אקי אבני: "אני יותר מוכן לאבהות עכשיו"

בין הצגה נועזת וסקסית לטיפול בתינוקת החדשה, אקי אבני עדיין לא וויתר על החלום לעשות את זה בחו"ל. וכן, יש לו מה לומר גם על פרשת המילקי. ראיון

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

הנה רק חלק מהדברים שאקי אבני עשה בחודשים האחרונים: גילם תפקיד ראשי במחזמר "קברט" ובהצגה "פרוסט/ניקסון" בקאמרי, הצטלם לסרט חדש של איתן גפני שבו הוא משחק רוצח סדרתי, עשה חזרות להצגה בהבימה, וכבר הספיק לעלות גם איתה על הבמה, התחתן בפעם השנייה עם ניקול מילר, שהייתה כבר בחודשי הריון מתקדמים, ליווה אותה בזמן שמירת הריון, ולפני קצת פחות משבועיים החזיק לה את היד כשנולדה ביתם המשותפת הראשונה – אמיליה, אחות לליאם, בנו של אבני מנישואיו הראשונים לסנדי בר. עם לו"ז כזה, פלא שאת הריאיון הוא מבקש לקבוע ללובי של מלונית בייבי ליס?. "במציאות שאני נמצא בה עכשיו התיאטרון הוא ממש הגט-אווי שלי", הוא צוחק.  "למרות שזאת סיטואציה כל כך שמחה, אבל היא כל כך תובענית. אני יוצא מכאן לתיאטרון ואני מרגיש 'אההה... הקלה!', ואני טובע בפנטזיה של הדמות המטורפת שאני מגלם. אחר כך לך תספר לאשתך מה עברת, תאכיל את התינוקת!".משהו בסבב הזה של ההכנה לאבהות שהשתנה אצלך?"כן, כן, משהו הרבה יותר רגוע, יותר מודע, יותר נוח, יותר מוכן. גם טוב לאשתי שיש לה מישהו שיודע כבר".

אז על שינה הוא די ויתר. התינוקת נולדה כמה ימים לפני התאריך המתוכנן, ואבני, שקיווה שמחויבויותיו לתיאטרון ייגמרו עד אז, מצא את עצמו מג'נגל בין חדר הלידה לבין במת התיאטרון הלאומי, שם הוא מגלם בימים אלה את דמותו של דן גלגר, בעיבוד לסרט המפורסם "חיזור גורלי". בסרט, כזכור, מככב מייקל דאגלס כגלגר, שבלילה אחד שבו אשתו (ריקי בליך) נמצאת מחוץ לעיר, מכיר את אלכס פרוסט (גלן קלוז בסרט, אסנת פישמן בהצגה), ונסחף איתה לסטוץ סוער. מה שהתחיל כלילה חד פעמי, מתגלגל במהרה לאובססיה מצידה של אלכס, שמאיימת לפרק את חיי המשפחה הבורגניים של דן. "אשתי עוד לא ראתה את ההצגה", צוחק אבני, "אבל כשחיפשנו שמות חשבנו בין היתר על אלכס. בגלל שניקול הייתה בשמירת הריון היא לא יכלה להגיע לתיאטרון, ואני חושב שאם היא הייתה רואה את הדמות של אלכס, היא בטח מבינה שזה רעיון לא טוב". בחרת זמן טוב להופיע בהצגה על בגידות ופירוק משפחה"זה תמיד טוב, זה מסר לחיים (צוחק). אבל ברצינות, אני חושב שכל העניין הזה מאוד סימבולי. בגידה היא קיצונית כמובן, אבל בשבילי הסמל כאן הוא הצורך לשמור על אחדות המשפחה, על החברות, להסתכל אחד לשנייה בעיניים ולצמוח מתוך הנישואים. אנחנו תמיד רוצים חופש, וחושבים שאם נצא מהקופסה נשתחרר. אני חושב שככל שנעמיק לתוך הקופסה, לתוך חיי הנישואים, דווקא נמצא יותר ויותר חופש. יש המון נקודות צמיחה מתוך משפחה, מתוך הילד, הצרכים שלו, להשליך משם על מי אנחנו, איך אנחנו מגדירים את עצמנו וכן הלאה. הרבה יותר קל להגיד – 'וואו, זה נורא יפה, כי זה חדש', אבל צריך לשאוף פנימה לא החוצה". "היה לי כל מה שאני רוצה". אקי אבני ב"חיזור גורלי":

גורל טוב יותר

ההחלטה לחצות את הכביש הזמנית התקבלה כמעט במקרה. בעוד "קברט" זכה להצלחה אדירה, "פרוסט-ניקסון", בה גילם אבני את העיתונאי דיוויד פרוסט, קיבלה בעיקר מחמאות מהמבקרים. הקהל, לעומת זאת, לא מיהר לרכוש כרטיסים. אבני המתוסכל פנה למנהל האמנותי של הקאמרי, עמרי ניצן, וביקש לדעת לאן מתקדמים מכאן. "היו לי הצעות מכל מיני כיוונים", הוא מספר, "אבל ביקשתי מעמרי שנחפש מה יש בבית קודם. לא היה קל למצוא, עד שהוא התקשר יום אחד וסיפר שהוא נוסע ללונדון לראות את האדפטציה הבימתית ל'חיזור גורלי'. מי שעמד מאחורי ההפקה הוא טרוור נאן, הספילברג של התיאטרון. כשעמרי יצא מההצגה הוא כתב לי – 'מגיע לנו גורל טוב יותר'. גם איתי טיראן, שחולק איתי חדר הלבשה ב"קברט", אמר לי שהוא ראה את ההצגה ושיש בה הרבה בעיות  - גם במחזה עצמו וגם מבחינה בימתית".אז הקאמרי לא לקח את הזכויות, ואבני המשיך לחפש את הפרויקט הבא שלו. "כעבור כמה שבועות קצרים קיבלתי טלפון מאילן רונן", הוא ממשיך. "אילן אמר לי 'שמע, יש מחזה חדש שעדיין לא הוצג בעולם, רק בלונדון, לא יודע אם תרצה, לא יודע אם זה מעניין אותך, זה מאוד קולנועי, לא יודע מה הסטטוס שלך – אבל מה דעתך על חיזור גורלי?'. מיד אמרתי לו – אוקיי".לא חששת להיכנס לזה אחרי מה שעמרי ניצן ואיתי טיראן אמרו?"אילן אמר לי שמשה קפטן מביים את זה, ושאסנת פישמן כבר נסגרה לתפקיד אלכס. ביקשתי לקרוא, דיברתי עם קפטן, שסיפר לי בקווים כלליים על האדפטציה השונה שהוא מפתח כדי להתגבר על הבעיות שהיו בהפקה בלונדון. שם הייתה בעיה של מעברים, וקפטן מצא לזה פיצוח גאוני בעזרת במה מסתובבת. כל התנועה הזאת, עם השעון ונגד השעון, הסחרחרה, המעגליות, והדינמיקה הקולנועית, שכמו לוקחת אותך מלוקיישן ללוקיישן, עושה זום אין-זום אאוט – נתנה לזה פתאום מימד אחר ומדהים. בשלב הזה הסכמתי לעשות קריאה, וכשקראנו כל השחקנים יחד הייתי כל כך אובר-אמושיינל, התפוצצתי מצחוק ובכי, לא האמנתי בכלל מה עובר עליי. התקשרתי לבועז (בן ציון. ט.ל. ) הסוכן שלי, ואמרתי לו יאללה הולכים על זה".כולם יכולים להתחבר לסיפור הזה. אקי אבני ב"חיזור גורלי" (צילום: ז'ראר אלון)איך התמודדת עם הסצנות האינטימיות והאלימות?"אני חושב שזה החלק מהעניין: או שעושים את זה עד הסוף או שלא עושים בכלל. לדעתי חלק מהסיבות שבגללן זה לא עבד בלונדון זה כי הבמאי בחר לא להיכנס לכל האספקט האינטימי. כל פעם כשהגיעו לסצנה הזאת, הגיבורים התקרבו, והיה חושך – והקהל נשאר לדמיין את זה. זה לא עבד דווקא כי הקהל רצה לראות: 'אם אני הייתי עושה את זה, איך זה היה נראה?' או 'תראה לי מה לי אין אומץ לעשות' או 'אם אני אעשה את זה, מה יקרה לי?', כסנריו אחד מתוך 2000 אפשריים".או שהולכים עד הסוף או שלא עושים בכלל. אבני ופישמן ב"חיזור גורלי" (צילום יח"צ)בחרתם לעסוק בסרט שהוא כשלעצמו שנוי מאוד במחלוקת: הוא מציג את המאהבת כמשוגעת מסוכנת, ואת הגבר כקורבן תמים. "האינטרפרטציה שלנו, שהיא קצת שונה מהסרט, באה מקפטן. אני, שהושפעתי מאוד מהסרט, אכן תליתי על אלכס את מדליית המטורפת, שמסבכת את הבחור ה'תמים' הזה. לאט לאט בתהליך החזרות, ובהובלה של קפטן, הבנו שחייב להיות פיצוח אחר, שזה לא יכול להיות חד צדדי. חייבת להיות שם אהבה גדולה בין שני האנשים האלה. בין אם דן גלגר מסכים לזה שהוא מתאהב בבחורה הזאת, ובין אם לא, משהו גדול קורה לו בחיים מבחינה אמוציונלית. הוא לא מסכים לו, הוא מתנגד לו, הוא כועס על עצמו, הוא מתמלא רגשות אשם, אבל אתה לא יכול להילחם עם הלב, יש לו כימיה משלו. במילים אחרות זה חייב להישען על סיפור אהבה, אפילו על הידלקות גדולה בין שני אנשים, הידלקות שאין לה היתכנות ושיוצרת תסכול משני הצדדים. בסרט השלב של הטירוף שלה הוא קצת תלוש. המצב הופך מטורף כי אלכס מטורפת. בהצגה, כן, יכול להיות שהיא מטורפת, אבל יש לזה בסיס רחב. וכן, זה מטורף לגמרי לחתוך ורידים או לבשל ארנב או לשרוף את המכונית או לחטוף לו את הילדה, זה ביג נו נו, אבל אנחנו מבינים מאיפה זה בא". הקדושה והקדשה מעבר למעשים המטורפים של גלן קלוז בסרט ספג "חיזור גורלי" קיתונות של ביקורת פמיניסטית, על ההצגה הדיכוטומית שלו את דמויות הנשים. מצד אחד, האישה הטובה, הרעיה, האמא, שמציגה את האופציה הנורמלית, אך גם הבורגנית והמשעממת. מצד שני הפאם פאטל, המושכת, הפתיינית, העצמאית, אך גם המסוכנת והמאיימת. אבני סבור שהגרסה הבימתית שהעלו כבר הלכה כמה צעדים קדימה. "בסרט אנחנו מדברים על שנות ה-80, ועכשיו כבר 2014. לא צריך נורא להגזים לקהל, ולהראות לו שני קצוות כדי לטלטל אותו. קפטן רצה לתת לזה נופך ריאליסטי. האישה הבורגנית היא לא אול-דה-ווי משעממת, והמטורפת, היא מטורפת כמוני וכמוך". בהקשר הזה, גם הסוף של ההצגה הוא לא זה של הסרט. "התסריטאי ג'יימס דירדן כתב במקור את הסרט עם הסוף שיש בהצגה היום", מסביר אבני. "אבל בשעתו הציגו את הסרט בפני קבוצות מיקוד, ואף אחד לא אהב אותו. האולפנים אילצו את דירדן לכתוב סוף אחר, אלא שכשפנו אליו לגבי האדפטציה הבימתית הוא התעקש על הסוף המקורי, וזה מה שאנחנו מציגים. בסופו של דבר ההצגה היא הצלחה גדולה עכשיו גם בניו יורק וגם בישראל".  אין לו ארץ אחרת בגיל 46, עם כמה פרויקטים תיאטרלים בהרצה, ועוד כמה שיפציעו בקרוב על המסך, אבני הוא בסך הכל איש מרוצה אישית ומקצועית. יחד עם זאת לא פעם הוא מתגעגע גם לחיים הקודמים, מעבר לים. "חיינו שם הרבה שנים, אז כן, יש געגועים", הוא אומר. "השוק בישראל קטן מאוד, ויש לו את כל הסממנים של כזה, ביצתי. אבל גם הוליווד היא ביצה. זה בנוי מעגלים-מעגלים-מעגלים, כשבמעגל הקטן יש חמישה במאים שכולם רוצים לעבוד איתם, ואתה לאט לאט מקווה להתקדם שם. מבחינת התנאים יש געגוע, מבחינת החומרים כאן יש דברים יותר מעניינים"."ניקול יותר פטריוטית ממני". אבני ומילר ביום חתונתם (צילום: רפי דלויה)זה מעורר מחשבות על לגור שוב בחו"ל?"ניקול, שחיה בכל העולם, ועשתה קריירה מופלאה כמעצבת, עם קליינטים שלה כמו בראד פיט וג'וני דפ, בחרה לפני שנתיים לעשות עלייה. היא מאוד פטריוטית, הרבה יותר ממני (צוחק). אין לנו כרגע כוונות כאלה, אבל מטבע הדברים – היות שיש משפחה וחברים בחו"ל, זה דיאלוג שקיים כל הזמן, כמו אצל הרבה אנשים אחרים". איך ליאם מסתדר עם השינוי הזה בחיים שלך?"ליאם הוא מקסים, מקסים, מקסים, מקסים, מקסים, והטוב שלו מציף אותנו. יש לי טיסה איתו של 10 שנים יחד, רק אנחנו, ובשנתיים האחרונות ניקול הצטרפה לחיים שלנו. התחתנו לפני כמה חודשים, ונולדה לו אחות. הוא מדהים, אחלה גבר".אגב, כמה מציקים לך עכשיו עם עניין המילקי?"עשו לי תרגיל בערוץ 10, העלו אותי לשידור להגיב כשכל הסיפור הזה התפוצץ. לא סיפרו לי שמקליטים אותי, ושאלו אותי מה דעתי על המחאה. אז קודם כל אמרתי, ואני עדיין אומר, שלא אדבר על שטראוס ומילקי, כי שתיתי מהמים האלה הרבה שנים, והם מים טובים מאוד. אני לא אירק לבאר שממנה שתיתי. חוץ מזה, לדעתי לרכז את כל הבעיה ב'מילקי' זה נורא לא נכון. למדינה זה נוח שמתנפלים על מישהו אחר, והיא צריכה לקחת אחריות. הבעיה היא חד משמעית בעיית מיסוי, וגם היא נגזרת של סיטואציה ביטחונית או כך מאכילים אותנו לפחות. אני חושב שהמפתח שלנו, בכל הדבר הזה הוא להתוות נוסחה יותר ברורה של משא ומתן ליחסים טובים עם השכנים שלנו. במגילת העצמאות היה ברור מי אנחנו. היה פה ישוב ציוני, פטריוטי, חילוני שהיה הרוב, והיו כאן יישובים קטנים של דתיים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים, בדואים וכו'. וגם היו תמיכה וקונצנזוס די ברורים בינלאומיים על המתווה המדינה שקמה. ישראל שידרה משהו ברור לעולם, ומזה באה האהדה. ככל שעוברות השנים המדיניות שלנו הופכת מבולבלת, כי אנחנו מפחדים להגיד מי אנחנו. ההגדרה העגומה שכן יש יוצרת קרע שהוא בלתי נתפס. מתוך זה יש המון נגזרות, שאחת מהן היא הכלכלית. אבל בואו נעצור רגע, נגיד מי אנחנו, ונעמוד מאחורי זה באומץ – כי אין ברירה אחרת".

מה ההצגה הראשונה שראית?"סבא שלי היה שחקן תיאטרון, היו לו להקות נודדות של שחקנים שהיו שרים ועושים מערכונים. מינקותי אני זוכר אותו משחק, הוא היה מצחיק בטירוף, ממש אמן סלפסטיק נהדר. הפעם הראשונה שהייתי בתיאטרון הייתה בכיתה ו' בערך, כשהגעתי עם חבריי לכיתה  להבימה, לראות את רזיה ישראלי ורוברטו פולק מסבירים איך בונים דמות, איך מפתחים אילוזיה וכן הלאה. היום אני משחק עם רזיה, על אותה במה (צוחק)".

מה הדמות שאתה הכי אוהב בתיאטרון?"יש לי פנטזיה לגלם את אוטו וייניגר ב"נפש יהודי" של סובול. אני חושב שעוצמת הכתיבה היא לא פחות מהמלט של שייקספיר. העולם הפנימי, ההתחבטות וההתלבטות של אוטו הן באותן רמות, גם אם החומרים שונים".

מי המחזאי האהוב עליך?"שיחקתי לפני בשנה שעברה בקאמרי את 'פרוסט-ניקסון' מאת פיטר מורגן, מחזאי שאני אוהב את הכתיבה שלו. הוא תסריטאי אבל הוא הצליח לעשות אדפטציית במה מהממת. בישראל אני אוהב מאוד את עדנה מזי"א, את יהושע סובול, שאני גם אוהב לעבוד איתו".

מה עבודת המשחק הראשונה שקיבלת?"אחרי שסיימתי שלוש שנים אצל יורם לוינשטיין הלכתי לקבוצה של רינה ירושלמי, שם שיחקתי במשך שנה. עשינו את רומיאו ויוליה, והזמינו אותנו להציג ברויאל שייקספיר באנגליה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שיחקתי אחרי בית ספר, זה היה מופרך. אני זוכר שעמדתי שם על הבמה, ואחרי שהקורוס אומר את דבריו נכנס טיבלט, הדמות ששיחקתי, והיה שקט וחושך מוחלט. הסתכלתי על איציק כהן, ששיחק איתי בהצגה, והייתי בטוח שאני האידיוט האחרון שלא יודע שקרה משהו. בישראל יש תמיד כחכוחים ורשרושים, ושם הייתה דממה. הסתכלתי על איציק והוא עושה לי סימן – 'דבר דבר'".

מה האולם שאתה הכי אוהב להופיע בו?"צוותא הוא אחלה אולם. גם לקהל וגם למופיע, זה לא סתם שהוא נראה כמו פח, והגדולים רוצים להופיע שם".

תיאטרון או קולנוע?"תלוי בפרויקט".איזו דמות בחיים לא תסכים לגלם?"אין דבר כזה. אני חושב שככל שהדמות רחוקה ממך אז האתגר גדול יותר, ודווקא אסכים. לא אסכים לשחק מישהו משעמם כמוני".

להרבה שחקנים יש ריטואלים לפני העלייה לבמה. מה שלך?"אני מפוצץ! אני צריך לבוא שעתיים לפני ההצגה, אני נוראי!. זה תלוי בתפקיד, כי כל תפקיד דורש ממך סוג של הכנה אחרת. למשל בקברט אני עושה פיתוח קול לפני, ויש לי על הטקסט, על העמוד הראשון, את כל הקריטריונים של הדמות. אז ב'קברט' הוא סופר, אז הוא איש של מילה, של ביטוי, של דימוי, וכשאני מתחיל לעבור על זה אני מתחיל להרגיש אותו בגוף. יש לי כמה תפילות הדרך, טפו טפו טפו, נקישות וכו'. ב'חיזור גורלי' זה אחרת, למרות שהוא (הדמות) עורך דין, הוא איש רהוט, הוא מופיע מול קהל, יש לי שם ריטואל גם פיזי, אני חייב להגיד, בגלל שאני עם תחתונים שם חצי הצגה". מה הדבר הכי טוב בלהיות שחקן?"שבכל יום למשך שעתיים אתה יכול לברוח למציאות אחרת". איזה דמות הכי אהבה לגלם?"כולם היו בניי, ילדים שלי לגמרי. ממי נפרדתי בצער גדול, ולא האמנתי שאני נפרד ממנו – מדיוויד פרוסט. ההיכרות שלנו עוד לא ירדה לפסים אינטימיים וכבר לקחו לי אותו. היה לי ממש עצוב, זאת הצגה שנלחמתי כדי שהיא תמשיך. נפרדתי ממנה בכאב".מה השורה האהובה עליך ביותר ממחזה"עכשיו ב'חיזור גורלי'. תמיד מחפשים מה המנוע, בכל דבר, בטח שבדמות, ושם המנוע מופיע בבירור - 'האופציה לחיים אלטרנטייבים'. אני אוהב את המנוע, את המשפט הזה, כי זאת אחת הפעמים היחידות, שנתקלתי במנוע, במשפט, שהקהל יכול להבין בדיוק על מה הגיבור מדבר, ומה הוא עובר. כולנו כל מתעסקים בזה, באופציה לחיים אלטרנטיביים. אם לא הייתי עובד בעבודה הזאת, במה הייתי עוסק, למי הייתי נשוי, עם מי הייתי חי".

מה הגילטי פלז'ר שלך?"לשחק כדורגל".

מה השריטה שלך?"חייב לעשות ספורט לפחות פעם ביום, ויש לי שריטה של אוכל. אני טבעוני, אוכל דגים אבל. פעם בכמה חודשים טובים חוטא בבשר. זה סוג של שריטה, אני מניאק של אוכל בריא. חי חיים מאוד קופסתיים".

עם מי אתה חולם לשחק?"אין לי חלום. יש אנשים שחלמתי עליהם כמו דיוויד ממט', ואכשהו זה קרה. אין לי חלום עם מישהו ספציפי – אבל אלה שהזכרתי. אם כי הפער בין האדם לאיש מקצוע יכול להיות מאכזב. אני אומר, לא רוצה לחלום".

אם לא היית שחקן, מה היית?"הייתי פסיכולוג, עובד עם אנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ