שמעון פרס: הנשיא הכי תרבותי שהיה לנו

משורר, סופר, חובב קולנוע - לפני ואחרי שהיה פוליטקאי משופשף היה שמעון פרס איש ספר ורוח, שכיכב לא מעט בעמודי התרבות בעיתונים. פרידה ממנהיג שאהב תרבות באמת

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

קשה לחשוב על עוד פוליטיקאי שיש טעם לכתוב עליו במדור תרבות. מהבחינה הזאת, של נוכחות וחשיבות התרבות בחייו, היה שמעון פרס שריד מתקופה אחרת, זאת שבה הפוליטיקאים התרועעו עם משוררים ושחקנים יותר מאשר עם בעלי הון. העניין שלו בתרבות היה אותנטי: הוא קרא ללא הפסקה, וגם צפה בסרטים והצגות. כשהוא דיבר על יצירה שנגעה ללבו, לא ניכר בדבריו זיוף או חנופה לקהל השומעים שלו. עד היום שמור אצלי בזיכרון הווידוי המקסים של פרס על אהבתו לסרט "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, בפתיחה של פסטיבל הסרטים חיפה לפני כמה שנים. הוא נשא שם נאום ספונטני, ללא טקסט כתוב, שבו ניתח את הסרט ברגישות גדולה. במידה רבה היה פרס שריד אחרון של תקופה, שבה התרבות הייתה באמת חשובה, ובאמת השפיעה על רוח האומה ומנהיגיה.אך מעבר לאהבתו הכנה לתרבות ולמקום המרכזי שתפסה בחייו, מנקודת מבט של קורא וצופה, ניכר היה שפרס שאף ליותר מזה. לאורך רוב חייו ניסה לגלם בדמותו שילוב מאוד לא שגרתי של פוליטיקאי ואיש רוח. הוא כתב קרוב ל-20 ספרים, שחלקם הגדול חרגו בתוכנם וסגנונם ממה שאפשר היה לצפות מאדם שהקדיש את חייו לפוליטיקה. בספר "יומן קריאה" (1994) כתב מכתבים לסופרים האהובים עליו, בהם עמוס עוז, א.ב. יהושע ויהודית הנדל; בספר "לך עם האנשים" (1986) שרטט דיוקנאות אישיים של אנשים מוערכים עליו שעיצבו את חייו, ביניהם דוד בן גוריון, נתן אלתרמן ויוני נתניהו; בספר "עם הרצל לארץ חדשה" (1999) יצא למסע מדומיין עם חוזה המדינה בארץ ישראל, כדי לבחון את מידת ההתגשמות של חזונו. גם בספרים יותר "הגיוניים" לכאורה, שבהם פרש את משנתו המדינית, הפליג למרחקים של דמיון ושרטט חזון מרחיק לכת, נועז ולא שגרתי, כפי שעשה למשל בספרו "המזרח התיכון החדש" (1995).הנשיא שמעון פרס בפסטיבל מספרי סיפורים 2012:פה ושם פרס גם חטא בכתיבת שירים. האתר שירונט מציג חמישה שירים שכתב, שאף בוצעו על-ידי אמנים מהשורה הראשונה, כמו שלמה גרוניך ויפה ירקוני. קובי אושרת, שהלחין חלק גדול משיריו של פרס, אף הוציא אלבום שלם, בשם "תפילה בדרך", שהוקדש ליצירתו. שיריו של פרס מתאפיינים בחן מעט נאיבי, והשפעה ניכרת ממשוררים האהובים עליו. "בתל אביב הייתי נער אחוז אהבה, מלא תום", כותב פרס באחד השירים, "בתל אביב גיליתי סהר, תלוי ברחוב בצהרי יום". "לא איני צייד צמא דם", הוא מודה בשיר אחר, "אף לא אדם נואש ותם". "חיקך נחשף לגליל הרים, וחכמת יופייך כאנקת הרים", קובע שיר נוסף. שירים אלה, שמספקים אולי הצצה מעט אינטימית יותר מהמקובל לנפשו של פרס האדם, חושפים בין שורותיהם נער נצחי, מעט תמים, אך מלא רגש. מבעד לכמיהה המתמשכת של שמעון פרס לתרבות ניכרת גם נואשות מסוימת. נראה שהכמיהה ליצור, להיות איש רוח של ממש, ליוותה אותו לאורך רוב חייו, מבלי שהוגשמה עד הסוף. מבטו של פרס, וגם נפשו, היו מכוונים תמיד מעבר לאופק, מעבר לחומר, מעבר לכאן ועכשיו. הפוליטיקה אמנם סחפה אותו לכיוונים אחרים, וגרמה לו ליצור חלומות מתוך מציאות, אבל נדמה כאילו אם הייתה ניתנת לו בחירה אמיתית, פרס היה מעדיף להיות אמן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ