ללכת על מים: ככה עושים מחול מאמנות לחימה

תיאטרון המחול הטייוואני קלאוד גייט בדרך לישראל עם המופע "כתמי מים על קיר". קליה מור ראתה אותם בגרמניה ולמדה שאמנויות לחימה ובלט יכולים להשתלב בלי בעיה

קליה מור, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קליה מור, עכבר העיר

ברכבת מברלין לוולפסבורג אני בוהה באנשים שיושבים מולי. בשולחן ממול אדם מזוקן חמור סבר חותך פרוסת לחם מרוחה חמאה לקוביות זהות בגודלן. בכל פעם נועץ מזלג בקובייה אחת ומוביל אותה לפיו, ואז לוגם מכוס היין המרקדת שמולו. היעילות הגרמנית הזאת מהפנטת, וזה בסדר גמור כי יש לי שעה להעביר.וולפסבורג נבנתה כדי לשכן את פועלי פולקסווגן - מחשבה קצת מטרידה אם שואלים אותי - וכך היא גם נראית. תעשייתית. מתכתית. קרה. לא פלא שמתחיל לרדת גשם כשאנחנו מגיעים אליה. הסיבה שאנחנו כאן היא להקת המחול הטייוואנית קלאוד גייט, שמופיעה פה בפסטיבל המחול השנתי Movimentos ומגיעה גם אלינו לישראל בחודש הבא. שגרירות טייוואן חשבה שזאת סיבה טובה לארח אותנו כאן, ואנחנו בטח לא התווכחנו עם זה. קלאוד גייט נוסדה ב־1973, כך שבשנה הבאה היא תחגוג את יום הולדתה ה־40. מהרכבת אנחנו נאספים לתוך ואן שחור בוהק, ונפלטים ממנו כמה דקות אחר כך כמו האיי־טים בתחילת פרק, מצוידים בתגי כניסה, אל פתחו של בניין תעשייתי ענקי שרבבות מכוניות פולקסווגן חדשות עוגבות עליו.» קלאוד גייט - כל הפרטים ומועדי מופע

שותים בסטרבאקס, לצד תה מסורתי

"וואו", אנחנו פולטים בזה אחר זה אחר זה אחר זה (אנחנו פשוט ארבעה). קריאה שחוזרת על עצמה כשאנחנו מדמיינים איזו מסיבה אפשר לערוך בחלל המדהים שנגלה בפנינו, שצינורות מתכת גדולים מתפתלים בתוכו ושלטי ניאון שמבשרים "בר", "מזנון" ו"שירותים" נוצצים בו. בתוך החלל מיצבים שונים שאצר תומס קוהלר, שמתכתבים עם נושא השנה - "Wisdom Knowlege". אגדות, מלחמות בין טוב לרע, חיות מדברות. באחד המיצגים חיות כחולות עיניים מפרווה שמתחשק להתכרבל בתוכן. "וואו", אנחנו ממשיכים כשאנחנו רואים את הבמה הענקית ואלף המושבים שלפניה. אשת ההפקה של הפסטיבל, אניה, מספרת לנו שבכל שנה בונים במיוחד את האולם הזה, על אלף מושביו, וכעבור כמה ימים, בתום הפסטיבל, מפרקים אותו.

הולכים על המים. "קלאוד גייט" (צילום: liu  chen-hsiang)ממול לאולם מתרחש שיעור לרקדנים. הם מתמתחים לכל מיני כיוונים, עובדים על צעדים. אחר כך מתחיל שיעור באמנויות לחימה. 15 רקדנים קומפקטיים עם עור פנים מושלם שולחים אגרוף קדימה ובועטים. אחרי השיעור, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של הלהקה לין הוואי־מין, שמתברר כגבר נחוש וכריזמטי, מספר לנו קצת על מקורות ההשראה שלו - החיים בטייוואן."אנחנו הולכים לראות את הארמון המלכותי, אנחנו גולשים באינטרנט, אנחנו שותים אספרסו בסטארבקס, אבל אנחנו משמרים גם את התה המסורתי, שלוקח הרבה זמן לחלוט ועוד יותר זמן לשתות", הוא מסביר, "אלה הם חיינו. ואני סבור שבאופן מסוים העבודה שלי משקפת את הרקע הזה. אני לא מרגיש שאני מערב או משלב בין מחול מערבי למחול המזרח, אני פשוט פועל מתוך החיים שלי. אנחנו אנשים מודרניים שמודעים לתרבות שלנו ומוקירים אותה, והעבודה שלי היא התפתחות אורגנית של זה. למדנו מחול מודרני, בלט, אבל בסופו של דבר העבודה שלנו שמה דגש על דיסיפלינות גופניות מסורתיות - מדיטציה, אמנויות לחימה וצ'יקו, שזו צורת התעמלות קדומה. לפעמים הצ'יקו מאסטר שלנו מגיע אל מאחורי הקלעים - הוא זקן מאוד, בשנות ה-80 שלו - ואומר לי: 'כל הכבוד! זה היה נפלא! כולם התאהבו ביצירה! אבל אתם לא מבינים שעשיתם את הכל לא נכון?'. בזה הוא מתכוון שלא עקבנו אחרי הדרך שהוא מלמד, אלא אחרי עקרונות פרטיים שלנו. יש לנו חוקים. הרקדנים של קלאוד גייט, לעומת רקדני בלט, שמושכים את הגוף למעלה וקופצים, נשארים נמוכים מאוד, הרקדנים מושכים לאט לאט את הקהל אל הבמה, מראים מה קורה בתוך הגוף. זה התפתח במשך שנים".גם הרקדנית הראשית, סו אי פינג, מחזקת אחר כך את דבריו. "בבלט אתה מרים את הגוף למעלה. אתה גבוה, ארוך יותר", היא אומרת ומתמתחת בעצמה, "במזרח אתה יותר קרוב לאדמה, מודע למשקל שלך. אתה רוצה להרגיש את משקל הגוף ולקבל את האנרגיה ממנו. אנחנו רוצים להיראות טוב, אז אנחנו לוקחים מהבלט. אבל אנחנו תמיד חושבים על העקרונות של אמנויות הלחימה. אנחנו לוקחים מהן את המהירות, ומהמדיטציה את האטיות".

מופע שלם בלי שיעול אחד לין מספר לנו גם על ההשראה לעבודה הנוכחית, "כתמי מים על הקיר", שהגיעה ממשל עתיק על שני אמני קליגרפיה סינים, זקן ונזיר צעיר. הזקן שואל את הנזיר הצעיר מאיפה מגיעה השראתו. הנזיר עונה שהוא בוחן את ענני הקיץ, שדומים לפסגות הרים המופלאות, ולפעמים הם זורמים כמו נהרות, ולפעמים נראים כמו ציפורים כהות, או נחשים שמתפתלים בין העשבים. המאסטר הזקן עונה, "יפה אמרת, אבל מה לגבי כתמי מים על קיר שמקורם בגג דולף?". לפי האגדה, הנזיר הצעיר נפל על ברכיו וקרא - "שטן זקן שכמוך!". כך הוא ביטא את כבודו. אנשים מודרניים שמודעים לתרבות שלנו ומוקירים אותה. לין הוואי-מין (צילום: liu  chen-hsiang)"האגדה מדברת על הרמה הגבוהה של קליגרפיה", אומר לין, "שהיא אורגנית, טבעית, בלי עקבות מניפולציה אנושית. ואני מרותק לסיפור הזה, על הדרך האורגנית שבה הטבע מסתובב, כולל הגוף שלנו. אנחנו מתבססים על האגדה, ולכן המופע נראה כמו מסע. אין סיפור, תראו במה שעליה השתקפויות. זה אתגר גדול לרקדנים, והם עמדו במשימה בחן ובקלילות, ואני גאה בהם מאוד על זה". האם צריך להכיר את הרקע כדי ליהנות מההופעה? לין סבור שלא. "להכיר את הרקע למופע זה טוב", הוא אומר, "אבל גם בלי להכיר זה מופע נהדר. אתה לא צריך לדעת מדיטציה או טאי צ'י כדי ליהנות מהמופע, גם לא נדרש ידע בקליגרפיה. זה חלק מההשראה, אבל המופע בהחלט מתקשר דרך התנועות הפיזיות והרגישות של הקהל, לא דרך האינטלקט. בכל מקום שבו אנחנו מופיעים, כמו כאן אתמול, יש ריכוז עילאי של הצופים. לא היה אפילו שיעול אחד בזמן המופע. יש חילוף אנרגיה נהדר בין הבמה לקהל". אות של כבוד מישראל כשאני שואלת אם הוא שיתף פעם פעולה עם להקת מחול ישראלית, כמו בת־שבע, הוא עונה שלא, אבל הם עודדו את אחת הרקדניות להיבחן בבת־שבע ואפילו מימנו לה את האודישן, והיא התקבלה. אני מניחה שהוא מדבר על צ'ן־ווי לי, הרקדנית הטייוואנית שהצטרפה לבת־שבע ב־2009. "אני צריך לקבל אות של כבוד מהמדינה שלכם", הוא צוחק. ואנחנו יודעים שהוא מתכוון ברצינות.ביוני תגיע הלהקה לארץ לארבעה מופעים כחלק מסדרת "מחול במשכן" במשכן לאמנויות הבמה. זאת לא הפעם הראשונה של לין בארץ. הוא כבר היה לפני כמה שנים בירושלים, אבל זאת הפעם הראשונה שיהיו בתל אביב."הייתי רוצה לבקר שוב בחלקים העתיקים של ירושלים", הוא אומר. "תמיד אני מרותק מהאבנים. אם הן היו יכולות לדבר, מה הן היו מספרות? ירושלים, ישראל - זה תמיד עניין של חיים, של מאבק, של הישרדות, של חתירה לשלום". העבודה הבאה שלין מתכנן תיקרא "אורז". לין החליט לכבד הפעם את האדמה, ולהתייחס להתחממות הגלובאלית ולשאר האסונות הפוקדים את המין האנושי. אנחנו שואלים אם יש סיכוי שיקבל השראה גם מישראל בביקורו הקרוב, או מהאבנים העתיקות.  "אם האבנים ידברו אלי", הוא אומר, "אולי אוכל לעשות עם זה משהו". רקדנים קומפקטיים עם עור פנים מושלם. "קלאוד גייט" (צילום: liu  chen-hsiang)

לין מזמין את הרקדנים לבמה. האור באולם כבה ועל הבמה מופיעים כתמי אור שחורים על רקע טורקיז, כמו כתמי דיו או עננים שמשתנים ללא הרף. הרקדנים נכנסים בשקט. הבנות בחצאיות טול לבנות ובבגדי גוף בצבעי גוף, הגברים בחזה חשוף. ברקע - פכפוך נחל, משב רוח, זרזוף גשם, דנדוני פעמונים, לחשושי במבוק. הרקדנים, שמספרם משתנה, נעים לאט לאט, גם כשהכתמים על הרצפה נעים במהירות. כשהבמה כולה מוארת בכחול ירקרק היא נראית כמו אגם גדול, והרקדנים נראים כאילו הם הולכים על המים. הם זזים בעדינות ובגמישות של נמרים, כאילו אנחנו צופים בקטע מתוך "נמר דרקון". מין ריקוד מלחמה כל כך עדין, שהוא מטפטף על הבמה. כמו העננים שבשם הלהקה, כמו כתמי המים שבשם היצירה. מחול כמעט בלתי מורגש, כמו סצנה בסלואו מושן. זה מחזה מהפנט, מדיטטיבי, ומתחשק לכלוא אותו בתוך בועה נוזלית מוארת, כזו שהיתה מקשטת פעם חדרי שינה של רווקים תל אביבים, ולבהות בו במשך שעות. יש לנו שעה וחצי ברכבת חזרה לברלין וכל אחד שקוע בעצמו. מתבונן החוצה ומחפש יופי. לא רק בדשא ובעננים ובעצים הגבוהים, אלא בכל דבר, גם בכתמי מים על קיר שמקורם בגג דולף.

» קלאוד גייט - 16.6-13.6, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב, 299-99 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ