פרסי עכבר העיר 2015: מופע המחול הטוב של השנה

היצירה המטלטלת של אוהד נהרין, הפנטזיה של ענבל פינטו ואבשלום פולק או ההפתעה של בלט נס ציונה - אחרי שנה פורה ומרתקת של מחול, בוחרים את המופע הטוב ביותר של 2015

עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עכבר העיר

ביליתם, יצאתם, טעמתם, ראיתם ושמעתם - ועכשיו הגיע זמן לסכם! עכבר העיר מזמין אתכם לקחת חלק בבחירת המופעים, המסעדות, המקומות ואירועי התרבות של השנה. איך משתתפים? נכנסים לאתר התחרות, בוחרים את המועמדים האהובים עליכם מבין האפשרויות בקטגוריות השונות, ממלאים את הפרטים ונכנסים להגרלה נושאת פרסים, ובהם טיסות וחופשות זוגיות בחו"ל מתנת ישראייר.

» פרסי עכבר העיר - לאתר התחרות» ההצגה הטובה ביותר של השנה » התערוכה הטובה של השנה

אם אפשר לזהות מגמה במחול הישראלי בשנה החולפת היא תהיה כנראה המקום הרב שקיבל הפוליטי ביצירות. אמנם הסצנה העצמאית תמיד התאפיינה באמירות פוליטיות, אלא שהשנה ניכר כי גם הלהקות הממוסדות יותר עסוקות בכך. רבות מהיצירות מביעות בהקשר זה ייאוש גדול מהמצב המדיני והחברתי, ובוחרות לייצג זאת בשפות תנועתיות ובימתיות שונות. מול אלה נותרו עוד נציגיות קטנות של מחול שעוסק בפנטזיה, שנדמה על רקע זה לא כאמונה בעולם טוב יותר אלא כניסיון לברוח מהמצב הקיים למרחב אוטופי.כמה שיקולים עמדו לנגד עינינו בבחירה - לשקף את מגוון היצירה המקומית, מהמיינסטרים עד השוליים כמו גם מבחינה ז'אנרית. לבחור רק ביצירות הועלו יותר מפעם אחת, ועסקו, כל אחת בדרכה גם בחקירת גדולות המדיום האמנותי עצמו. הבחירות של עידית סוסליק, כתבת לתחומי מחול, תיאטרון ופרפורמנס במגזין המקוון "פה שם", ומבקרת מחול בעכבר העיר.עטוף - ענבל פינטו ואבשלום פולק (הפקה מחודשת) את "עטוף" יצרו ענבל פינטו ואבשלום פולק לראשונה ב-1998, וזכו לביקורות מפרגנות ופרסים רבים, בהם פרס ה-Bessie היוקרתי לאמנויות הבמה בניו יורק לשנת 2000. "עטוף" מציגה עולם פנטסטי, מרהיב ביופיו, ובתוכו דמויות שנדמה כי נלקחו מקרקס או מפריק-שואו. לכל דמות יש חריגות מלבבת משלה, והיא מעוצבת בקפידה על ידי מחווה גופנית מוגזמת או מוזרה, מוזיקה מלאת אופי ותלבושת יוצאת דופן. התוצאה היא מארג עדין של סצנות קטנות שמצליחות לטוות עולם ומלואו - מצחיק, מפתיע ומכמיר לב.

מנימוקי השופטים: כמעט שני עשורים אחרי שנוצרה "עטוף" נותרה יצירה קסומה ומדויקת, שמציגה את העולם הבימתי, התנועתי וההבעתי הייחודי שכבר הפך לסימן ההיכר של צמד היוצרים. בתוך כך היא מדגימה בצורה מעוררת השראה את אחד העקרונות הבסיסיים של המחול כמדיום - יכולתו של הגוף (ובמקרה של פינטו ופולק - כל חלק בגוף, אפילו הקטן ביותר) לספר סיפור, גם בלי עלילה, ולהביע מנעד בלתי מוגבל של רגשות אנושיים מזוקקים.  » עטוף - לביקורת המלאהבחזרה לעבר. "עטוף" (צילום: יח"צ)

עבודה אחרונה - אוהד נהרין/ להקת בת-שבע ברגעים רבים במהלכה "עבודה אחרונה" נדמית לאקורד סיום למהלך שהחל אוהד נהרין בשתי יצירותיו הקודמות - "שדה 21" ו-"החור". היא מהדהדת אותן בארגון הכוריאוגרפי, שבונה מתח באמצעות מעברים תדירים בין סולואים, דואטים וקטעים קבוצתיים. ויש בה גם את התנועה ה-"נהרינית" במלוא הדרה: מפעימה מבחינה טכנית, חסרת גבולות ומגבלות ובנויה על ניגודיות קיצונית בין רגעי סטטיות והתכנסות אל הגוף להתפרצויות תנועתיות. אבל יש בה משהו נוסף, ושונה מקודמותיה, והוא דימויים שלקוחים ממציאות חיינו, ובעיקר - תחושה קשה של אסון.

מנימוקי השופטים: ב-"עבודה אחרונה" מצליח אוהד נהרין להציג שילוב מרתק, כמעט בלתי אפשרי, בין תנועה עילאית - שגם כשהיא קשה, היא עדיין מעוררת השראה לנוכח יופיו של הגוף הרוקד - לבין אווירת נכאים. זוהי ללא ספק אחת העבודות הפוליטיות ביותר של נהרין, ועל רקע אירועי השנה האחרונה, יש חשיבות גדולה בבחירתו להציב על הבמה דימויים נוקבים, שגורמים לצופה לחשוב על הדרך שלנו כאן, שאם לשפוט לפי עבודתו של נהרין - מובילה אותנו במסלול (הריצה) המהיר לאבדון.» עבודה אחרונה - לביקורת המלאהאירוניה כואבת על המלחמה. "עבודה אחרונה" (צילום: מנחה נופה)

אנטרופיה - נעה שדור (מתוך פרויקט "בעקבות") נעה שדור בחרה ליצור את "אנטרופיה" בהשראת עשייתה של נועה אשכול שבשנות ה-50 פיתחה יחד עם פרופסור אברהם וכמן את כתב התנועה "אשכול-וכמן" - שיטה לרישום ולניתוח תנועת הגוף בחלל ובזמן. אשכול דגלה בחקירת החומר התנועתי עצמו; בחיפוש אחר מבנים ולא רגש. "אנטרופיה" מבוססת על ריקודים מתוך "נושא הווריאציות", הסוויטה הראשונה שחיברה אשכול באמצעות כתב התנועה, אך גם בונה מתוכה עולם תנועתי עצמאי ועכשווי, המבוסס על קומפוזיציות מורכבות, יחסים משתנים בין הרקדניות ודינאמיקה מודגשת של הגוף.

מנימוקי השופטים: יצירתה של נעה שדור מממשת בצורה ראויה לציון את החזון שמניע את פרויקט "בעקבות" של מפעל הפיס, שנועד להעניק פרשנות חדשה ליצירות מחול שנוצרו עד 1990. נועה אשכול נוכחת כל הזמן ב-"אנטרופיה": גישתה לתנועה מהווה נקודת מוצא רעיונית, מתודית ואסתטית, אך היא גם מפותחת הלאה לכיוונים כוריאוגרפיים חדשים ומעניינים. בעבודתה מצליחה נעה שדור לכבד את מורשתה של אשכול וגם להציג קול ייחודי משל עצמה, ובכך מבטאת אמירה חשובה בדבר הרלבנטיות של העבר ליצירה העכשווית.   » אנטרופיה - לביקורת המלאהאקט אמנותי, מחקרי ותרבותי חשוב. "אנטרופיה" (צילום: תמר לם) הבחירות של טל לוין, מנכ"לית, עורכת ראשית ומבקרת המחול של עכבר העירקרואסון על האש - אייל דדון ומרטין היירג ללהקת המחול הקיבוצית

הערב הורכב מארבע עבודות, שתיים של כל יוצר, ופתיחה קצרה ומשותפת שמציגה את שניהם. הסיפור התחיל כשהרייג לא קיבל לדבריו אישור להעלות מופע מחול בישראל. מי שפתח לו דלת היו להקת המחול הקיבוצית ומנהלה האמנותי רמי באר, שסימן את אייל דדון והרייג כיוצרי הבית של הלהקה. במסגרת שיתוף עם מרכז סוזן דלל הועלה "קרואסון על האש" שאמור למזג, כך לפי הפתיחה, בין הצרפתי לישראלי, בין העידון והשיק של הראשון, לחספוס והחום של השני. מנימוקי השופטים: עבודותיו של אייל דדון התאפיינו בשפה תנועתית קולחת, וכישרונו ליצירת דואטים שמספרים סיפור בלט מהפתיחה. התנועה במרחב הייתה מלאה בזרימה, כשהרקדנים החליקו מצד לצד, עוצרים ברגע האחרון את הנפילה. בד בבד, ניכר חוש הומור מפותח ואירוניה עצמית חריפה, שהפכה את העבודות ממחזה אסתטי נעים לעין לאתגר אינטלקטואלי. גם אצל הרייג בלט חוש ההומור, ובהרכבה נכונה של תיאטרון מחול עם תנועה סוחפת. הערב הצליח גם בזכות הקשרים והמעברים היפים בין כל היצירות, שאפשרו לראות אותן כמכלול מרתק ומסקרן. » קרואסון על האש - לביקורת המלאהחוש הומור מפותח. "קרואסון על האש" (צילום: Gil Nemet)חופש - אלי לזר/ להקת הבלט נס ציונה

בעשורים האחרונים הבלט הקלאסי בישראל הוא הילד הדחוי של הסצנה המקומית. להקת הבלט הלאומית (הבלט הישראלי) עברה לא מעט תהפוכות, ועד כה לא הצליחה לצבור מעמד כמו להקות מחול אחרות בישראל דוגמת בת שבע או הקיבוצית. לכן ההחלטה של ראש העיר נס ציונה יוסי שבו להשקיע בלהקת בלט קלאסי מקומית היא לא פחות ממרגשת. הוא הזמין את אלי לזר, שחזר אחרי שלושה עשורים מארצות הברית עם ניהול אמנותי של להקות כגון הג'ופרי אנסמבל דאנסרס בניו יורק, לנהל אמנותית וליצור כוריאוגרפיה עבור להקת בלט. נכון, לא מדובר בלהקה קלאסית פר אקסלנס, משום שהיא מונה רק 10 רקדנים ולא 90 כמקובל בלהקות גדולות, אך עדיין הרפרטואר יכלול יצירות קלאסיות (באדפטציה כמובן) ושימוש בסגנון ובאוצר המילים הקלאסי כולל עלייה על פוינט. יריית הפתיחה הייתה עם "חופש", יצירה ניאו-קלאסית לצלילי המוזיקה של יהודה פוליקר.

מנימוקי השופטים: לזר בחר להשתמש באוצר המילים של הבלט הקלאסי, והעניק חופש (תרתי משמע) לרקדנים בכוריאוגרפיה עצמה. הסיפור העלילתי, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא של צעיר שעורך מסע התבגרות, כשבכל שלב הוא (ובעצם לזר) מחפש אחר מה שיעזור לו להשיג חופש. לא מדובר בשחרור מודרניסטי מכבלים של חברה מגבילה אלא חופש אותנטי, לתנועה במרחב, ליצירת אני שמתהווה ללא הרף. המוזיקה של פוליקר הייתה בהקשר זה פסקול מושלם, בראש ובראשונה בגלל האופי הקצבי-מחולי שלה, ולאחר מכן משום שהיא עצמה כבר מספרת על עולם שלם של מראות, צלילים ואווירה. לזר יצר זרימה נכונה על הבמה, תוצר של הרכבים קטנים – דואטים וטריו של רקדנים, שנכנסו ויצאו, מרכיבים סיפורים קטנים של דרמה, תנועה ויופי.» חופש - לביקורת המלאהלא פחות ממרגש. בלט נס ציונה (צילום: Ewa Krasucka)

"Steven was wrong" - רייצ'ל ארדוס/ קולבן דאנס היצירה, בביצוע קולבן דאנס, היא חלק "חי בסרט", ערב שחולקת הכוריאוגרפית רייצ'ל ארדוס עם אמיר קולבן. אצל שני היוצרים עומד הקולנוע כמוטיב מרכזי בעלילה התנועתית, בין שכהשראה לדימויים, עיצוב דמויות ובין שנוכח ממשית בדמותו של מסך גדול עליו מוקרנים סרטים (בעבודה של קולבן). שתי העבודות עוסקות במידה כזו או אחרת בהשפעה של הקולנוע על חיינו, והאופן שבו אנחנו לא פעם מארגנים את התשוקה, האלימות והגוף שלנו אל מול ייצוגים קולנועים. מנימוקי השופטים: עבודתה של ארדוס זונחת את האמצעים הטכנולוגיים שקולבן עושה בהם שימוש, ונותרת עם הקולנוע כמדיום שעוסק בסיפורים ובדמויות. הללו לא רק ניזונים מחיינו אלא כאמור גם משפיעים עליהם ומעצבים אותם. העולם שהיא בונה מורכב מנשים שנמצאות כמעט כל הזמן בעמדה בהן מאוימות פיזית ונפשית. זהו מרחב אפל, אלים ודומה לסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו. הרקדנים לבושים ברובם במעין חליפות לבנות, שמזכירות חליפות של סייפנים (לרבות כיסוי הראש), מה שמטשטש את זהותם האינדיבידואלית והופך אותם בכך לגילום טוטאלי של אלימות ואיום. הנשים בסיפור הזה הן קורבנות, שמסתובבות כמו חיות בשבי ומחפשות דרך הימלטות. יחד עם זאת ארדוס מקפידה שלא לייצר עמדה חד משמעית לגבי מערך היחסים בין נשים לגברים (במציאות ובקולנוע גם יחד), והתנועה שלה כוללת פיתוי והתענגות לצד פחד ואימה. » חי בסרט - לביקורת המלאהכמו חיות בשבי. "Steven was wrong" מתוך "חי בסרט" (צילום: גלוריה מטוס)

"Things I Told Nobody" - איציק גלילי/ להקת קמע

עבודתו של הכוריאוגרף איציק גלילי פותחת את הערב הרפרטוארי "GALILI AND GINZ" בביצוע להקת קמע, ושכולל גם עבודה של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של הלהקה תמיר גינץ. שני היוצרים מבקשים במידה רבה להאיר ולהעיר את הגוף, בכל פעם מזווית אחרת, ולחקור את מרחב האפשרויות האסתטיות והטכניות שלו. שניהם מבססים את השפה התנועתית שלהם על הבלט הקלאסי, כאשר אצל גלילי העקבות הקלאסיים נוכחים וברורים יותר, ואצל גינץ כבר מנוסחים ומעוצבים תחת מעטה של חספוס. מנימוקי השופטים: בין ההתגלות להעלמות חוקר גלילי מערכות יחסים דרך סדרה של דואטים וקטעי אוניסונו, שבהם הגוף הוא בו זמנית קונקרטי וכללי, שמיימי ויומיומי, הוא כל-גוף-באשר-הוא אך גם הגוף הספציפי של הרקדנים המסוימים שעל הבמה. התנועה מלאה בקווים ארוכים והרמות רגליים גבוהות, כמו מבקשת להגדיל את הגוף הרבה מעבר לטווח האפשרי שלו. זוהי כוריאוגרפיה מוקפדת מאוד, שמתחברת היטב גם לתלבושות והתאורה המוקפדות - גם הן פרי יצירתו של גלילי. יחד נוצר מרחב בראשיתי, שמסתובבים בו חומרי גלם אנושיים, שהופכים בשלב מסוים לפרוטוטיפים אנושיים, מעין אדם וחווה בפרשנות מודרנית ומלאה הומור.» "Galili and Ginz" - לביקורת המלאההגוף במלוא תפארתו. THINGS I TOLD NOBODY (צילום: אבשלום לוי)

הבחירות של דנה שלו, כתבת המחול של מגזין האמנות "ערב-רב" Some Nerve - רותם תש”ח

בבימויי של רותם תש"ח עלה השנה המופע "Some Nerve" בתיאטרון תמונע. המופע מתאר את החברה כמערכת עיצבית של פרטים הקשורים זה לזה, ומפעילים אחד את השני על ידי תנועות גוף והפגנת רגשות.מנימוקי השופטים: היצירה "Some Nerve" עלתה במסגרת פסטיבל א-ז'אנר בתאטרון תמונע, והציבה על הבמה ארבעה פרפורמרים במסע מסחרר של תנועה וטקסט, תוך כדי שהם בונים ומפרקים מודל של עיר העשוי קוביות דומינו וכוסות חד-פעמיות. היצירה בוחנת את תנועת ההמון הישראלי ומערכות העצבים המרכיבות ויוצרות אותה, ומעלה שאלות ביקורתיות המעוררות סקרנות ומחשבה. תש"ח מתבונן בעולם וחוקר את התנהלותו, מתוך מחויבות לשתף את חבריו לקהילה בתובנותיו על אודותיה. הוא עושה זאת במיומנות ורעננות יוצאות דופן באמצעות שפת המחול - המתווכת ומתרגמת את חווית הצפייה שלו עצמו. » פסטיבל א-ז'אנר - לכל הפרטיםשאלות ביקורתיות. "Some Nerve" (צילום: ארלה הצמצם)חומר תנועתי - ענת דניאלי

ענת דניאלי, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של 'כלים', העלתה השנה יצירה חוזרת עם עבודות קודמות שעשתה בשנות ה-90'. מטרת היצירה היתה להפריך את ההנחה כי בעולם המחול קיימת נדיפות של יצירות.מנימוקי השופטים: היצירה "חומר תנועתי" עלתה מספר פעמים בשנה האחרונה, בגרסאות משתנות על ציר של התנסות והתפתחות, במרכז לכוריאוגרפיה "כלים" בבת-ים. ב"חומר תנועתי" ענת דניאלי חוזרת ומשחזרת פיסות מיצירות קודמות שלה, זכרונות שהיא מוצאת שנשמרו בתאי גופה, ושאלות שנותרו פתוחות ומבקשות ממנה לחזור ולבחון באלגנטיות האופיינית לה - את תנועת חייה. בזכות המיומנות של הגוף והמחשבה, מצליחה דניאלי לשמור על תנועת מטוטלת בינה לבין החומרים, שמאפשרת לה לחשוב תוך כדי מופע את הדברים מחדש שוב ושוב, וליצור דיאלוג מרתק עם הקהל.» חומר תנועתי - לכל הפרטיםחוזרת למקורות ומחדשת. ענת דניאלי ב"חומר תנועתי" (צילום: יאיר מיוחס)A Response to Dig Deep - ארקדי זיידס

פרויקט של הכוריאוגרף ארקדי זיידס בו הוא יצר עבודה כוריאוגרפית לצלילי יצירות של מלחינים עכשויים המנוגנות לייב על הבמה. זיידס התבקש לבחור יצירה מאת המלחינה הניו יורקית ג'וליה וולף, חברת הקולקטיב הנודע Bang On A Can.

מנימוקי השופטים: היצירה "A Response to Dig Deep" הוצגה במסגרת פסטיבל צוללן האחרון, והיא נוצרה במסגרת פרויקט Aire De Jeu בליון, בו התבקש ארקדי זיידס ליצור תגובה כוריאוגרפית ליצירה מוזיקלית של המלחינה הניו-יורקית יוליה וולף. היצירה מורכבת משני חלקים שמתקיים ביניהם יחס של הדהוד; בחלק הראשון רבעיית כלי-מיתר מנגנת את היצירה של וולף במלואה, כאשר זיידס יושב בצד הבמה ומאזין לה. לאחר מכן הנגנים עוברים לשבת בצד הבמה וזיידס רוקד בדממה. הדיאלוג שמתפתח בין המוזיקה לתנועה - גם באופן רטרואקטיבי - מעורר דיון במושגים 'התנודדות', 'נדודים' ו'הגירה' - שזיידס מבקש לבחון באמצעותה. חוויית הגוף המיטלטל בעודו נותר במקומו, בדומה ליצירה של וולף, מקבלת ביטוי שלם בין הצלילים הנשמעים למחוות גוף הנראות, הן של זיידס והן של הנגנים.* גילוי נאות: אני משתפת פעולה עם זיידס בפרויקטים אחרים. » פסטיבל צוללן - לכל הפרטיםיחס של הדהוד. "A Response to Dig Deep" (צילום: גדי דגון)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ