ריקודי בטן מלאה: לאן נעלמו הכוריאוגרפים המזרחים? - תיאטרון - הארץ

ריקודי בטן מלאה: לאן נעלמו הכוריאוגרפים המזרחים?

זהות לאומית, זהות מינית, זהות מגדרית וזהות פוליטית - המחול הישראלי העכשווי עוסק כמעט בכל, חוץ מבסוגיית הזהות האתנית. לאן נעלמו הכוריאוגרפים המזרחים? ולמה עדיין מחול אוריינטלי נחשב פחות מאשר זה המודרני? פרויקט מיוחד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוין, עכבר העיר

בסתיו 1937 התקבץ בתיאטרון מוגרבי בתל אביב קהל של שוחרי תרבות, שהתבקש לקחת חלק במה שנראה כמו הריאליטי העברי הראשון: בחירת הריקוד הארצישראלי המקורי. מצד אחד עלו לבמה יוצרים (למעשה בעיקר יוצרות) עם מסורת אירופאית של ריקוד וטיפלו בנושאים כגון עבודה, אדמה וציונות. מצד שני הועלו גם עבודות שקיבלו את השראתן מהריקוד הערבי-מזרחי. במאמר שפורסם באתר "ריקודיבור", קיבצה המבקרת והחוקרת אורה ברפמן מגוון מאמרים וביקורות שפורסמו בעקבות תחרות זו, ושניסו גם הם להידרש לשאלה היומרנית - מה ראוי שיכונה ריקוד עברי? בתיה קופרניק, מבקרת מחול וחברה בוועד המפקח על התחרות, כתבה מאמר במדור "במות" של עיתון הארץ, בו שללה האפשרות כי המחול המזרחי שהוצג יכול להיקרא "ריקוד עברי": "אין זאת אומרת, שאין זכות קיום גם בכיוון זה", כתבה, "ודאי יש בעם מקום לכיוונים שונים. אלא שבבקשת אמנות חדשה ויהודית כאחת, יש בהשתדלות זו למסורת אמנות מזרחית כמות שהיא משום דרך עקיפין, אם לא להגיד: תוהו, לא דרך".

» הקרב האחרון על השד העדתי - פרויקט מיוחד»שוליים מסולסלים - גל מזרחי משתלט על האינדיהשיח האינטלקטואלי-אמנותי שהתעורר בחודשים האחרונים סביב מיקומם של יוצרים ואמנים מזרחיים, כלל בין השאר משוררים, אנשי קולנוע ומוזיקאים. בעוד בתחומים אלה, כמו גם באמנות הפלסטית ובתיאטרון, מתחולל כבר שנים רבות דיון ער ורוחש, שמיוצר על ידי ומעודד יצירה מזרחית, נדמה שבמחול הישראלי העכשווי, עיסוק בזהות האתנית בכלל ובזו המזרחית בפרט הוא נדיר עד כדי לא קיים. להבדיל, זהות מינית, פוליטית, לאומית או מגדרית היא נושא מרכזי ברבות מהעבודות שמוצגות בימים אלה על הבמות, ומעסיקות כוריאוגרפים ורקדנים הן בלהקות הממוסדות יותר והן בקרב היוצרים האוונגרדיים יותר. יתרה מכך, מעבר מהיר על רשימת הכוריאוגרפים הישראלים, כמו גם על הסגלים האקדמיים בסמינר הקיבוצים או באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, חושף שלא רק העיסוק בזהות מזרחית הוא מינימלי, אלא גם יוצרים ומורים מזרחים לא פשוט למצוא. אגב, ברחבי העולם ישנם כוריאוגרפים רבים שמביאים אל המחול המערבי תמות, שפה תנועתית, מוזיקה ואסתטיקה אתנית – מלהקת אלווין איילי, דרך אלונזו קינג ועד אקרם קאן. אז האם המחול הישראלי מחזיק עדיין בדעותיה של בתיה קרופניק מ-1937?

כל התנועות בהשראת השורשים. "מונגר" של ברק מרשל (צילום: גדי דגון)

ברק מרשל, שהוא אולי הכוריאוגרף המודרני היחיד שעוסק כיום בזהות אתנית בארץ, מבלה את זמנו על קו תל אביב ארצות הברית. עבודתו הראשונה "דודה לאה", זכתה בפסטיבל גוונים במחול ב-1995, ובה שולבו תנועות, מוזיקה וטקסטים ששמע בבית, בין השאר מאמו, רקדנית להקת ענבל מרגלית עובד. "המצב הנוכחי הוא פשוט עדות עצובה מאוד לשנים של קיפוח של המחול המזרחי", אומר מרשל בראיון טלפוני מביתו בלוס אנג'לס. "יש לזה כל מיני סיבות אבל אולי הראשונה והבולטת שבהם קשורה לתוכנית הלימוד. רקדנים בארץ לומדים בעיקר בלט קלאסי ומודרני, ולא מוקצה מקום לשום סוג של ריקוד אתני". מרשל טוען כי גם היום, ובעיקר בישראל, ישנו עדיין זלזול גדול במחול אתני, שלא נתפס כאמנות גבוהה כמו המחול המודרני. בכלל, תרבות מזרחית לא נתפסת כגבוהה בעיניים מערביות.

זאת גם הסיבה שבגללה התחלת ליצור?"את כל התנועות בעבודות שלי, אני לוקח מהשורשים שלי ומהבית. בוודאי שיש לזה משמעות פוליטית, אבל האמת היא שבגלל שגדלתי בארצות הברית, הייתי במידה מסוימת מנותק מהסטיגמות שהולבשו על מזרחים. לכן היה לי יותר קל ליצור, כי לא גדלתי מתוך עמדת נחיתות. מה שהניע אותי ומניע אותי עד היום הוא הרצון להשתמש בנדוניה התנועתית, אמנותית, תרבותית הזאת, וליצור ממנה משהו חדש". מחלקת פולקלור, שלום אלינא פיצ'רסקי, רקדנית, כוריאוגרפית ומטפלת בתנועה באמצעות מחול מזרחי, טוענת כי החיבור בין המחול האוריינטלי המסורתי לבין זה המערבי, נתקל מראש בבעיה. "כל הקונספט של במה הוא כזה שנוצר במערב", היא מסבירה. "ההבאה של המחול המזרחי לבמה הייתה אחרי שהמערב 'גילה' אותו, ושלף אותו החוצה מהשמחות המשפחתיות, מהפולחנים, מריקודי החוצות וכן הלאה. לכן הוא עדיין נתפס בעיני המערב כפחות מתוחכם. אני למשל כבר משתמשת בכלים המודרניים של הבמה, מנתקת את המחול המזרחי מההקשר האותנטי הראשוני שלו, ויוצרת כוריאוגרפיה של ממש. כל זה לא עוזר לכך שמחול מזרחי משויך לפולקלור, ופולקלור הוא משהו פחות 'נחשב' מריקוד מודרני".

אבל מי קובע מה נחשב?"קודם כל יש נטייה של אנשים מערביים בכלל וכאלה שעוסקים במחול בפרט לשפוט את המחול המזרחי באותם פרמטרים שבהם נבדק כוריאוגרף מערבי. זה כמובן בלתי אפשרי, כי כל החינוך לתנועה ולמחול הוא אחר לגמרי, ואי אפשר להשוות את זה לעולם. כתוצאה מכך יש נטייה להכניס את המחול המזרחי לסוג של גטו, להקצות לו פסטיבל מיוחד, מסגרות נפרדות וכן הלאה. וככה, גם כשאני מופיעה בסוזן דלל, ההפרדה הזאת נשמרת כל הזמן". עבור מרשל ה"משטר הישן" של המחול בארץ עדיין שולט במידה רבה בקביעת הקריטריונים. "מי ששולטים בשיח הם עדיין אותם אנשים שמאמינים שרק כשמרימים רגל גבוה זה נחשב ריקוד. הם עדיין חושבים שהדרך הנכונה לרקוד קשורה רק בבסיס של בלט קלאסי, ומתעלמים מעושר טכני ואמנותי עצום שיש במחול האתני".   "כל הקונספט של במה נוצר במערב". אלינא פיצ'רסקי (צילום: איל לנדסמן)חמש יוצרות שעוסקות במחול אוריינטלי רשומות בעמותת הכוריאוגרפים, והן יוצרות ללא הרף בארץ ובעולם. עדיין, יש ביניהן מי שטוענות כי הסצנה העכשווית לא יודעת איך לעכל אותן. "אני לא רוקדת ריקודי בטן מסורתיים, אלא משתמשת בטכניקה הזאת ופורצת את המחול המסורתי", אומרת סיגל זיו. "אבל דווקא בגלל השילוב הזה אני נופלת בין הכיסאות. רקדניות הבטן טוענות שאני לא עושה משהו מספיק אותנטי, ובשביל הרקדנים המודרניים אני עושה מחול לא מספיק עמוק, לא מספיק מורכב, ומתויגת כפולקלור".

"כל הממסד האמנותי של המחול המערבי אימץ ראייה אוריינטליסטית מתנשאת", מוסיפה פיצ'רסקי. "המחול הזה נתפס כפרימיטיבי, לא מורכב, חסר אמירה אישית, ובד בבד יש הדחקה מוחלטת של האמירה התרבותית שיש בו". המבט האוריינטליסטי, טוענות השתיים, ניכר גם בתקצובים שמגיעים ממשרד התרבות, ושעדיין מעדיפים כמעט באופן גורף מחול מודרני וקלאסי על פני זה המזרחי. למי קראתם שד עדתי?

"לקרוא לזה 'השד העדתי' זאת כבר בעיה", אומרת הכוריאוגרפית וחוקרת תיאטרון המחול רינה בדש. "בואו נקרא לילד בשמו – יש כאן דעה קדומה והתנהלות חברתית מתוך התנשאות. אני אישית לא נמצאת בקונפליקט ולא כלוא בי שום שד. להגיד שאין אפליה זאת היתממות". בדש, שחוקרת בין השאר את עבודותיו של ברק מרשל, מסבירה כי גם הניסיון להכניס עיסוק בזהות המזרחית למחול המודרני, נעשה בדרך עקיפה, כמעט חמקנית. "'במונגר' למשל (עבודה של מרשל מ-2009. ט.ל.), מרשל עשה שימוש במוזיקה צוענית, ועסק בנושא דרך הפניית המבט למיעוטים אחרים. רק מדי פעם הכניס את השפה העברית, שהחזירה את הדיון אלינו".

השפה התנועתית של מרשל, שנסמכת לא מעט על תנועות ידיים ומחוות שהביא מהבית, עטופה לא פעם בהרבה צבעוניות, קטעי אוניסונו סוחפים וכמובן מוזיקה קצבית ונעימה. האם הבחירות הללו הופכות את העיסוק בזהות מזרחית ל"קל" יותר לבליעה? מרשל עצמו מיחס את הבחירות האמנותיות שלו דווקא לשיקולים אחרים. "זה אירוני בעיני שהדיסציפלינה האמנותית שיכולה להיות הכי מביעה, הופכת להיות רמז של רמז לרגש שהיוצר לא כל כך ברור לגביו, או סוג של מבחן רורשאך", הסביר בראיון שנתן לעיתון הארץ לפני שנתיים. "כשאני מספר לאנשים שאני כוריאוגרף, לרבים מופיע מבט מפוחד על הפנים. אני לא חושב שהקהל צריך לעסוק במשך שעה בניחושים על מה היצירה שהוא רואה".הפולקלור הוא עיצוב בלתי פוסק של הישראליות. מרשל (מימין) (צילום: יוסי צבקר)עבורו, על כל פנים, הפולקלור הוא לא רק שמירה על התרבות המזרחית בתוכה צמח, אלא גם עיצוב בלתי פוסק של הישראליות עצמה. בעולם אגב, ניתן לראות כוריאוגרפים רבים שמציבים את סוגיית הזהות האתנית שלהם במרכז הבמה. " אקרם קאן, אלונזו קינג, ביל טי ג'ונס, להקת אלווין איילי - בעולם יש התפוצצות של כוריאוגרפיה אתנית", מסביר מרשל. "המעניין הוא שהדיון סביב המסורת שלהם הוא פתוח וסקרן, והדיאלוג שנוצר עם המסורת שונה ממה שיש בארץ".

סיפורו של המחול המזרחי ושל המזרחים במחול הוא כמובן ארוך, מפורט ומורכב יותר ממה שמתאפשר לסקר בכתבה עיתונאית. למעשה, הוא נושא ראוי ביותר לעבודת דוקטורט. כאלה אגב, מתבצעות לא מעט בחוגים אקדמיים שונים, ויש רק לקוות שלצידן גם יעלו כוריאוגרפים עבודות חדשות, מערערות ומעניינות על הבמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ