ידי רקדנים גדולים, גברים ונשים. אך מוריס בז'אר גם העניק לרקדנים שלו חירות רבה בביצוע, כך שבעצם כבר הציות הבלתי מתפשר לכוריאוגרפיה כשלעצמו מספיק כדי לייצר רגש, אנרגיה. לכן, גם אם כל ביצוע הוא קצת שונה, אני חושב שה-'בולרו' לא השתנה מראשית היווצרותו. וייתכן שזה מה שהופך אותו לעוצמתי כל-כך. אליזבת רוס: "כל רקדן הוא ייחודי ומביא את האישיות שלו לבמה. חוזקות וחולשות גם יחד. חלק מביאים תהודה פיזית עצומה וחלק איזו קיצוניות מפתיעה, ואחרים איזה צד שמימיי, כמעט מיסטי. כל אחד מביא את מי שהוא. לכן במובנים רבים, כל אחד מביא משהו אל תוך היצירה, בדרכו שלו".

איזה ערך מוסף אתם מבקשים להביא בביצועים שלכם בתפקיד הסולו?ג'וליאן פאברו: "קודם כל ולפני הכל, כשאני רוקד את ה'בולרו', אני חושב על לכבד את הסכימה הכוריאוגרפית, ולכן היצירה עובדת. עם מבצעים שונים, גברים או נשים, יכולים להיות הבדלים באינטרפרטציה או בתחושות של הקהל. בביצוע שלי, אני פשוט מנסה לכבד את היצירה כפי שבז'אר דמיין אותה". אליזבת רוס: "זוהי שאלה קשה משום שאינני רואה את עצמי רוקדת. אני מנסה לכבד את הכוריאוגרפיה בקפדנות. אני אוהבת את הצד המתמטי של ה'בולרו' ולכן מנסה להביא הקפדה לביצוע שלי. ראשית, אני מכבדת את הדיוק של המוזיקליות והצעדים, ובהדרגה מאפשרת לכוריאוגרפיה לעבוד ולהשתלט על ההקפדה שלי כדי להגיע למשהו גבוה יותר". לכבד את היצירה. זוליאן פבריאו ואליזבת רוס (צילום: Jennifer Santschi)היחיד והקבוצה משלימים היצירה 'בולרו' אמנם ממוקדת בסולן אך נוכחות הקבוצה גם כן ממלאת תפקיד מרכזי, כאשר את הסולן הרוקד על שולחן במקום הנדמה כטברנה ספרדית, עוטפת להקת רקדנים גדולה. והשאלה הגדולה היא כיצד מתבצעים היחסים בין היחיד לקבוצה. ג'וליאן פאברו מסכים עם חשיבותם של הרקדנים: "בלי הרקדנים מסביב שולחן, ל'בולרו' לא היה את אותו אפקט. לכן כסולן, כאשר אני במרכז, הגברים עוזרים לי, מחזקים אותי. אך בו זמנית, הם הופכים להיות המוציאים להורג שלי. ה'בולרו' דורש ביצוע פיזי מאד, כך שנוכחות הגברים מהווה תמיכה עצומה, הם עוזרים לי להגיע לסוף הבלט. בלעדיהם זה היה הרבה יותר קשה", הוא מסכם. "היחיד והקבוצה משלימים. לדעתי", מסבירה רוס, "הקבוצה חשובה כמעט יותר מהסולן. המוזיקה מתקדמת לקרשנדו ולכן יש צורך בהמון שגדל בהדרגה. הדמיון הזה בין המוזיקה לכוריאוגרפיה יוצר את ההתעצמות ההדרגתית שמסייעת לרקדן על השולחן, מטעינה אותו באנרגיה ומענגת את הקהל. כמו כן יש יחסים מיוחדים בין הקבוצה לסולן, החלפת מבטים, מחוות משלימות או תחושות משותפות. לפעמים אני אומרת להם תודה על היחסים הללו תוך כדי ריקוד".

האם התנסיתם בעבר בלרקוד ביצירה כחלק מהקבוצה? פאברו: "לפני הפיכתי לסולן הייתי אחד הרקדנים סביב השולחן במשך כמעט 15 שנה. תפקיד זה היה עוצמתי מאד ונהניתי לבצע אותו. התבוננתי בסולן על השולחן והיחסים אתו, סוג האנרגיה - השתנו בכל לילה ועם כל סולן. סוג היחסים ואיכות האנרגיה תלויים כל כך במה שהקבוצה מבטאת, כמו בביצוע של הסולן. לעיתים זה היה זעם, כוונה אמתית להשתלט על התפקיד שלו על השולחן, ובפעמים אחרות הסולן קרא לעזרה ואנחנו היינו שם כדי לסייע לו להמשיך עד הסוף. בסופו של דבר, ובלי קשר לזהות המגדרית של הסולן ולביצוע שלו, לרקוד את ה-'בולרו' כחלק מהקבוצה היא חוויה ייחודית ומדהימה. במהלך 15 שנה מעולם לא התעייפתי מלרקוד את היצירה. בזכות המוזיקה הנפלאה, הסימביוזה שלה עם הכוריאוגרפיה, הרקדנים - קבוצה, וגם סולן  - לגמרי נפעמים מה-'בולרו'. וכמוהם גם הקהל". רוס: "לא היתה לי הזדמנות לרקוד עם הקבוצה. הייתי רוצה להיות גבר כדי להיות חלק מהקבוצה משום שהתחושה בוודאי שונה. ההתעצמות ההדרגתית הזאת בוודאי מרגישה חזקה יותר מכיוונה של הקבוצה"."לרקוד את ה'בולרו' היא חוויה ייחודית. זוליאן פבריאו (צילום: Ilia Chkolnik)בין המינים האם חל שינוי משמעותי ביצירה כאשר את תפקיד הסולו מבצע אותה גבר וכשמבצעת אותו אישה, לנוכח העובדה שהקבוצה מורכבת מ-50 גברים, ואולי אין שום הבדל, למעט מין הרוקד? "לדעתי, זה זהה", אומרת רוס, "כל ביצוע אינדיבידואלי משתנה במעט בגלל אישיות הרקדן. אסור לשכוח שה'בולרו' נוצר לסולנית אך בוצע מאז על-ידי גברים וגם נשים". "היצירה אינה משתנה משמעותית בגלל שינוי הסולן", מוסיף פאברו, "היא יכולה להיות חושנית כשהיא מבוצעת על-ידי גבר ועל-ידי אישה. אולי יותר כשאישה רוקדת, כמעט מינית. אך היחסים בין הקבוצה לסולן משתנים מאד בכל לילה. התחושה של הקהל, של הסולן ושל הרקדנים תלויים בסולן, גבר או אישה. אך שינוי יכול להיווצר גם בשתי הופעות של אותו סולן". מבחינה כוריאוגרפית, היצירה היא אתגר - היא דורשת מהסולן לשנות באופן הדרגתי את האנרגיה והנוכחות שלו בצורה מאד מדויקת. ספרו על תהליך למידת היצירה ועל הרגע בו הרגשתם שהצלחתם להגיע לדיוק המוחלט שיצירת המופת של בז'אר דורשת?פאברו: "אליזבת היא זו שלימדה אותי את התפקיד, שכן התנועות זהות לגבר ולאישה. לפני שהפכתי אותו לשלי, ברגליים, בגוף, הדבר הקשה ביותר היה ללמוד בעל פה את כל הרצפים התנועתיים. כל אחד מהם קיבל שם מדויק על-ידי אחד מרקדני העבר של להקת בלט המאה העשרים של בז'אר. הסכימה הזאת ניתנת לכל רקדן אשר לומד את תפקיד הסולו של ה-'בולרו'. בלעדיה, אפשר לשבור את הראש. אחרי זמן מה המוזיקה עוזרת. אך בתחילת תהליך הלמידה הכל נשמע דומה, ולכן בלתי אפשרי להישען עליה, בניגוד לכוריאוגרפיות אחרות שבהן אפשר לספור עד שמונה. יחד עם זאת, עם הזמן לומדים להבין את המוסיקה טוב יותר, ודרכה את הכוריאוגרפיה עם מרכיביה הקבועים ורגעי הקרצ'נדו שלה. שוב, בשבילי, החלק הקשה של תהליך הלמידה היה הזיכרון. אחרי שלמדתי את התנועות בדיוק, ההפנמה של הכוריאוגרפיה המתישה הזאת אל תוך הגוף שלי לקחה הרבה זמן. בסוף הפעם הראשונה שרקדתי את תפקיד הסולו ב-"בולרו", כבר לא שלטתי גוף שלי, כמעט התעלפתי. ממש ראיתי כוכבים. הייתי חסר נשימה וההתכווציות הכבידו עליי. אבל לאחר שביצעתי את זה הרבה פעמים, על הבמה ובסטודיו, בארבע השנים האחרונות התחלתי להרגיש יותר בנוח. אבל למעשה, אני לא באמת רוצה להרגיש בנוח. עבורי, ה'בולרו' חייב להישאר אתגר עצום שמחייב אותי לתת את כל מה שיש לי בגוף ובנפש. אני חושב שמוריס רצה שזה יהיה ככה".

רוס: "עבורי זה עניין של ויסות אנרגיה שתתאים לקרשנדו. זה מה שמצריך הכי הרבה ניסיון. מכיוון שתפקיד הסולן ב-'בולרו' כל כך נחשב, כשאתה מתחיל לרקוד אותו, אתה רוצה לעשות אותו טוב מדיי, כלומר, אתה נוטה לתת יותר מדיי בהתחלה ולא מצליח 'לסחוב' את הריקוד עד סוף הבלט... את העומס, האדרנלין... במקרה כזה הקרצ'נדו של המוזיקה והכוריאוגרפיה אינו תואם את האנרגיה והביצוע שלך. רק הניסיון והזמן מביאים להבנה שצריך לשחרר. אין צורך לעשות דבר פרט למה שטבעי. אין צורך לשאול יותר מדיי שאלות, לא לשחק יותר מדיי, פשוט לרקוד. זה החלק הקשה: לדעת איך לשמור את זה פשוט". להרגיש התעלות. אליזבת רוס (צילום: Marc Ducrest)

בהקלטות של ביצועים קודמים של היצירה, לדוגמא עם חורחה דון או מאיה, נדמה כי רגעי הסיום מביאים את הסולן להתעלות כמעט רוחנית - האם כך גם אתם חווים את זה?פאברו: "מבחינת האפקט שלו, ה-'בולרו' מתקדם בקרשנדו, עם סיום התקפי. כל אחד יכול לתת פרשנות משלו לסיום הזה. עבורי, זו הוצאה להורג. הגברים מסביב לשולחן הם כמו לסת שמתהדקת עליי בהדרגה".  רוס: "אני חושבת שכל אחד מרגיש את המצב הזה של התעלות. בנקודה מסוימת המוזיקה, הכוריאוגרפיה והתנועות החוזרות מתחברות יחד, וזהו כוח שנמצא מחוץ לנו ומוביל אותנו לסיום שבו הכל מתפוצץ. הצד החזרתי והעיקש של התנועה מאפשר לה להתעלות מעל המכניקה הפשוטה ולהגיע למצב גבוה יותר. אך כדי להגיע למצב זה, יש לאפשר לדברים לקרות, להסכים לשחרר ולא לשלוט בהכל". בלט בז'אר - בולרו ובלט בז'אר - בלט לחיים יתקיימו במהלך אוקטובר בבית האופרה, תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ