אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בת שבע בת 50: הלהקה שמעולם לא נחקרה

ארכיון חדש וגדוש חומרים מרתקים, גאלה חגיגית וכנס אקדמי בן יומיים - להקת בת שבע מציינת חמישה עשורים של פעילות, ומקבלת סוף סוף התייחסות מחקרית

תגובות

והרי חידה: כיצד קרה שלהקת המחול בת שבע, אולי להקת המחול המצליחה ביותר בתולדות ישראל, לא נחקרה מעולם במסגרת אקדמית? מדוע רק אחרי 50 שנות פעילות היא זוכה סוף סוף לארכיון מסודר שמציג את כל קורותיה? ואיך, למרות כל זה, היא ממשיכה לשמור על מעמדה הרם, שלפי כל העדויות היה לה מיומה הראשון? על השאלות האלה ינסו להשיב השבוע שורה של חוקרי מחול, אנשי אקדמיה, רקדנים, יוצרים וגם הקהל הרחב. חגיגות היובל יפתחו כבר ברביעי הקרוב בכנס אקדמי בפקולטה לאמנויות (החוג לתיאטרון) באוניברסיטת תל אביב, שיכלול יומיים מלאי הרצאות ופאנלים. תחת הכותרת "בת שבע: גוף, מחול, תרבות", יוקדש הכנס לשלושה נושאים מרכזיים: הרקדן והריקוד: תנועה בחקירה, קווים מוזיקליים וחזותיים בבת שבע, והגוף הציבורי והגוף המחולל. גם הלהקה עצמה עסוקה בשנתיים האחרונות בפעילות תיעוד נמרצת, ששיאה הקמת ארכיון מסודר ללהקה בתוך ספריית המחול בבית אריאלה. חלק מתוצרי האיסוף מוצגים בתערוכה בבית אריאלה, ובשבת הקרובה (21.6) יעלו ויבואו רקדני הלהקה לגאלה חגיגית במשכן לאמנויות הבמה, שבמהלכה יוקרן "הערב הראשון" – סרטו התיעודי של גלעד טוקטלי, המתעד את הרקדנים ואנשי הצוות, ערב הבכורה העולמית הראשונה של הלהקה בשנת 1964.» פרויקט מיוחד: אוהד נהרין חוגג 20 עם בת שבע» תערוכת השקת הארכיון של בת שבעלמלא את החלל

סיפורה של להקת בת שבע, כך נדמה, הוא במידה רבה סיפור שמכנס שורה של צירופי מקרים מצד אחד, והילה אמנותית וכישרון ענק מצד שני. "בת שבע קמה בתקופה בה מדינת ישראל ניסתה לבסס לעצמה זהות מתוך רב תרבותיות ושסעים רבים", מספרת דנה מילס, מרצה לפילוסופיה פוליטית באוקספורד, שמסיימת בימים אלה דוקטורט שעוסק בקשר שבין מחול ופוליטיקה, ותרצה בכנס הקרוב. "היא קמה מתוך וואקום בעולם התרבות הישראלי - מחד תשוקה רבה לאמנויות הבמה, ומאידך חוסר בלהקה מרכזית שתהווה את עמוד התווך של עולם המחול הישראלי. יש לציין שריקודי עם היו חלק אינטרגלי מחיי החלוצים הרבה לפני קום המדינה, כך שמדינת ישראל רקדה הרבה, הרבה לפני בת שבע! אך הקמת הלהקת נתנה מענה לצורך למסד מחול בצורה שאינה שונה משאר אמנויות הבמה בישראל". מסיבה אחרי הבכורה, 1964. רינה גלוק, רות לרמן, דונלד מקייל, מרתה גרהם ובת שבע דה רוטשילד (צילום: אריק דיכנה)

ד"ר ליאורה מלכא ילין, שתדבר במושב הפתיחה של הכנס, מתארת גם היא את האקלים האמנותי של ישראל בשנות ה-60 כנוח מאוד לצמיחתה של להקה חדשה. "כשבת שבע קמה הייתה מצוקה די גדולה מבחינת המחול בארץ", היא מסבירה. "היו אנשי מחול, אבל הימים הגדולים של המחול המודרני הישראלי כבר חלפו. אם לפני קום המדינה ועד שנות ה-50 דיברו במונחים של פריחה, בשנים שלפני הקמת בת שבע קרו שני דברים: התקצוב לא הספיק ללהקות הקיימות, ומצד שני מרת'ה גרהאם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני האמריקאי הגיעה לסיור בארץ. זה היה שונה מאוד מהמחול האקספרסיוניסטי שהיה קיים כאן, ושקצת התעייפו ממנו. כשקמה להקת בת שבע ב-1964, היא מילאה את החלל הזה". עמי-ים עמי-יער, כוריאוגרפיה ג'ון קרנקו, 1971. גבי בר, יאיר ורדי (צלם לא ידוע)

החיבור בין גרהאם לברונית בת שבע דה רוטשילד, שהייתה כבר אז פטרונית ידועה של אמנים ותרבות, היה כמעט מיידי. "בת שבע הייתה הלהקה הראשונה, להוציא את להקתה שלה עצמה, שביצעה את עבודותיה של גרהאם", מסבירה מילס. "כך שהבאתה לארץ וביסוסה כחלק בלתי נפרד מהקמת הלהקה, נתנה לה, מחד, גוון וקול יחודי, ומאידך לגיטימציה אמנותית החל מהקמתה. לכן רקדני בת שבע קיבלו מראשית הדרך תמיכה בינלאומית שמעט מאד להקות בעולם זוכות לה". כבר בסדרת המופעים הראשונה שלה, זכתה הלהקה לאהדה מבית. "הצופים היו נפעמים ומופתעים", אומרת מלכא-ילין. "הצופים והמבקרים התלהבו מהמקצועיות ומהעובדה שהרקדנים הישראלים הפגינו כאלה יכולות ומיומנויות. לעומת זאת, העובדה שכל הכוריאוגרפים בעונה הראשונה היו אמריקאיים עוררה סימני שאלה".  שקיעתה של הטיטניק, כוריאוגרפיה אוהד נהרין, 1991. בתצלום: טליה פז, מלני ברסון, מארי קאז'יווארה (צילום: גדי דגון)

הגוף הציוני הלך לרקוד

במקביל לחדירת הסגנון הגרהאמי לעבודות, מתחילה בת שבע כבר בשנותיה הראשונות בפיתוח סגנון ייחודי – הן של כוריאוגרפיה והן של רקדנים. " גיורא מנור כתב אז שהרקדנים של בת שבע הביאו כבר מההתחלה גופניות אחרת", נזכרת מלכא-ילין. "צריך לקחת בחשבון שחלק גדול מהיצירות לא היו מקוריות, ולכן המוקד היה הביצוע. היות שהפרויקט הלאומי נבנה מראשיתו גם כפרויקט של גופניות חדשה, אין ספק שמחול היה התחום של ייצוגי הגוף הישראלי".

 "הרקדנים של בת שבע ראו את עצמם, בוודאי בדורות הראשונים, כמייצגים את הגוף הישראלי", מסבירה החוקרת ליאורה בינג היידקר. "זאת בניגוד לבת דור שקמה לאחר מכן, והרקדנים של שרה לוי תנאי (להקת ענבל ט.ל.). מול הגוף הגלותי של הבלט הקלאסי והגוף 'המזרחי' של ענבל, הגוף השורשי-ארצישראלי היה בבת שבע. על היסוד הזה הם יצרו דימוי עצמי, וגם איזה רהב, כאילו הם הדבר האותנטי והמקורי". קאמוס, כוריאוגרפיה אוהד נהרין, 1995. בתצלום: עינת ניב (צילום: גדי דגון)

ואז הגיע אוהד נהרין

כל ניסיון להקיף את קורותיה של בת שבע בכתבה אחת הוא כנראה אבוד מראש. ובכל זאת, משתי דרמות המופיעות בביוגרפיה של הלהקה, אי אפשר להתעלם. האחת היא ההחלטה של הברונית דה רוטשילד לעזוב את בת שבע שלוש שנים מיום הקמתה, ולייסד ביחד עם הרקדנית והכוריאוגרפית ז'נט אורדמן את בית הספר למחול ולהקת בת דור. בהחלטה זו הסירה הברונית את התמיכה הכלכלית שלה בבת שבע, תמיכה שהייתה חלק לא מבוטל מבסיס קיומה. הדרמה השנייה, והחיובית יותר, היא הגעתו של אוהד נהרין לתפקיד המנהל האמנותי של הלהקה ב-1990. "שנות ה-80 היו שנים של חיפוש דרך", טוענת מלכא-ילין. "המתכונת הייתה אותה מתכונת, אבל הלהקה כבר לא הייתה בשיאה. מצד שני, צריך לזכור שמדובר בעשור שבו התגבשה יצירה עצמאית רבה בארץ". מימין לשמאל: מלכות גולוב כוריאוגרפיה אוהד נהרין, 1991. בתצלום: תמי ויניג לוטן (צילום: שוש קורמוש) / אוהד נהרין על הסט של מלכות גולוב, 1991 (צילום: גדי דגון) / סבוטאז' בייבי, כוריאוגרפיה אוהד נהרין, 1997. בתצלום: ארי רוזנצוויג, עדי סלנט (צילום: גדי דגון)

כשמדברים על ההגעה של אוהד נהרין לבת שבע, זה בדרך כלל במונחים של "מפץ גדול", אירוע ששינה את פני המחול בארץ, ושקרה באופן מפתיע, כמו משום מקום. "זה לא לגמרי מדויק. חשוב לזכור שכאשר אוהד נהרין התחיל לעבוד עם בת שבע, הוא כבר היה כוריאוגרף מוזמן ומבוקש. הוא פעל לא רק בניו יורק, אלא גם הוזמן לעשות כוריאוגרפיות בארץ. מצד שני, יוצרות כמו רות אשל ורנה שיינפלד מופיעות ושוברות את מסגרות המחול בארץ. ההיסטוריה הרשמית שוכחת את הפעילויות של המחול הלא הממוסד, אבל אוהד נהרין לא צץ משום מקום. הוא התחיל לרקוד ב-1974, וכבר ב-1986 הוא עשה לבת שבע את 'טאבולה ראסה' ויצירות אחרות".

"אוהד הגיע לבת שבע אחרי תקופה של כל מיני מנהלים אמנותיים שלא היו כוריאוגרפים בעצמם", מספרת החוקרת והכוריאוגרפית רנה בדש. "אלה לא היו אנשים עם אג'נדה יצירתית, אלא כאלה שעסקו בגוף הרקדן  - מה הוא צריך לדעת ולא מה הוא צריך לעשות". ואכן, העבודה המקורית הראשונה שמעלה נהרין עם בת שבע, "קיר", זוכה לתהודה רבה. "אפילו גיסי המושבניק, שלא מתעניין במחול, הלך לראות", צוחקת בדש. "אוהד עשה מהלך יצירתי שלם גם עם נקמת הטרקטור וגם עם הרקדנים, וקנה את הלב של הקהל. בצורה זו, כבר מההתחלה הוא ביסס את המעמד שלו, בלי גמגומים". קיר, כוריאוגרפיה אוהד נהרין, 1990 (צילום: גדי דגון)אחרי "קיר", שבה גם הוצג לראשונה הקטע המפורסם "אחד מי יודע", העלה נהרין את "מבול", ובהמשך את "אנאפאזה", שזכתה להצלחה אדירה במונחים של מופע מחול ישראלי. אם בתחילת דרכה של בת שבע עמד במרכזה גוף גברי, חזק וחסון, שהתכתב עם הדימויים והפנטזיות של הגוף הציוני, נהרין בחר דווקא להציג על הבמה רקדניות שאינן ממלאות לגמרי את מודל הבלרינה הדקיק. עבודותיו זכו לא רק לחיבוק מהקהל הישראלי אלא גם מהעולם כולו, והלהקה סיירה מדי שנה מסביב לעולם עם יצירותיו. לצד הכוריאוגרפיה פיתח נהרין במהלך השנים שפה תנועתית ייחודית, ה"גאגא", שהפכה עם השנים לשיטה של ממש, ונלמדת הן בסטודיו של הלהקה, הן בבתי ספר בארץ והן ברחבי העולם. במידה מסוימת הצליח נהרין לסגור מעגל עם הלהקה שביקשה להיות הכי ישראלית שיש, ושלאחר חמישה עשורים הפכה בחזרה לקוסמופוליטית לגמרי. "אוהד נהרין יוצר תהליך סותר אך מרתק של שילוב איכות בין  לאומית עם שפה תנועתית ישראלית במהותה", מסכמת מילס. "אנחנו כבר לא מדברים על ניסיון לבסס מחול ישראלי אלא על ייצוא שפה כוריאוגרפית ישראלית אל העולם, בין אם  דרך העסקת רקדנים מכל העולם ובין אם פנייה לקהל בין לאומי".

איך רוקדים ארכיון?"הכל התחיל לפני שנתיים", מספרת איריס לנה, מנהלת פרויקט הארכיון של בת שבע. "להקת בת שבע התחילה לחשוב על אירועי היובל שלה, והחליטה להקים ארכיון. דינה אלדור (מנכ"לית הלהקה ט.ל.) פנתה אלי, ומשם זה התחיל להתגלגל". ההתגלגלות התבררה עד מהרה כלא פשוטה בכלל: "לא ידענו למה אנחנו נכנסים", צוחקת לנה. "התחלנו מלמפות את מה שיש. בבית אריאלה יש מ-1984 יש ארכיון פעיל של מחול, אבל לא נאספו באופן מתודי חומרים על בת שבע, ואף אחד גם לא עסק בתיעוד עצמי". המחסור בתיעוד לא התייחס רק לתצלומים או קטעי וידאו. כך למשל עסק צוות המחקר בחיפוש אחרי רשימות כוח אדם של הלהקה לאורך שנותיה, רשימות רפרטואר וכן הלאה. "היו בודדים שעשו רשימות, אבל הם לא היו מדויקות", היא מסבירה. "משלבי ההתחלה החלטנו שאנחנו לא מכניסים פנימה פיסת אינפורמציה שנבדקה שלוש פעמים. אם חסר ידע לגבי מקור התמונה כותבים 'לא ידוע'".

כשהמידע התחיל לזרום נתקלה לנה בבעיה אחרת. "בניסיון לעשות האחדה של כל הרפרטואר הבנו שכל אחד השתמש במושגים אחרים. הפסקול של המופע, למשל, נכתב בחלק מהמקרים בתוכניה כמוזיקה, באחרים כמלחין, עיצוב סאונד וכן הלאה. החלטנו להשאיר את המושגים כמו שהם, מה שמאוד בלבל לנו את האקסל. החלטה נוספת שקיבלנו היא להשטיח את הפירמידה, כלומר, אין מישהו שהוא יותר חשוב מאחרים. גם הטכנאי שהקים את התפאורה הוא חלק מהדבר הזה שנקרא 'ריקוד', זאת בניגוד לתפיסת ארכיונים של מחול, ששמו במרכז את הכוריאוגרף והרקדנים. אנחנו הגענו עד רמת המנקה".נימפאות (תצלום מחזרה), כוריאוגרפיה רוברט כהן, 1980. דוד דביר, רוברט כהן (במרכז) שלי שיר (צילום: רפי פוקס)

אבל המסע המרתק באמת התחיל כשלנה והצוות שלה הבינו שהחומרים האמיתים שוכבים אי שם בארכיונים הפרטיים של אנשים. "זאת הייתה ממש משימת בילוש", היא נזכרת. "רוב התשובות שקיבלנו היו 'אין לי שום דבר' או 'יש לי רק כמה תצלומים', וכו'. מהר מאוד התברר שאנשים שמרו תלושי משכורת, כרטיסים, תמונות, סקיצות של תלבושות ותפאורה, אוצרות ממש". אחד מהאוצרות האלה התגלו בביתה של רוזט ברטיני, אלמנתו של גארי ברטיני, מי שהיה היועץ המוזיקלי הראשון של הלהקה. "רוזט ביקשה שניצור קשר עם עקיבא מלמד, הסאונדמן הראשון של הלהקה", מספרת לנה. "בגלל שעקיבא היה עובד רשות השידור הוא לא רצה שיציינו את שמו בתוכניות, וכך כאילו נשכח קיומו. הוא נתן לנו מאסטרים שאסף במשך עשר השנים הראשונות של בת שבע. רוזט גם נתנה לנו תצלומים של מרתה גרהאם ושל חברי הלהקה בבריכת הוילה של בת שבע דה רוטשילד באפקה. שמענו על הבריכה הזאת חודשים, והנה פתאום סוף סוף נמצאו תמונות שלה".

ממצאי עבודת האיסוף והקטלוג הקדחתנית יוצגו בתערוכה מיוחדת בבית אריאלה. ערב הפתיחה שלה, ב-21.6, ב-18:30, יהיה גם השקה חגיגית של הארכיון.

*#