הטוב, הרע והחרד: החיים המפוצלים של שי גולדן

הוא חולם ללכת לישון בלי התקף חרדה, בטוח שההצלחה תילקח ממנו כל רגע וסובל מחוסר אמון ביכולת של האנשים לאהוב אותו. עכשיו שי גולדן, האיש ו"המחובר", פורק את מטעני חייו בהצגה חדשה, ובסוף גם מצליח לצחוק על זה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"מי שצפה במחוברים ובהצגה, יבין שזה הילד המבוהל שרק חיפש לעצמו זהות, שבסך הכל מנסה לשכנע את העולם שהוא לא הילד המגמגם הקטן הזה. ילד שברא את עצמו מחולות גיהינום ילדותו וניסה להפוך לאדם מבוגר, להיחלץ מהילדות שלו, מהבית שלו, מכל הדברים שהוא עבר, והיה צריך לבנות לעצמו פרסונה ומסכה מאוד חזקה כדי שגם הוא יאמין לה", כך מתאר שי גולדן את הילד המבוהל שמחפש זהות ב"הבן הטוב", הצגה חדשה  ב"הבימה", פרי עטו, המבוססת על ספרו "הבן הטוב". הוא בעצמו, מסתבר, עדיין לא מאמין למסכה הזאת "אבל מה לעשות - העולם השתכנע, זו האירוניה. אני לא מאמין לפרסונה שבניתי, אבל העולם מאמין", הוא מגלה.

» הבן הטוב - לכל הפרטים» הדרמה המשפחתית של גולדן ב"מחוברים"אז עמוק בפנים אתה עדיין שי הילד המגמגם, המפוחד?"ממש שם. ומי שמכיר אותי באמת יודע את זה. עכבר מבוהל ורגיש ורגשן וקל להשפעה, לא יודע אם להשפעה, אבל קל לי להתרגש ולהיבהל".מה יקרה אם יראו את זה?"מה, אנחנו בסשן תרפויטי?"כשגולדן (44), שתועד מכל זווית אפשרית במחוברים, מדבר על הילד המבוהל בהצגה, הוא מתכוון לסיפור חייו ולנטישה שעבר על ידי אמו הביולוגית בבית החולים שלושה ימים לאחר לידתו. סיפורו האוטוביוגרפי חולק עם הקוראים את תקופת שהייתו עם אחיו רן בבית יתומים עד גיל שש, ואימוצו על ידי אוולין ואריה גולדן. ההצגה מתרכזת בתקופות שונות בחייו, פוגעת בבטן הרכה, מתארת את סבך יחסי המשפחה, חושפת את מורכבות אישיותו ומציגה דמויות שונות מהווי חייו. במרכז ניצב שי הילד המתבגר בעיצומו של תהליך חיפוש הזהות והפיוס עם סביבתו. את גולדן עצמו מגלם השחקן ניר זליחובסקי, ולצידו משחקים יובל שלומוביץ (המגלם את רן, אחיו), טטיאנה קנליס-אולייר ורוברטו פולק שמגלמים ההורים המאמצים, ועמוס בוארון, מנהל בית היתומים.

"אני יצור שלא פשוט לחיות איתו". שי גולדן (צילום ארכיון: תומר אפלבאום)

הקומדיה שבטרגדיה

הפיכת סיפורו האישי לנחלת הכלל וההחלטה לשתף את העולם בקורות חייו הלא פשוטים, היו עבור גולדן ניסיון לשחרר מחסומים והגנות. "ההצגה מספרת סיפור של בני אדם בלשון בני האדם. יש בכלל, לא רק בתיאטרון אלא בכל מיני אמנויות,  נטייה כזאת קצת עקומה להרחיק את לשון בני האדם מהאדם. אני מקבל תגובות ורואה תגובות רגשיות מאוד עזות של הרבה אנשים שמדברים איתי אחרי ההצגה", חולק גולדן. "חלק מהסיבה היא שהם אומרים גם אני שמעתי את אמא שלי מדברת ככה. וכשהייתי ילד אמרתם לי את המשפט הזה והזה, ואבא שלי דיבר אלי ככה'. זה מקום שיוצר מיד הזדהות רגשית ומוריד מיידית את מחסום".אתה מוכר כעיתונאי סופר ואיש טלוויזיה. איך מצאת את עצמך בתיאטרון?"סיימתי לכתוב את "ניסויים בחיי משפחה" (ספרו השישי של גולדן שראה אור בתחילת השנה, נ.ג), והעורכת שלי נסעה לחו"ל ואמרה שנוכל להתחיל לעבוד עליו ולערוך אותו רק עוד 6-7 חודשים. ואני אדם שאומרים לו 6-7 חודשים בלי כתיבה, זה כמו להגיד לפיל 'אין לך חדק עכשיו חצי שנה'. אני חייב לכתוב. סיימתי רומן, מה, אני אכתוב עכשיו עוד ספר? במקביל  דיברתי על הספר עם חברה, בירנית גורן, ואמרתי לה  'אם הייתי צריך לכתוב עכשיו את הבן הטוב, הייתי כותב אותו אחרת'. הספר אמנם זכה להצלחה - הייתי אומר אפילו לא רעה - וכל הזמן הטריד אותי שהוא היה נורא דרמטי ורציני, ולא היה בו רגע אחד של הומור. ככה כתבתי אותו, וככה אני בדיעבד קראתי אותו, וגם אנשים אחרים. הוא היה נורא עצוב. בהצגה הדברים עובדים אחרת, ויש לא מעט הומור וזה מבחינתי הרבה ממה שחיפשתי".אז ההצגה היא בעצם השלמת התמונה המלאה של חייך?"אני מרגיש שהצגתי נאמנה את הביוגרפיה, את הראיה ההיסטורית שלי למה שקרה לנו בבית, אבל כסופר הרגשתי שחטאתי והחמצתי דבר אחד מאוד חשוב, וזה דבר שעשיתי ושהוספתי בהצגה. בסופו של דבר היה די מצחיק בבית הזה. כלומר, היו שם רגעים נורא מטורפים שאפשר לראות אותם כביזאריים ואולי קצת מפחידים, ואפשר גם לראות את הקומדיה שבהם".הכל אוטוביוגרפי לחלוטין? אחד לאחד?"יש דברים שאולי חיברתי, דברים שקרו במשך כמה שנים והפכתי לסצנה אחת, אבל כל מילה שנאמרה, אני זוכר אותה ככזאת שנאמרה, וכל התרחשות התרחשה".בנקודה אחת בהצגה, בסצנת החזרה הביתה של האח רן אחרי שעזב אותו לכמה שנים, פתאום יוצא זליחובסקי מדמותו של שי, הופך רגע למספר ואומר "זה בעצם לא היה ככה". מתקן את אותו זיכרון הרואי של שי, שנלחם והציב עובדות בשטח לאביו – רן יחזור. הרגע הזה נראה כמשהו שמחזיר אותך לפרופורציות של ילד בן 19, שכפוף עדיין להחלטות ההורים"אתה זוכר הכול כילד, יש לך זיכרונות מילדות, מהנעורים, אבל יש לך רגעים שבהם אתה בטח מפקפק בזיכרון, אולי אתה מייפה אותו או מתאים אותו לדברים שרצית, וזה דבר נורא אנושי. אולי נוסף אלמנט שאתה מדמיין או זוכר סצנה שהתרחשה באמת ואז אומר 'רגע, בסך הכל דמיינתי את זה'. אנחנו הרי נוטים לייפות את הזיכרון שלנו, לעשות לעצמנו הנחות במקומות מסוימים, או לעשות לעצמנו גלוריפיקציה. התנהגות הכי אנושית".

"ההצגה היא לא ממקום של 'תרחמו עלי, תסתכלו עלי, תבינו אותי' (צילום: ז'ראר אלון)לעבור עוד לילה בלי התקף חרדה אלוהים גם הוא מוזכר בשיחה בינינו מפעם לפעם. גולדן מתאר את עצמו כאדם מאמין. לפני זמן מה ביקר בבית היתומים שבו גדל עד גיל שש. מנהל המקום פנה אליו וחלק עימו את תחושתו "אתה מבין שאתה נס של ממש. אני רואה פה את הילדים שעוברים סיפורים דומים לשלך, והמקום שהגעת אליו בחיים הוא מאזורי תרבות אלוהית, זה בלתי סביר שזה יקרה לך, כי זה כל כך יוצא דופן". גולדן קושר את אותו מקום נסי עם האלוהים הטוב שבשמיים. "אני לא צוחק. אני באמת חושב שהקב"ה ליווה אותי בדרכו. כמובן שגם אני נתתי משלי ורציתי", הוא מדגיש, "אבל אני באמת חושב שיש התערבות אלוהית. שלא ישתמע שאלוהים "בחר בי". אני לא נבחר ואני לא כלום. אבל אומרים שאלוהים לא נותן לאף אדם מבחן שהוא לא יוכל לעמוד בו. אני חושב שקיבלתי את המבחן הזה, והוא עמד שם לידי והסתכל איך אני מתמודד איתו, ועזר לי לעבור אותו. ואני בסך הכל ניסיתי לחיות את חיי בשקט ולעבור עוד לילה בלי התקף חרדה. זו המשימה העיקרית שלי בחיים, ללכת לישון בלי התקף חרדה".ומה מאפשר לך את זה? האמונה, המשפחה, היצירה?"המשפחה שלי היא עוגן מאוד גדול. אני יצור שלא פשוט לחיות איתו. אני מסתכל על עצמי ושואל 'איך הצלחתי להיות במסגרת, איך הצלחתי לשמור על מסגרת של עבודה לאורך זמן, איך אני מצליח לשמור על עקביות?' כי מבנה האישיות שלי לא מותאם לזה. אני אדם מאוד סוער, קפריזי. אני מתפקד והכול קורה, אבל אני חושב שאם מדברים על התערבות אלוהית, אז הדבר הכי גדול שקיבלתי ממנו זה את כשרון הכתיבה שלי. זה מציל אותי ממש. העובדה שאני יכול לשבת ולכתוב, היא הצלה – ואני כותב המון חרא, אני לא חי בתחושה שאני פרנץ קפקא". אז התמונה הכללית אופטימית. אתה מרוצה ממה שהשגת עד כה?כן, אני עושה צ'קליסט ואומר 'וואו תקשיב, לא רע. סגן עורך עיתון, וערוץ 2, ושישה ספרים ועכשיו יש מחזה בהבימה. אתה די מבסוט מעצמך'. לכאורה, כן? כאילו אם מדברים על הילד האשכנזי, בנה של האמא הפולנייה, זה הקטע האירוני. אמי, נגיד, צריכה להיות הכי מרוצה, הבן יקיר לי הגיע להישגים והביא כבוד למשפחה. אנחנו לא חיינו ככה אצלנו בבית, גם אני לא הסתובבתי בעולם אף פעם בתחושה שהצלחתי. אני כל הזמן בתחושה שזה יילקח ממני. כל הזמן, כל רבע שעה. ממש".נשמע לא פשוט לחיות כל הזמן על טורים כאלה גבוהים "כן, כמו שכל רגע חשבתי שיחזירו אותי למוסד אם אני לא אהיה ילד טוב. ממש ככה, מהמקום הזה. אם אני לא אהיה בסדר, אם אני לא אהיה הכי טוב, ייקחו את זה ממני, יחזירו אותי להיות האדם שכולם רוצים שאני אהיה. הם רוצים לראות אותי נופל, הם רוצים לראות אותי מתרסק".

לא נוח לי שאוהבים אותי

לפי גרף חייו הנוכחי והחרדות שבדרך, נראה שגולדן לא מכוון כרגע גבוה יותר, אלא יותר רוחבית. כרגע הוא הכי רוצה להנות מההצלחה, ולחוש על בשרו את מה שהיצירה שלו עושה לאנשים, גם אם עמוק בפנים זה מעורר בו חוסר נוחות מוחלט. "לשבת בקהל, למשל, ולשמוח שאדם צוחק ולהתרגש כשאדם בוכה, זה מה שעושה לי את זה", הוא משתף, "אתמול הייתי בהצגה, וכשהיא נגמרה, לכל אדם שיצא מהאולם היה משהו לומר לי. לכאורה אתה מקבל "ראש" נרקיסיסטי מטורף, אבל את לא מבינה כמה סבלתי, לא בקטע של לא שמחתי, אלא בתחושה של 'תעזבו אותי, תנו לי לחזור להיות בפינה שלי', האדם הקטן והשקט. אני שמח שזה קורה אבל זה לא נעים לי, לא נוח לי שאוהבים אותי, לא נעים לי שמלטפים אותי, לא נעים לי שרוצים להגיד 'ריגשת אותי, אתה משמח אותי'".

נשמע שאתה מאוד חשדן"לא חשדן, זה חוסר אמון. חוסר אמון כמעט פתולוגי ביכולת של האנשים לאהוב אותך. זה הדבר שקיבלתי בבית, שאהבה היא שקר אחד גדול שאין להאמין בו, כי כל מי שאוהב אותך בסופו של דבר יהרוג אותך. מטאפורית כמובן". 

"הייתי אכזרי ומרושע וחסר כל עכבות". שי גולדן (צילום: אייל טואג)במהלך הקריירה שלו ספג גולדן לא מעט חצים ואש מהצופים, מהקוראים ומהברנז'ה. כשבחר ללכת לטלוויזיה אמרו שזה שטחי, כשנחשף הסכום שהרוויח כסגן עורך עיתון מעריב – אמרו שזה הרבה, וכמובן, "מקרה יעל בר זוהר" ב"מחוברים". בשדה הביקורת העיתונאית, את המעבר מעמדת המבקר, גולדן עשה בעבר בספריו ועושה כאן שוב תאטרון. "בביקורת בקריירה שלי יש את שי הצעיר פורץ הדרך, בעיקר בתקופת וואלה וידיעות אחרונות. ניסיתי לבנות לעצמי שם על גבם של על גוויותיהם של אנשים, הייתי אכזרי ומרושע וחסר כל עכבות".ואתה לא פוחד משי כזה שיושב עכשיו באיזושהי מערכת?"פגשתי אותם כבר, הם כתבו עלי כבר. לא אחד ולא שניים ולא עשרה. כתבו עלי לאורך שנים, ובטח מאז שאני בטלוויזיה, דברים מרושעים".וזה לא הצליח להפחיד אותך?"זה לא עניין של מפחיד. תראי, אני לא צבוע ולא שקרן – מבאס ת'תחת לקרוא דברים רעים עליך. בעיקר כשאתה רואה מבקר ואתה אומר לעצמך 'יש לו משהו איתי אישי'. יש אנשים שנטפלים אלי, ואני אומר 'סבבה', זה חלק מהפוזיציה שבה הם נמצאים. ואני כל הזמן אומר את זה לאנשים שמקיפים אותי: 'חבר'ה, כולנו בסופו של דבר שחקנים במשחק הזה, אנחנו עושים את העבודה שלנו, הוא עושה את העבודה שלו. אנחנו לא יכולים להתקיים אם הוא לא יכתוב את הביקורת שלו, או אם עיתונאי לא יעשה את הראיון שלו', זה הכול חלק ממשחק שמשחקים כולנו".ויש את הקהל, הוא ה-מבקר. איך הרגשת בפעם הראשונה כשההצגה עלתה?"ראיתי את ההצגה עשרות פעמים קודם, בחזרות, בראנים ובסצנות. הייתי חלק ניכר מהתהליך הזה לאורך זמן, אז ידעתי מה הולך להיות. אבל הרגע הזה מול קהל הוא הפחד שאנחנו יושבים במעבדה שלנו, איציק ויינגרטן הבמאי והשחקנים ואני והתאורן והתפאורנית והמלבישה, ומשחקים לנו בעולם קטן כזה, ואז צריך לראות אם זה עובד. אתה עובד שלושה חודשים על חוש הניחוש, והאינסטינקטים שלך וההבנה שלך, והקהל הוא היחיד שמחליט אם הצלחת או לא הצלחת, אם צדקת בניחושים שלך. את לא יודעת באיזה מתח הייתי לפני כל בדיחה אם יצחקו או לא יצחקו".יש נסיון בהצגה ובספר, להראות שוב ושוב לעולם - תראו את הסיפור שלי, הוא לא פשוט"ההצגה הזו היא ממש לא ממקום של 'תרחמו עלי, תסתכלו עלי, תבינו אותי'. אני כבר לא שם. מה שנקרא - תרמתי את שלי גם בספר וגם במחוברים. אני לא מנסה להוכיח לאף אחד שום דבר. זה מדהים שאחרי מה שעברתי בחיים, לומר עלי שנולדתי עם כפית של משהו בפה, שהיא לא חרא - זה בדיחה. לא להבין מי האדם שהייתי, ומי האדם שהפכתי להיות, ושעשיתי את זה בעשר אצבעות בלבד - זה פשוט לא להבין את מורכבות הסיפור האנושי והחיים. להבין איך אדם כזה – עכשיו אני מדבר על עצמי בגוף שלישי שזה דבר בלתי נסלח, ואני אעשה את זה בכל זאת – איך אדם כזה הופך להיות האדם שאני היום. עזבי מצליח או לא מצליח, שיש לו משפחה, שיש לו ילדים, שהוא מתפקד בכלל". "בסופו של דבר היה די מצחיק בבית". משפחת גולדן (צילום: באדיבות תיאטרון הבימה)כיום גולדן מנחה לצד נעמה חן את "מדברים על זה" ברשת, וכבר כותב מחזה חדש. "אני נורא רוצה שיהיה מחזה נוסף. לא בקטע שאני זקוק לראות עוד פעם את עצמי. זה מושך אותי, זה כמו שפה חדשה שאתה לומד ורוצה לדבר בה", הוא אומר, "למדתי עכשיו תיאטרון ואני רוצה להבין תיאטרון יותר לעומק. אני טיפוס כזה שנתפס למשהו ורוצה להרגיש שאני ממש טוב בו".ו"מדברים על זה"  -  איך הוא נכנס למשוואה?"אם מישהו אומר לי עד גיל 70 אתה מגיש אותה ב-11 בבוקר עם נעמה, אני אומר איפה חותמים. נשבע לך, לא רוצה שום דבר. זה טוב לי".

אין מחשבות לחזור לעיתונות?"לאאא. שוב, את יודעת, אם הואניטי פייר יגידו שמחפשים עורך, אוקיי. הייתי רוצה לערוך מגזין, ואניטי פייר שם קוד".

כשנשאלת לפני ארבע שנים איפה תהיה עוד חמש, אמרת שבטוח עדיין בתקשורת, אולי תנהל חברה גדולה. אז איפה תהיה עוד חמש שנים?"לא, אני לא רוצה לנהל שום דבר. יגידו לי HBO מחפשים מנכ"ל, אני אשקול בכובד ראש, וכנראה אענה בחיוב, אבל לקחתי שנה ומשהו חופשה עכשיו מהתפקיד הניהולי שלי ברשת ואני מאושר, ממש מאושר, ואת השנה הזאת השקעתי רק ביצירה שלי, ובסופו של דבר זה היה החלום שלי. הרי למה התחלתי מלכתחילה לכתוב? למה הגעתי לעיתונות? יותר מהכול אני כותב. זה הבסיס, זה השורש. רציתי להתפרנס מכתיבה, זה היה החלום שלי כשהייתי אדם צעיר מאוד, וכשאמרתי כתיבה התכוונתי לספרים שלי. בסופו של דבר הצלחתי להתפרנס מכתיבה בעיתונות, והיום אני לא חושב שאצליח להתפרנס אף פעם מהכתיבה שלי, אבל לפחות אוכל להתפרנס בצורה מכובדת מדברים אחרים, וגם לכתוב. זה איפה שאני נמצא היום ובאמת אני הכי שבע רצון שהייתי בקריירה שלי עכשיו".ואחרי כל השיחה הזו, דיברנו לא מעט על חשיפה והמחירים ששילמת. מה המחיר שאתה לא מוכן לשלם?אחרי שתיקה קצרה הוא משיב "אני חושב על זה כי אני אדם שבוחן את הקצה שלו, מרחיק בסנטימטר, עוד ועוד. הילדים שלי קדושים לי ומי שיתקרב לילדים שלי פשוט אהרוג אותו – למרות שבמחוברים הם נחשפו מעט מאוד מאוד מאוד, אבל נחשפו. תראי, מה הבעיה עם לחיות חיים כמו שאני חי? אני לא חי בואקום, לא חי לבד בעולם, אני מוקף באנשים, אחי שם, אבא שלי שם, אשתי פה, הילדים שלי פה, וכשאני חי את הדברים האלה, גם אם אני מוציא אותם מחוץ לסיפור הזה, הם שם תמיד. אני לא יכול להתקיים בלעדיהם, אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלי בלעדיהם. זה מאוד מורכב עבורי. עדיין הסיפור שאני מכנה שלי, יש בו אנשים אמיתיים שהם חלק ממנו, והחיים שלי, וההתערטלות הפומבית, ואשתי צריכה להתמודד עם החרא הזה, לא קל להיות אשתי וגם לא קל להיות הילדים שלי. אבל זה חלק ממי שאני. אני חושב שחלק ממי שאני זה העובדה שהמשפחה שלי מקבלת את מי שאני. שיש מקום שאני כן מקובל ואתקבל. ויש לי חצי מיליארד מגרעות, אבל מקבלים אותי כמו שאני".החשיפה שגולדן מדבר עליה, הביאה לפתחו גם קהל חדש, כזה שמבקש את קרבתו הווירטואלית ומחפש מסרים וציוצים מידיים. פעם עוד היה לו אינסטגרם שמאוד אהב ("אבל יום אחד נגמר לי"), פייסבוק הוא פתח לפני 6 שנים, אבל לא עמד בתחזוקה ("וגם לא הבנתי את השפה"), ועל טוויטר אין כרגע על מה לדבר. "ואז, לפני חודש אשתי אמרה לי 'יש את ההצגה החדשה, ואתה חייב לפתוח פייסבוק. אנשים צריכים לדעת'. אז פתחתי פייסבוק. תוך 36 שעות היו לי 2000 בקשות חברות. 200 הודעות פרטיות, מתוכן 150 תודה על אישור החברות ועוד 50 אני צריך משהו. פתאום אתה אומר 'רגע אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אין לי זמן, אין לי יכולת, ואנשים מתחילים להיעלב'. אז עכשיו יש לי זה דף אמן שבו אני מהגג מדי פעם טקסטים מורכבים ולא נורא מעניינים, וזהו. כל העניין ברשתות חברתיות עובד על היזון חוזר, על אינטראקציה הדדית. ברגע שאתה פאסיבי, אתה לא מעניין אנשים. אני לא ארז טל, אני לא יונית לוי, אני לא בר רפאלי, עם כל הכבוד לי".אתה ליד"אפילו לא בסביבה יקירתי, האמיני לי".

» הבן הטוב - לכל הפרטים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ