מבית החולים לבמה: גלית ליס במופע על שיקום

גלית ליס לקחה את סיפור השיקום של צילה חיון, שנפצעה אנושות בפיגוע, ועשתה ממנו מופע בינתחומי

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

צילה חיון נפצעה בפיגוע באוגוסט 2003 באופן אנוש. לאחר תהליך שיקום מורכב היא שבה לחייה ולעבודתה. היא הסכימה לשתף את הכוריאוגרפית גלית ליס במחשבות ובתהליכים הרגשיים שעלו בה לאורך תהליך השיקום, ומתוך כך נוצר המופע צילה – מופע בינתחומי הכולל שיתוף פעולה בין הרקדנים איריס נייס־הדר וטל אבני, שגם כתב את המוזיקה המקורית למופע, אמנית המיצג הדס גרטמן, משה שאשו, שערך את הפסקול, וניב בר דוד, האחראי על צילום ועריכת הווידאו.צילה - כל הפרטים ומועדי מופע"למרות גילי אני כוריאוגרפית מתחילה", מספרת ליס, "כי רוב שנותי רקדתי, לימדתי ריקוד ועסקתי בניהול בתחומי המחול. הבנתי שמה שמוביל אותי זה הסיפור. סיפור מרתק אותי ואני מתחילה לחקור ואז אוספת את האנשים שאני רוצה לעבוד איתם לצורך הסיפור הזה. במופע הקודם רקדו אצלי נשים מבוגרות שלא רקדו קודם. המופע הוא בינתחומי, יש בו אמנים מכל מיני תחומים". ליס מלמדת ופעילה בוועדות העוסקות באמנות ובחינוך. בשנת 2008 העלתה בבכורה עצמאית את "גילה", העוסק בחיים מבעד למשקפי הזקנה בהשתתפות שחקניות מקצועיות לצד נשים ללא רקע בימתי. המופע זכה להצלחה גדולה ומאז יזמה גלית את סדנאות גילה בתנועה ואמנות הבמה לנשים מבוגרות. בפסטיבל דוקאביב האחרון הוצג סרטו של עופר ינוב "פלטשקעס", שליווה את הנשים המשתתפות בסדנאות.פירפרה בין חיים ומוות. צילה:מה זה "צילה"?"המופע מספר את סיפור השיקום של צילה – שאני קוראת לה צילה במשמעות של 'הצל שלה' - אשה שפירפרה בין חיים ומוות והסכימה לשתף אותי בקולות הפנימיים שלה. כאמנית מעניין אותי לעסוק בשאלה מה האחריות שלנו על החיים שלנו; האם אנחנו רוצים להמשיך לחיות; איפה אנחנו בוחרים להיות; האם אנחנו מסוגלים לשנות מציאות. המופע הזה מרחיב את השאלה למצב קיצון, ואני חושבת שבמצב כזה השאלה הזאת נבחנת בצורה הטובה ביותר".יש כאן דיאלוגים של מטופלת. איך הפכת את החומר הזה למופע?"זה האתגר הגדול. באמנות אפשר לפתוח מרחב שהמילים לא תמיד מגיעות אליו. האתגר שלנו בסטודיו היה לראות איך אנחנו מספרים את הסיפור הזה, וגם תהליך העבודה היה ספק במה ספק חיים. שאלנו את עצמנו איפה המופע האמיתי – על הבמה או בחיים. לפני חמש שנים איבדתי את אחי אחרי שליוויתי אותו שנים בהתמודדות עם מחלה. ראיתי את התהליך שהוא עשה – בהתחלה זה לא היה קשור אליו, ואחר כך נוצר דיאלוג בינו ובין המחלה, והוא התמודד איתה באופן מעורר השראה. באחד המצבים הכי קשים שלו הוא אמר לי משפט שטילטל אותי: 'אני יודע שכולם סביבי נורא דואגים לי, אבל בשבילי זו אחת התקופות היפות בחיים'". אז למעשה את מביאה גם את הסיפורים שלך לעבודות?"אני חושבת ששיקום זה משהו שלא מדובר, וברגע שאתה מודע לו אתה מתחיל לנהל איתו דיאלוג. צילה עברה את השלב שהגוף שלה מתפקד, אבל נראה לי שהמפגש שלנו היה עוד שלב בשיקום שלה וגם עוד שלב בשיקום שלי. אם נשאל את עצמנו את השאלה הזאת, אולי תהיה יותר סובלנות במרחב הזה, גם שלנו כלפי עצמנו. כשאנחנו מגיעים לקבל, נפתח עוד מרחב שיותר נעים להיות בו. אלה לא מקומות נוחים".אלה מקומות מפחידים."אני כבר לא מפחדת לגעת במקומות האלה. הייתי בכאב. לכולנו יש שק כאבים שלם, וזו כנראה הדרך שלי ללוש את המקומות האלה. מסקרן אותי לראות איך אנשים יכולים. כשצילה סיפרה לי את הסיפור, בחרתי להתמקד ברגעים שיצרו את השינוי, שהיו מעוררי השראה. צעד קטן ועוד צעד קטן".את מעמידה על הבמה נשים שלא רקדו מעולם. הן מספרות שהחזרת להן את החיים."אכן בסדנאות גילה יש נשים מבוגרות. התהליך משותף - זה המקום והמרחב, ואני מרגישה שזה פותח את הלב. עשיתי מחקר, ניתחתי ציורי זקנה, בדקתי תיאוריות פילוסופיות וסוציולוגיות – אין ספק שתהליך היצירה הוא תהליך מחייה, וכנראה הוא מרחיב את הכישורים במוח. הכל נפתח, הגוף הופך להיות חיוני וחי. צילה הצליחה לעשות את המעברים דרך עבודה מנטלית, ממש לבנות כישורים חדשים במוח. חוקר מוח אמר לי שאפשר לעשות מעברים נוירולוגיים, אבל אתה צריך קודם כל מוטיבציה, כמובן שיהיה מרכיב פיזיולוגי תקין ובסוף גם יכולת ריכוז גבוהה. מרתק אותי לחשוב איך המוח נראה כשאנחנו בתהליך יצירה, אני בטוחה שהכל שם זז".תהליך היצירה הוא תהליך מחייה. "צילה" (צילום: אלי פסי)בשתי העבודות שלך עסקת בנשים. למה?"אין לי תשובה. זה נושא שנעים לי להתחבר אליו. זה תחום שבהיר לי לקרוא אותו. יש משהו באינטואיציה הנשית וזה לא המקום הפמיניסטי. הסיפור של צילה הוא לאו דווקא סיפור נשי. ההתייחסות שלי לזה כאל 'הצל שלה' או 'הצל שלי' – גם צל יכול להיות דבר מאיים או דבר נעים. דרך הסיפור הזה כל אחד יכול לשאול את עצמו איפה הוא בוחר להיות – מתחת לצל או בורח מהצל".אנשים באים לראות אמנות כדי לברוח מהיומיום, ואת מחזירה אותם למציאות – לזקנה, לפיגועים."נכון, אבל ממקום אופטימי. אחד האתגרים הוא לגרום לצופה להתנתק מהיומיום, לפתוח את הלב ולעוף. אני נוגעת בסיפורים של כולם. לכולנו יש כאב, כולנו נזדקן. זקנה היא רק מילה, מה שחשוב זה מה אנחנו עושים עם החיים שלנו. את סדנאות גילה לא תיכננתי. זה בא אלי. נשים רוצות לרקוד כי זה נותן להן חיים. אנשים אמרו לי שיצאו עם המופע עם מוטיבציה אחרת לחיים. אני מאוד מאמינה בחיבורים בין האמנות לתיאוריה ופרקטיקה. אני משתפת פעולה עם גופים שעוסקים בשיקום והעצמה, מקומות שעוזרים לאנשים למצוא את עצמם".

צילה  - יום ה' 17.5, 21:00; יום ו' 18.5, 14:00. סוזן דלל. 90 שקל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ