מוני מושונוב מציג: חנוך לוין של כ-ו-ל-ם

רגע לפני שהוא חוגג 250 מופעים עם "אוי אליאס, אליאס", מוני מושונוב מספר איך הפכה הצגה קטנה בספרייה באשדוד ללהיט היסטרי, ואיך עושים פרצוף של רוח רפאים

עידו שחם, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו שחם, עכבר העיר

המשמעות האבסורדית. מושונוב בטקס התיאטרון 2014 (צילום ארכיון: מוטי מילרוד)בז'יז'ינה, הזקנה המיתולוגית מהתוכנית "זהו זה!", עושה קאמבק בתור הרמטכ"ל של צבא סין. זאת לא כותרת הזויה מחדשות ערוץ 2 אלא מערכון בכיכובו של מוני מושונוב מתוך המופע "אוי אליאס, אליאס". "ראיתי את המערכון הזה מבוצע כמה פעמים", מספר מושונוב בשיחת טלפון, "ואמרתי שיום אחד ארצה לעשות אותו, כי אני מבין בו משהו. ואז אמרתי שאולי בתור בז'יז'ינה, למרות שכאילו חנוך לוין לא כתב לבז'יז'ינה את המערכון, אלא לאישה מבוגרת ומאוד זקנה, שהטילו עליה להיות הרמטכ"ל של סין".

אז מושונוב ביצע את התפקיד וראה שזה עובד, אבל רק בהופעה ה-15 או ה-20 הוא גילה את המשמעות האבסורדית של הקטע. "כשהיא אומרת שהבטיחו לה פנסיה לכל החיים אם היא תהיה הרמטכ"ל של צבא סין, יחס של כבוד ושיעשו את כל מה שהיא רוצה, כשאתה אומר את זה מפה של אישה מבוגרת, זה מקבל משמעות נוספת ואחרת. בארץ שלנו, אתה יודע, יש לנו בכלל את הבעיות של כיבוד אדם וחברו. גם מיעוטים, שהם בעצם די רבים, שאנחנו איכשהו מתייחסים אליהם בבוז - אני מדבר על הפנסיות והכספים שמגיעים להם, ניצולי שואה וכל הסיפור הזה - אין תמיד כבוד. אז איכשהו זה התחבר לי. גם התחבר לי שסין היא תקווה - לפחות בזמן שהוא כתב את המערכון - סין היא דבר שעומד להתפתח, הוא רק מתחיל להיות מה שיהיה היום לעומת הזמן הקצר שנשאר לאישה הזקנה הזאת לחיות. ומי קבע שלזקנים אין עוד חלומות ומאוויים וצורך ביצירה?"» אוי אליאס, אליאס - לכל הפרטים

שלאגר מפתיע "אוי אליאס, אליאס" הוא יוזמה עצמאית של השחקנים מוני מושונוב, דרור קרן, וליליאן ברטו (אלמנתו של לוין), קברט מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין. דיברתי על המופע עם מושונוב בזמן שהוא היה בצילומים לעונה חדשה של "היהודים באים" באזור ירושלים. "היוזמה התחילה מזה שעזבנו פחות או יותר את העבודה הרצופה שלנו בתיאטראות הרגילים", אומר מושונוב, "והחלטנו להתחדש. הסתבר שכולנו עמדנו פחות או יותר באותה נקודת זמן, גם דרור וגם ליליאן". הם נפגשו אצל ברטו כדי לעבוד על החומרים ולגבש את המופע, ולא ציפו להרבה: "לא חשבנו בהתחלה שזו תהיה הפקה שתרוץ כמו כל הפקה, מה שקורה איתה היום, שהיא תלך לכל הקהלים בכל המקומות בארץ - אנחנו חוגגים כבר קרוב ל-250 הצגות". המופע כל כך מצליח שמושונוב שוקל לעשות ערב שני שיתבסס על מערכונים נוספים של חנוך לוין, ולא רק בגלל הטקסטים. "פתאום במהלך החזרות גילינו שגם האיור המוזיקלי תוך כדי המערכון יכול להיות לטובותינו", הוא מסביר, "ואז טל בלכרוביץ' (המפיק המוזיקלי) שפע כרימון, והפיק דברים מקסימים".

אלא שההתחלה לא היתה קלה. לשלישיה לא היה אולם ביתי או סבסוד, והם רצו להביא את המופע לקהלים חדשים. התוצאה הייתה שהמופעים הראשונים התקיימו במקומות לא שגרתיים. "עשינו את ההופעה הראשונה בספריה באשדוד", מספר מושונוב, "ופשוט השתוללו! היו בספריה כ-100 איש והם נהנו מהמקוריות של החומר, שהם לא ידעו על קיומו בכלל. וזה קהל, מה שנקרא, עממי לחלוטין, זה כמו כולנו! והם התייחסו לזה בלי התדמיות של חנוך שזה היה מצוין. ואז קיבלנו את הביטחון כי פתאום שאלו 'מתי אתם בתל אביב?'". בימוי דמוקרטי. "אוי אליאס, אליאס" (צילום: גדי דגון)הם הופיעו מאז במקומות רבים כמו תיאטרון הצפון, תיאטרון ירושלים, צוותא, "...וגם במקומות מקוריים כמו הזאפה, שזה ממש חידוש מרענן ומתאים באווירה הכללית", אומר מושונוב, "וזה הופך את ההצגה למיוחדת וסוג של קרקס כזה שאנחנו גם מרכיבים בו חלק מהתפאורה והתלבושות. כן, אנחנו עובדים בכל הפרמטרים של ההפקה בכלל שקיימים, בכל המחלקות". אפילו הבימוי נעשה עצמאית, כהליך דמוקרטי: "כל אחד הביא את מה שהוא טוב בו, את המבט שלו מהצד, וההצגה התביימה מאליה. וגם ערכנו אותה ושינינו, ועשינו תנועות והעמדות. הכל קרה מתוך הבנה הדדית ללא מבט של מישהו מהצד. וזה היה כיף".

המופע חוגג 250 הרצות. מה לדעתך עזר לכם להגיע למספר כל כך גדול של הופעות ועוד בהפקה עצמאית?"אין הנחתום מעיד על עיסתו. אבל אני חושב שזה השילוב המעניין הזה, קודם כל של חנוך לוין. יש לו מערכונים מצחיקים במיוחד, מרגשים במיוחד ויש לו עוד המון כאלה שלא עשינו בכלל. אז קודם כל חנוך, ושנית הטריות הזו של שחקנים בעלי ניסיון שעושים משהו חדש, אז זה כיף, וגם בבחירה של המערכונים, והסידור שלהם, והעריכה שלהם. הערב עצמו יוצר איזו דינמיקה אסוציאטיבית בקשר לכל מיני נושאים ולכן מוצאים בהם הקשרים.זה מעניין בעיקר כי חנוך לוין הוא לא לכולם.אנחנו חברה שעובדת על תדמיות, בונה תדמיות. אחת התדמיות הלא מדויקות היתה גם בקשר לחנוך, שהוא קשה לעיכול או מביך או מגיע למקומות יותר דרמטיים של החיים. אבל זה לא באמת חנוך. לא ידעו עד כמה הוא מצחיק, כמה הוא עשה גם מערכונים שטותיים על אובססיה של אנשים, מערכון כמו 'שמונה' בהתחלה של בן אדם שמתעקש (להתחיל עם בחורה -ע"ש)... אלה דברים שטותיים לחלוטין. או 'התאלמנתי'. - שם יש סיפור על אישה שהתאלמנה, וכל פעם שהיא מכירה מישהו אז פני בעלה מופיעים עליה, מטרידים אותה והיא לא מסוגלת להמשיך חיים חדשים, אבל זה כל כך מצחיק. וגם חנוך, כמו שהוא דייק במילים הוא דייק בתיאורים. הרי יש הערות סוגריים לפני כל מערכון ובזמן המערכון, הערות על מה קורה, ואנחנו מדייקים גם בזה. אלה הערות מאוד מצחיקות שאתה מבין שיש בהן איזו רוח של שטות. ויחד עם זה גם מערכונים שיש בהם תוכן. שאתה לא רק סתם צוחק, אתה גם צוחק ממשהו שקרוב לחייך. מי מאיתנו לא מתגעגע או התגעגע פעם לאהבתו הראשונה וההחמצה שלה? וכן, ומערכונים אבסורדיים כמו על בן אדם שבא לקוסם בתום ההופעה ומסתבר שהקוסם הזה ניסר אישה של מישהו בקהל, אז האיש הזה בא ומבקש מהקוסם שיחבר אותה בחזרה. סיטואציות אבסורדיות ואני חושב שהקהל מתחבר אליהם."

סיטואציות אבסורדיות. "אוי אליאס, אליאס" (צילום: גדי דגון)

נדמה שבמופע יש הרבה ביקורת על הישראלי המצוי."אולי אפשר לראות את הישראלי בזה שמבטיחים הבטחות ואנשים אפילו כבר לא עומדים במקצוע של עצמם - אפילו הקוסם הוא לא קוסם. מהבחינה הזו כן, אבל אני לא מרגיש את הישראליות. בני אדם באשר הם נתקלים פלוס מינוס בבעיות האלה, בייחוד, מה לעשות, אם יש לך אמא יהודיה. למשל המערכון של שתי הזקנות שיושבות על הספסל, וריכולים, שכל אחת נבנית מזה שיש למה מידע שלאחרת אין. כן, זה דווקא פולני יותר הדברים האלה. כן, חנוך, איך אומרים, הוא בינלאומי בבעיות שהוא מעורר". חדוות היצירה."אוי אליאס, אליאס" (צילום: תומר אפלבאום)מלבד המופעים הרבים של האנושיות שאתם מציגים יש גם לא מעט מן הלא אנושי. איך עבדת, למשל, על הבעת הפנים של אליאס המנוח, רוח הרפאים שחוזרת להטריד את האלמנה?"תשמע, יש דברים מוזרים בחיים. כשהייתי ילד מאוד קטן הייתי טוב בפרצופים. ופתאום קפץ לי הזיכרון הזה תוך כדי שהתבקשתי לעשות פרצוף במערכון של איש ברגע מותו, אז פתאום קפצה עלי החדווה הזו כשהייתי עושה פרצופים בכיתה, בבית הספר, בגן. זה סתם, זה בא אינסטינקטיבית, אין לי מודעות מיוחדת מה אני עושה. וכמובן אם יש דבר שהוא קבוע ואני עושה אותו ערב ערב זה תמיד מצחיק באותם המקומות. אבל אם אתה שואל אותי מה בדיוק אני עושה שם, אני לא יודע (צוחק), וזה מצחיק אותי כל ערב מחדש. זה משעשע. ושוב, אותה רוח של התחלה, של ראשוניות, של משהו שהוא לא בא רק מהראש אלא גם מאינסטינקט ואינטואיציה".

ומהלב בעצם.

"נכון, נכון, אבל זה בא אח"כ".

» אוי אליאס, אליאס - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ