אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עידו תדמור: "אני לא מתגעגע לקדמת הבמה"

בגיל 50, ושנה וחצי אחרי שהחליף את ברטה ימפולסקי בתפקיד המנהל האמנותי של הבלט הישראלי, עידו תדמור מרגיש שהגיע לנחלה שלו. עכשיו רק צריך שייתנו לרקדנים שלו הזדמנות לפרוח

תגובות

שישי, 12:00, רחוב הר נבו 4 בתל אביב, הסטודיו של הבלט הישראלי. על הרצפה יושבים כ-20 רקדנים בקשב רב, ומחכים לתיקוניו של המנהל האמנותי עידו תדמור. עוד פחות מחודש הם יעלו על הבמה של פארק תמנע, במסגרת פסטיבל ישרוטל פאזה מורגנה, למרות שרק השבוע חזרו מחופשת קיץ. תדמור נראה מודאג. המופע Game On, שמבצעים הרקדנים עם להקת מיומנה, הוא גדול ומורכב, וכרגע נדמה שהרקדנים לא מוכנים. "היום אני אוותר לכם", הוא מסביר, "אבל החל מיום ראשון חייבים להתחיל לעבוד בתשומת לב. יש יותר מדי דברים שהם לא במקום". אחרי הרצאת העידוד מתחיל סשן תיקונים, שתדמור עורך עם מנהלת החזרות קלייר בייליס נגר, שהייתה בעבר רקדנית בלהקה וב-13 השנים האחרונות שימשה כמנהלת חזרות של בת שבע. כשהגיע תור ההערות לסולן לודוויג איספיריאן מגלה תדמור שהרקדן נעלם. לבסוף הוא צועד לתוך הסטודיו ומתווכח עם הכוריאוגרף מול כל הלהקה. "בהתחלה היה לנו קצת יותר קשה", מודה תדמור אחר כך. "הוא מגיע ממשטר אימונים מאוד קשוח, וקשה לו לקבל ביקורת. עם הזמן ולאט לאט המתח הזה השתחרר. בכלל הדבר הראשון שהיה לי חשוב לעשות כשהגעתי הנה זה לרפא את המקום המוכה שמצאתי. לבנות אמון הדדי, להכניס הרבה אהבה וליצור מרחב שאפשר לחשוב ולחיות בתוכו".

» פסטיבל ישרוטל פאזה מורגנה - לכל הפרטים
»
עידו תדמור - כל הכתבות

כן, עידו תדמור גרסת 2014 הוא כולו גוש אהבה אחד גדול. כל רקדן או איש צוות שהוא פוגש במסדרון זוכה מיד לתועפות של מחמאות, כל זיכרון על מופע מהעבר מלווה בעיניים בורקות וכל חלום על העתיד של הבלט הישראלי מלא בגאווה. בגיל 50, אחרי שנה וחצי בתפקיד המנהל האמנותי של הבלט הישראלי, הוא עדיין מנסה לשקם את הלהקה שכמעט קרסה כתוצאה מגירעון תקציבי ענק, שעמד בראשית 2012 על כ-6.5 מיליון שקלים. "מצאתי פה הרבה עצבות ותשישות", הוא אומר. "המקום עבד בסגנון מסוים מאוד במשך שנים רבות – עבדו בעיקר עם כוריאוגרפית אחת (ברטה ימפולסקי, ט. ל.), השיעורים היו בסגנון אחד בלבד, לא בהכרח טוב או רע אלא פשוט אחד – אבל אני הרגשתי שהלהקה צריכה לעשות את אותה הדרך שעשו להקות בלט גדולות אחרות בעולם. הן פתחו את הרפרטואר שלהן, לצד שימור וטיפוח של הבלט הקלאסי".

איך מתחילים לעבוד כשגירעון כזה רובץ על הכתפיים?
"זאת הנישה של לאה לביא, מנכ"לית הלהקה, ואנחנו עובדים יחד בצורה נפלאה. היא הביאה את האיכויות שלה, ויודעת לצמצם במקומות הנכונים, להקפיד על החוקים הקשורים בעבודת עמותה וכמובן בחרנו להביא הפקות שגם יעניינו קהלים חדשים. ההפקה שעשינו עם להקת היהודים בתחילת הדרך פתחה את השער לקהל צעיר ובועט, ולראייה ההופעות האלה נמכרות לקהל צעיר כמו לחמניות חמות. כמובן שהיום האמנות, לטוב ולרע, באה בקו ישיר עם יחסי ציבור ושיווק, ויש לי שנים של ניסיון בתחום הזה. הצלחנו ליצור באזז סביב הלהקה, שכמעט לא היה קיים קודם. היום יש מי שטוענים שהיא הלהקה המדוברת ביותר, ויש הרבה התרחשות שנותנת לה צבע וגוון
חדש".

הבלט הישראלי תמיד נראה קצת מסוגר, פועל בטריטוריה משלו. איך משנים את דפוס החשיבה הזה?
"זאת אולי קלישאה, אבל כשאתה בא עם אמת מאוד מוגדרת, ויוצר דיאלוג בריא עם אותו אדם שעומד מולך, אתה לא יכול שלא לסחוף אחריך את הלהקה. אחרי המופע הראשון עם היהודים בפסטיבל אביב בראשון לציון, כשהקהל עמד על הרגליים בצווחות ושאגות במשך 30 דקות, דבר שלדעתי הלהקה הזאת לא זכתה לו אי פעם – מספר רקדנים ניגשו ואמרו לי – 'אנחנו לא מאמינים!'. זה יצר מיד פתח שיכולתי לעבור דרכו בצורה בטוחה. מיד לאחר מכן הייתה לנו את ההצלחה של 'היפה והחיה', שהייתה יותר קרובה לנישה שלהם, ובהמשך עוד ועוד ערבים מוצלחים. בצד כל זה יש את הליטוף היומיומי, הרצון שלי ליצור מקום של עידוד ותמיכה. הרקדנים שהיה להם יותר קשה עם השינוי כבר לא פה היום, חלקם עזבו, וחלק אני העזבתי כי הרגשתי שזה מפריע לאנרגיה של הלהקה".

שלדים בארון

תקופת ההתחדשות הזאת באה, כאמור, אחרי כמה שנים בהן נדמה היה שהבלט הישראלי הגיע לסוף דרכו. כניסתו של עידו תדמור לתפקיד לוותה בלא מעט קשיים, בעיקר בגלל הפרידה ממייסדי הלהקה – המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית ברטה ימפולסקי ובעלה הלל מרקמן, ששימש כמנכ"ל הלהקה. לדבריה של לביא, הבלט הישראלי התחייב לתוכנית הבראה של משרד התרבות, שכללה גם סיוע כספי גדול הן מהמשרד והן מעיריית תל אביב (3 מיליון שקלים וכחצי מיליון שקלים בהתאמה). "כחלק מתוכנית ההבראה", מסבירה לביא, "דרש משרד התרבות את החלפת ההנהלה". מרקמן פרש מתפקיד המנכ"ל כבר ב-2011, אז החליפה אותו לביא, שהייתה המשנה למנכ"ל. עזיבתה של ימפולסקי לעומת זאת לוותה בלא מעט דרמה, כשבמרץ 2013 הגישה תביעה לבית הדין העבודה, במטרה למנוע את הדחתה מתפקיד המנהלת האמנותית, מה שלמעשה עיכב את מינויו של תדמור. בהמשך הוגשה תביעה נוספת של ימפולסקי ומרקמן ביחד על סך של כ-2.5 מיליון שקלים, שהדיונים המקדימים בה יערכו בנובמבר הקרוב.

תדמור מבחינתו כבר רוצה לראות את כל הסיפור מאחוריו. "ביום-יום אני מרגיש שזה לא במקום הנוקב והקשה שזה היה בהתחלה", הוא מסביר. "יש לנו כמובן על הראש תביעה מאוד גדולה, שאני אמנם לא חלק ממנה אבל היא רובצת כאן. הגירעון הכלכלי, שקיבלנו כירושה קשה, עדיין יושב כאן. אמנם הצלחנו לצמצם אותו, אבל הוא עדיין יושב עלינו. יחד עם זאת אני באמת מאוד מקווה שבסופו של דבר נמצא את הדרך לחיבור מחודש בצורה כזו או אחרת. מאוד הייתי רוצה לעשות ערב לכבודה, מאוד הייתי רוצה להעלות יצירה שלה שוב בלהקה. לצערי היא סירבה, אבל הצעתי לה לפתוח קרן מלגות על שמה, שהבלט יממן אותן. התחושה היא לא תחושה טובה. לדעתי הדרך שהם פעלו בה הייתה לא נכונה, וגם נפגעתי מזה בצורה כזו או אחרת. חבל שזה המצב".

ממשרד עורכי הדין גדעון פישר ושות' המייצגים את ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, נמסר: "בני הזוג, ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, ייסדו לפני עשרות שנים את הבלט הישראלי, שהפך עד מהרה למוסד מפואר בנוף התרבות בישראל,  ומחוצה לה. יצירותיה של ברטה זכו לשם עולמי והן הוצגו בכל קצוות תבל. ברטה והלל הקדישו את כל הונם ואונם לטובת הבלט הישראלי, ונהגו להלוות לו את מיטב כספם, כשמבחינתם היה זה אך מובן מאליו, שכן הבלט שימש כביתם השני. לפני מספר חודשים ברטה והלל נאלצו להגיש תביעה נגד הבלט הישראלי. הגשת התביעה הייתה המוצא האחרון, שכן כל ניסיונותיהם לבוא בדברים עם הנהלת הבלט הישראלי על מנת לקבל את המגיע להם על פי דין וההסכמים עמם - לא צלחו. ברטה והלל ימשיכו להוקיר את הבלט הישראלי, שנוסד על ידם, והם תקווה שההליך המשפטי יסתיים בהקדם". 

בתוך עמי אני יושב

הוא קם כל בוקר בסביבות 5:30,  אוכל משהו והולך לחדר כושר. אחר כך מגיע לעשות שיעור בוקר עם הלהקה, ואת שאר היום מבלה בחדר החזרות. "אני נמצא כאן בדרך כלל כל יום עד 20:00 או 21:00 בערב, ואז הולך הביתה וממשיך לענות למיילים. בניגוד למנהלים אמנותיים ששמים את עצמם בדיסטנס גדול מהרקדנים, לי חשוב שהחוויה כל הזמן תהיה משותפת. אני עושה את השיעור בבוקר, יוצר ומדגים להם הכל, נוסע כמעט לכל ההופעות איתם באוטובוס, כך שיש פה באמת משפחה".

איך הקהל הוותיק מגיב לשינויים?
"ממש טוב. לא לקחנו ממנו את ההפקות הקלאסיות הגדולות, אלא שיפרנו אותן מבחינת תפאורה ותלבושות. ההפקות מושקעות יותר ממה שהיו בעבר, ואני חושב שגם הרקדנים היום ברמה יותר גבוהה. לא ניסינו להפוך את הרקדנים הקלאסיים למודרניים, ושמרנו על הטכניקה והקווים הקלאסיים המוכרים, כך שגם הקהל הוותיק יותר יכול להתחבר".

בשבילך זה שינוי ככוריאוגרף, לא יצרת עבודות קלאסיות עד עכשיו.
"אני חושב שאני יושב על נישה שהיא בין לבין, כי הטכניקה שלי היא קלאסית מובהקת. למשל העבודות הראשונות שלי כמו "תא" ו"הסיר של סימה" היו מלאות בקפיצות גדולות וסיבובים קלאסיים. גם כשעשיתי את "מגריט" לבת דור מצאתי שהיה לי קל לעשות את העבודה לרקדנים האלה שהייתה להם טכניקה מאוד קלאסית. נולדתי לאמא שהייתה רקדנית קלאסית, אז זה בדי אן איי שלי (צוחק). זה אפילו לא היה מקום שהרגשתי שהוא זר לי, ובמידה מסוימת מצאתי נישה שנוחה וטובה לי, שמעניינת ומאתגרת אותי".

התלמידים של היום טובים יותר מפעם? או שהיחס לבלט הקלאסי השתנה?
"בדיוק הייתי בפגישה במשרד החינוך על איך ממקסמים את הבלט הישראלי מעבר ללהקה ולבית הספר, ובאמת מעבירים את זה לרמה הארצית. הכוונה שלנו היא לפתוח מסלול שייכנס למשרד החינוך, למגמות המחול – וכן הלאה. יש היום מבחינתי שלושה בתי ספר שמוציאים רקדנים עם טכניקה קלאסית טובה – תלמה ילין, בת דור באר שבע והאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. אני עדיין טוען שאין באמת בית ספר ברמה של בית הספר של בת דור, שנותן את כל המכלול עם המורים הטובים ביותר, ואמרתי לנורית רון, המפמ"ר על כל האמנויות בארץ במשרד החינוך, שכל מה שאני אעשה בלהקה ובבית הספר כאן לא ייתן לי את אותו סיפוק שתיתן לי השפעה ברמה הארצית. אני מקווה מאוד שבית הספר שהקמנו פה בבלט הישראלי, עם מורים טובים, יהפוך עם הזמן להיות בית ספר איכותי כפי שאני זוכר את בת דור".

אבא במשרה מלאה

רגע לפני שקבוצת הרקדנים מתפזרת פונה תדמור לאחת הרקדניות ואומר – "אני מזכיר לך לאכול, ומזכיר שאוכל זה לשים אוכל בתוך הפה ולאכול אותו". הרקדנית מחייכת במבוכה. "אני שנים עובד עם תזונאים, מה שאני למדתי בתחום הזה הוא שצריך לאכול – נכון ובריא – אבל לאכול כל כמה שעות, זה הדלק שלנו", הוא מסביר. "גם הניסיון שלי כמנהל אמנותי של הלהקה שלי לימד אותי שכשרקדן לא אוכל הוא נפצע בסופו של דבר, הגוף נחלש. אז נכון, צריכה להיות מודעות למה מכניסים לפה אבל חייבים לאכול". לבתי ספר לבלט ולהקות קלאסיות יש מוניטין של מקומות שיוצרים הרבה הפרעות אכילה."אנחנו כבר כמעט ולא נתקלים במקרים של אנורקסיה, כי אנחנו גם מאוד בקשר עם ההורים. כל הזמן בודקים אם מישהו מאבד יותר מדי ממשקלו. גם כשרקדניות עלו במשקל בלהקה, והרגשתי שצריך לתת להן הנחייה קצת לרדת, זה תמיד נעשה בעידון רב, בדרך כלל קודם כל דרך המשנה שלי שהיא אישה. אם זה לא עובד אני קורא לשיחה, וגם אז בעדינות רבה. אני בדרך כלל מפנה לתזונאית שלי, כדי שיקבלו מערך תזונה נכון שאפשר לחיות איתו. אחת מהסיבות שאני עדיין רוקד בגיל 50 וחצי היא כי ידעתי לשמור על הגוף שלי. אני רוצה להנחיל לרקדנים שלי את אותו הדבר".

לפני חמש שנים אמרת בראיון שאתה משתוקק לילד, זה עדיין על הפרק?
"השנה עברתי מכה קשה. בדיוק לפני שנה ילדתי עם מי שהייתה פרטנרית שלי לעניין ההיריון תאומות מתות בחודש שביעי, בלידה רגילה. משהו נחסם אצלי. הכאב הזה, כשאתה מאבד תינוק, כי בשלב הזה זה כבר תינוק, כבר ראית אותו באולטרסאונד, וכבר היו שמות, וכבר ראית את עצמך כאבא – סוג הכאב הזה לא דומה לשום דבר. עברתי פרידות, איבדתי אנשים, היו לי חברים שנהרגו במלחמה, עברתי כל סוג של כאב אחר – שום דבר לא משתווה לסכין הזאת שאתה חווה באובדן של תינוק. אז היום אחרי שנה אני מרגיש שמשהו שוב מתחיל להשתחרר. אני מאוד אבא, לרקדנים שלי, לחברים שלי, אבל אני צריך לעבור תהליך".

אתה מתגעגע לקדמת הבמה?
"המון שואלים אותי – 'למה אתה לא מופיע עם הלהקה?' – אבל האמת היא שזה לא חסר לי בכלל. אני רוצה לתת ללהקה את הזוהר שמגיע לה, לסולנים את המקום שלהם. אני חושב שהתברכתי בקריירה ארוכה ומעניינת, וזכיתי גם לזוהר האמנותי, והתקשורתי, והיום זה כל כך רחוק ממני. אם בשנים שעשיתי טלוויזיה גם נראיתי באירועים מתוקשרים, היום אני מתרחק מזה כמו מאש, זה הדבר האחרון שמעסיק אותי ומעניין אותי, כי מה שבאמת נותן לי אושר זאת העבודה השחורה בסטודיו. ככל שהלהקה מצליחה יותר זה גם מקרין עלי"

.פסטיבל פאזה מורגנה - 18-20 בספטמבר, בפארק תמנע. המופע Game On של הבלט הישראלי יערך ב-19 בספטמבר, כניסה למתחם החל מהשעה 19:00.

20 שאלות על בלט

מהי עבודת המחול הראשונה שראית?
"'פה דה פפסי', סולו שרקד יוסי תמים. יצירה של אוהד נהרין, הרבה לפני שהיה המנהל האמנותי של בת שבע. זה היה בתיאטרון בחיפה כשהייתי נער".

מה התנועה האהובה עליך בבלט?
"רנוורסה. תנועה שיש בה זרימה ושלמות שקשה לראות בכל תנועה אחרת".

טרנינג או טייץ?
"אני אישית אוהב טרנינג, אבל מבחינת מה שאני אוהב לראות – טייץ".

נעלי בלט או גרביים?
"גרביים".

מה הפציעה הכי קשה שהייתה לך?
"לפני כ-17 שנה היה לי קרע בבטן התחתונה בצד שמאל, שהשבית אותי ל-10 חודשים בערך. זאת פציעה שבזמנו נראתה לי כמו סוף הקריירה, אבל בדיעבד אני מבין שזאת הייתה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי. היא גרמה לי לבחון את הדרך שבה אני עובד שוב, ללמוד הרבה יותר, לחקור את הגוף בצורה שונה, וגם זמן בין להקה ללהקה פשוט לשבת ולחשוב – ולהבין שאני רוצה ליצור".

מי הכוריאוגרף שהכי אהבת לעבוד איתו?
"לאר לובוביץ', שהיה מנהל של להקה שרקדתי בה שלוש שנים בניו יורק, ונחשבה אחת החשובות בתחום המחול המודרני בעולם. הוא הביא אותי להופיע בלינקולן סנטר, לעבודה עם ברישניקוב ובאמת לטעום את העולם הגדול – כרקדן ישראלי צעיר, שפתאום מגיע לניו יורק וכל עולם המחול העולמי נחשף לפניו. הוא היה איש מאוד קשה, מאוד פדנט על כל תנועה ותנועה, אבל הכישרון שלו היה במקום של הגאונות, וזה נתן השראה וסיפוק".

מי הרקדן הנערץ עליך?
"ולדימיר וסילייב. איכשהו החיים זימנו לי אותו שיהפוך להיות אחד מחבריי הקרובים, היה ועדיין יש בו – הוא בן 75 עוד מעט – אנרגיה של ילד, סקרנות בלתי נתפסת למישהו בגילו ולמישהו שגדל במקום סגור ומוקפד מאוד. זה היה ניכר בו כרקדן – אנרגיה אינסופית. גם הוא מהגאונים".

באיזה אולם הכי אהבת להופיע?
"סוזן דלל, בלי שום צל של ספק. זה מוזר כי זה אולם קטן יחסית, ואין בו את כל האלמנטים והפירוטכניקה, אבל יש בו משהו, שמזכיר לי תקופות יפות וקשות בחיים, ולכן הוא סוג של בית".

מה התגובה הכי מוזרה שקיבלת בזמן מופע?
"זרקו עליי ניירות – זה היה כשרקדתי בבת שבע, נתנו הופעת בוקר, בתקופתו של דוד דביר. ובאופן מפתיע, אלה היו חבר'ה צעירים, מופע לנוער שבדרך כלל התקבל בצורה חיובית. זה היה בתיאטרון ירושלים ופתאום קיבלנו מטר של פתקים וניירות. המשכנו להופיע, זה חלק מהעניין, צריך פשוט להמשיך".

מה הפאדיחה הכי גדולה שקרתה לך על הבמה?
"היינו עם בת שבע במופע באולם מאוד גדול במונטריאול, ופתחתי את הערב בסולו. הבמה הייתה כל כך גדולה, והקהל כל כך מרוחק – והצוות הטכני שכח להדליק את הנורה האדומה שבעצם מכוונת אותך לפרונט, כך שאת השלוש דקות הראשונות רקדתי עם הגב לקהל ואז הפכתי. הקהל לא הרגיש, אבל לי זו הייתה פאדיחה לא פשוטה".

מה התפקיד הקלאסי האהוב עליך?
"ג'יזל, כי יש שם – מעבר ליופי הכוריאוגרפיה בוורסיות השונות – משהו מאוד אנושי, שמתחבר ושייך לכל התקופות".

מי המורה הכי טוב שהיה לך?
"רוז סובול, בלי ספק".

אם היית אישה היית שמח לרקוד את...
"ג'יזל, אבל בתפקיד של אנה לאגונה – בגרסה של מץ אק".

עם איזה יוצר/רקדן/כוריאוגרף היית רוצה לשבת לקפה?
"אני מתלבט בין מרתה גרהאם לפינה באוש. למרות שזה לא הסגנון או החומר שהייתי רוצה לרקוד, היה בהן משהו עוצמתי מאוד, ולא סתם ההשפעה שלהן כל כך גדולה עד היום".

יש לך רק שתי דקות לעשות חימום, על מה לא תוותר?
"על חימום לגב".

איזה מופע טוב ראית לאחרונה?
"מופע של הבלט הישראלי (צוחק), אולי שמעת עליו – Game On? בפסטיבל האביב של ראשון לציון, שאני היועץ האמנותי שלו הוזמנה הופעה של שמונה פסנתרנים שניגנו בו זמנית על הבמה. בהם היו שלמה גרוניך, רמי קליינשטיין וגיל שוחט שניצח על כל הסיפור הזה וזאת הייתה חוויה גדולה מהחיים".

מה מעורר אצלך השראה?
"כנות ויושר".

מה הסוד לפירואט מושלם?
"הסיבוב. רוב האנשים שוכחים שפירואט זה בסך הכל סיבוב, והם נכנסים לעניינים של באלאנס, איך הגב מוחזק וכו'. אני ראיתי אנשים שהיו לגמרי לא במיקום הנכון ועדיין הסתובבו שישה פירואטים. יש משהו בפחד מסיבוב שמעכב אותנו".

מה הדבר הכי מעליב שאמרת לתלמיד?
"אני לא מהמעליבים, אני גם חושב שאין לזה סיבה. כשזה מעליב אז זה הופך לאישי, ומפסיק להיות מקצועי".

אם לא היית רקדן, מה היית?
"רקדן".

*#