רננה רז: "יש אנשים שאי אפשר באמת לנהל איתם דיאלוג"

מה גרם ליוצרת רננה רז לקחת שימוע שנערך למורה לאזרחות ולהמחיז אותו, ומה היא מקווה להשיג בזה? ראיון עם אופטימיות זהירה (מאוד)

עידו שחם, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידו שחם, עכבר העיר

לכאורה לא יכלה רננה רז לבקש לעצמה פרומו טוב יותר. בשבוע אחד הצליח שר החינוך נפתלי בנט לשכתב את ההיסטוריה לטובת ספר אזרחות חדש, ושרת התרבות מירי רגב לדרוש שבועת אמונים מכל מוסדות התרבות בישראל לפני שהיא פותחת את הכיס. אם זה לא מספיק הופיע שמה של רז ברשימת ה"שתולים" של "אם תרצו", שסימנה קבוצה של אמנים ואנשי תרבות כמשת"פים של ארגון "שוברים שתיקה". באקלים כזה ההצגה שלה - "השימוע" - נראית רלוונטית מתמיד. בעיקר כשהמחזה הוא למעשה טקסט שנלקח מתוך השימוע של המורה אדם ורטה, שנערך לפני שנתיים מול ועדה של אורט. זאת בעקבות התלונה של תלמידתו ספיר סבח, לפיה אמר ורטה לפני תלמידיו שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. » סיפור הפברברים יוצא לאור» יניב ביטון מחפש את הקומיקאי שבו» אורנה בנאי: "הומור זאת דרך נהדרת להעביר מסרים"כשהפרשה התפרסמה בינואר 2014 הועלתה לרשת גם ההקלטה של השימוע, ולכדה את אוזנו אור מורן, בן הזוג של רז. הוא שכנע גם אותה להאזין, ומה ששמעה טלטל אותה. "אני חושבת שאם תשאל את רוב האנשים במדינה על הפרשה הזאת, אז יגידו לך 'מורה שמאלני שהתלמידה התלוננה עליו כי הוא אמר שצה"ל הוא צבא לא מוסרי'", מספרת רז. "אבל כשאתה מקשיב לשימוע אתה מבין שזאת סיטואציה הרבה יותר מורכבת, והדמויות הן הרבה יותר עגולות ממה שהצטייר בתקשורת. בעיקר זה בנוי כמו דיון על אזרחות, על חופש הביטוי, על דמוקרטיה, על תפקידו של מורה בחברה אזרחית. זה היה טקסט מרתק והוא כמעט מופתי בעיני, ומאוד רציתי לייצר סיטואציה שבה אנשים פשוט יוכלו להקשיב לו".» השימוע - לכל הפרטיםהדרמה הפוליטית מגיעה לבמה. "השימוע" (צילום: כפיר בולטין)השימוע אינו מוצג על גבי במה אלא מסביב לשולחן דיונים ארוך, שגם השחקנים וגם הקהל יושבים סביבו. שחקני ההצגה הם אמיתי יעיש בן אוזיליו, עופר עמרם, נעמי פרומוביץ' ורז עצמה. אף אחד מהם אגב לא למד את הטקסט: ההקלטה המקורית מושמעת להם דרך אזניות והם חוזרים עליה. "משהו בטכניקה הזאת, של לשמוע טקסט ולהגיד אותו באותו הזמן, מאוד מאוד עניין אותי", טוענת רז, "וגם באיזשהו אופן הרגשתי שמשהו בעובדה שקוראים לכל הפרשה הזאת 'שימוע', מובילה לכך שהמפתח להתמודד עם הטקסט הזה הוא דרך שמיעה, דרך האוזניים. כלומר לא דרך קריאה ולמידה שלו בעל פה, אלא דרך פעולה של הקשבה".

פרשה שמסרבת לגווע בתהליך יצירת ההצגה הייתה רז בקשר עם ורטה עצמו. "נפגשתי איתו כי היו לי המון המון שאלות שהצטברו, ושקשורות לפרשה, לרבות מה קרה לפני, מה קרה אחרי, מה קרה תוך כדי", היא מספרת. "היו המון דברים שהרגשתי שלא קיבלתי מספיק אינפורמציה לגביהם מההקלטה או מחומרים אחרים שחיפשתי על הנושא. עם ספיר סבח התלמידה אין לי שום קשר, ואני חייבת להגיד שלא חשבתי לפנות לשאר הדמויות באופן אישי ולהזמין אותן, למרות שזה היה מאוד מעניין אותי אם הן היו רוצות להגיע ויכול להיות שעוד אעשה את זה. כן קיבלתי כל מיני תגובות של אנשים שהיו מעורבים בפרשה, שעבדו בבית הספר ושהכירו את המנהל. אני מרגישה שזאת פרשה שבאיזשהו אופן מסרבת לגווע, שיש עוד המון אנשים שזה מפעיל אותם. קיבלתי החל מתגובות מאוד הזויות וכלה בהתייחסויות מאנשים שסיפרו לי שהם היו חלק מזה כי הם היו בבית הספר בזמן שזה קרה".

מה זה אומר - 'תגובות הזויות'?"אני חושבת שלמי שניגש אלי ודיבר איתי היתה חוויה מאוד עוצמתית ומורכבת. הרבה אנשים אמרו לי שלפעמים הם יוצאים אפילו במצב רוח מאוד מדוכדך. משהו בפרשה הזאת מייצג שילוב של נצחונו ותבוסתו של האדם מול מערכת, אז יש אנשים שיוצאים קצת מדוכדכים. יש אנשים שחושבים שזה מאוד חשוב שנוצר כזה דבר, שמאפשר לבוא ולהתדווע לפרשה הזו בצורה כזאת. נגיד, אם אנשים אומרים לי שהיה מקסים, זה דבר שקשה לי להבין אותו, זו תגובה מוזרה בעיני".נצחונו ותבוסתו של האדם מול המערכת. אדם ורטה (צילום: דניאל בר און)אחת הסיבות שבגללן רז אולי מתקשה להבין את מי שרואים באירוע כמצג תרבותי "מקסים" ותו לא, קשורה גם לרגעים המבלבלים במהלך "השימוע", בהם השחקנים משנים את תגיות השם שלהם ובכך מחליפים לפתע תפקידים. "זה דורש מהקהל לעשות ריסטרט לכל מה שהוא פיתח או הרגיש כלפי איזושהי דמות ופשוט לשנות את זה", היא טועת. "אני חושבת שזאת איזושהי קריאה שאומרת שאנחנו כאזרחים (או כאנשים שמקשיבים), צריכים להבין שאנחנו חייבים להיות ערניים ומרוכזים באינפורמציה שבה מזינים אותנו. אנחנו צריכים כל הזמן לשפוט את הערכיות של הדברים לפי התוכן ולא לפי הצורה שלהם, ולהבין גם באיזשהו מקום שהקשבה היא פעולה שאולי נתפסת כפסיבית, אבל למעשה זאת פעולה אקטיבית. כשאתה מקשיב אתה צריך להיות ערני, מרוכז וכל הזמן להבין איפה אתה ממקם את עצמך ביחס למה שאתה שומע. אתה צריך לחשוב האם אתה מסכים למה שאתה שומע או לא, ואם לא אז מה אתה עושה עם זה. אני חושבת שההחלפת תפקידים גורמת לקהל להיות כל הזמן במצב של ערנות. הוא לא יכול להתרווח בכיסא ולהגיד 'אה, אני בעדו, או אני לא בעדו'".

לכל קול בסיפור הזה יש לגיטימציה?"יש בשימוע רגע שהיא (סמנכ"לית משאבי אנוש באורט, מירב עטרי -ע"ש) אומרת לו (אדם ורטה -ע"ש) 'אבל דעות גזעניות יכולות להיות לכאן, או לכאן'. אז זהו, דעות גזעניות לא יכולות להיות לכאן או לכאן: יש דעות גזעניות ויש דעות שיכולות להיות מקוממות או שאתה יכול להתווכח איתן, אבל הן לא גזעניות. הסימטריה הזאת, שנוצרה בשיח של החברה הישראלית, לפיה כמו שיש גזענים כאלה יש גזענים כאלה, היא פשוט עיוות של המציאות. אני חושבת שדווקא ההצגה מנסה לדבר על זה או להחזיר איזשהו שיח מאוד מאוד ברור: הנה, זה סולם הערכים, זאת מערכת הערכים - עכשיו איפה אתה ממקם את עצמך ביחס לדבר הזה? מתי מי שסימנת אותו כמוסרי באמת מחויב לסולם הערכים האלה? ומתי גם הוא מזייף ולא מחויב אליו בגלל שזה לא מתאים כרגע לאינטרסים שלו?".חוויה מורכבת. "השימוע" (צילום: כפיר בולטין)

אם כל אחד יצא עם אותן הדעות שהוא נכנס איתן - איך לדעתך יגיב מישהו שתומך בספיר סבח שיראה את ההצגה הזאת?"תראה, אני כביכול תומכת באדם ורטה, אבל אני חושבת אחרי התעמקות בפרשה הזאת שיש הרבה דברים שהוא עשה לא בסדר, והרבה שאלות שעולות תוך כדי השימוע שאתה אומר - 'אוקיי, זה נכון שמה שהוא עשה זה לא עבירה, אבל הוא לא היה חייב להגיד את הדברים האלו בכיתה'. אני חושבת שההבדל בין אדם לבין המערכת זה שהוא מוכן לקחת על זה אחריות ולהתנצל, והמערכת רק עסוקה בלהגיד כמה היא בסדר וכמה אין לה שום אחריות על מה שקרה. אם ספיר סבח ותומכיה באמת יגיעו להצגה בגישה שהם רוצים לבחון את זה מאוד אשמח, אבל ראיתי כל מיני כתבות דוקומנטריות שנעשו סביב המקרה הזה: מיכאל בן ארי והתומכים שלו הגיעו לטבעון לעשות מסיבה לכבוד ספיר סבח. הם התכנסו באיזשהו מתנ"ס, היא הגיעה לשם והיתה אורחת הכבוד. יש אנשים שאי אפשר באמת לנהל איתם דיאלוג. אם רמת הדיאלוג היא טיעונים גזעניים, אז שם זה נגמר". את נשמעת בסך הכל די פסימית"הייתי מאוד שמחה לייצר דיאלוג, אבל דיאלוג נבנה על איזשהו בסיס. כשיש מישהו בצד השני שהעמדות שלו הן אטומות, אתה לא יכול באמת לנהל איתו דיאלוג. אז אולי זה לא ספיר עצמה, אבל אני באמת חושבת שאם יש דבר שעולה בהצגה הוא שהמון דברים שאנחנו רגילים לחשוב שהם עמדות פוליטיות הם לא עמדות פוליטיות: לדבר על זכויות אדם, על חופש ביטוי, על דמוקרטיה, זה לא עמדה פוליטית. ולכן מראש אני חושבת שאם יש אנשים שחושבים שזאת כן עמדה פוליטית, אז אין באמת על מה לדון איתם. אבל אני חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים להיות להם דעות מאוד שונות משלי אבל הם יסכימו איתי על הדבר הזה, שבאמת הדברים האלו הן לא עמדה פוליטית - הן תשתית של כל חברה דמוקרטית".

את לא מפחדת שיעשו עלייך איזשהו לינץ' כמו שעשו אז, למשל, על אורנה בנאי?"לא. אולי זה אחת מהפריבילגיות שיש לי. אני אף פעם לא נמצאת באיזשהו קונצנזוס כמו אורנה בנאי בשביל שיבעטו לי בתחת כמו שבעטו לה. סך הכל אני מסתכלת על העשייה שלי ואני מאוד נהנית ממנה, אבל במה שקורה בשדה הבידור והידוענות בארץ אני לא נמצאת במרכז, וזה בסדר, ונוח לי עם זה. יש לזה גם את היתרונות כי אני לא מחייבת לרצות אף אחד באמירות שלי. אני עושה את מה שאני מאמינה בו, ואני יכולה רק להצטער שזה מה שהעבירו אותה, אבל אין לי פחד כזה". שיח מאוד ברור. "השימוע" (צילום: כפיר בולטין)

ומה הלאה? בין ההצגות רז מתכוננת גם לפרויקט הבא שלה  - מושב שהיא הולכת להעביר בכנס "לשון עברית 9" שיתקיים ב-24-28 בפברואר, בו היא ממשיכה לעסוק במילים ובהקשרם לגוף. "אני הולכת לקיים מפגש שהוא שילוב של מופע והרצאה או בשמו העברי 'הרצגה'", היא מסבירה. "אדבר שם על הקשר בין השפה המילולית לזו התנועתית, על גוף שבורא דימויים ומטאפורות, על מילים כמקורות השראה ועל טקסטים שזוכים לפרשנות גופנית". ולגבי העתיד הרחוק יותר היא משתדלת לשמור על אופיטימיות. בינתיים היא הופיעה הרבה מול מורים ואנשי סגל אקדמי במוסדות חינוכיים שהזמינו אותה. "אולי אני נאיבית", היא מסכמת, "אבל הזמנתי את סל התרבות להצגות הקרובות ואני אופטימית. אחרי הרשימה השחורה שנחשפה בשישי אולי אני צריכה להיות פחות אופטימית, אבל לא יודעת, יש לי איזה תקווה שגם תלמידים יוכלו להיחשף לחומר הזה. אני חושבת שמאז פרשת ורטה חל שינוי, הוא מגמתי והוא משקף את פני השלטון. מערכת החינוך היא מערכת מבוהלת ורדופה שמפחדת ולא יודעת להתמודד עם מחשבה ביקורתית, שאלת שאלות וריבוי דעות. ערכים שבלעדיהם לא יכולה להתקיים דמוקרטיה. במקום לגדל אזרחים חושבים ומעורבים מערכת חינוך רוצה להוציא תחת ידיה אזרחים צייתניים שיראים מסמלים וממילים כמו 'מדינה' 'צבא' 'ישראל' וכו'. יחד עם זאת לצד האימה שאוחזת בי שאני רואה את המהלכים הכל כך בוטים שנוקט שר החינוך ומשרד החינוך, יש גם תחושת הקלה שלפחות ברור לפני מי ומה אנחנו עומדים. וכך (אני רוצה להאמין) יהיה לאנשים קל יותר להבין באיזה צד עליהם לעמוד".אי אפשר שלא להתייחס השבוע גם להצעת החוק של מירי רגב - שכורכת יחד נאמנות ותרבות."אשר לכבוד השרה רגב, כחברה בעמותת הכוריאוגרפים, שהחל מינואר הופסקו התקציבים שלה בשל התנהלות כושלת ובלתי סבירה של משרד המשפטים ומשרד התרבות, אני רוצה להציע שלפני שנצהיר אנחנו נאמנות, תתכבד השרה ותוכיח את נאמנותה לציבור שלשמו היא נבחרה לכהן כשרה. ציבור האמנים. במקום לעמול על יוזמות חוק מיותרות, שברור שלא יעברו אישור משפטי, שתעבוד בשביל האמנים שבאמת צריכים את עזרתה בשטח ותדאג שתקציבים שמגיעים בחוק יגיעו ליעדם בזמן. אבל כנראה שרגב לא באה לעבוד אלא לחרחר ריב ומדון. ושוב רגב היא דוגמא מצוינת, בדיוק כמו נפתלי בנט שמייצגים נאמנה את מדיניות הממשלה. מטמטמים את מוחם של האזרחים עם אמירות על 'נאמנות', 'בגידה' ו'פטריוטיות' בזמן שהם מפקירים את אזרחי ישראל בתחומים שבאחריותם. הפקרות שיש לה השלכות מרחיקות לכת, יומיומיות ומיידיות".

» השימוע - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ