שי הרלב, עכבר העיר
שי הרלב, עכבר העיר

"היה לי ברור אחרי לימודי המשחק בבית צבי שאחזור לחיות בבאר שבע בשליחות התיאטרון", אומר שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר שבע. השליחות לא מסתיימת שם. יפרח הוא גם מנהל בית הספר גודמן לאמנות המשחק בעיר, המוסד היחידי ללימודי משחק דרומית לתל אביב. יפרח (50) יליד דימונה, כמו גם רפי ניב, המנהל האמנותי של התיאטרון, נדבק בחיידק התיאטרון בגיל מאוד צעיר: "אמא שלי הייתה מנהלת בית הספר היסודי בו למדתי בדימונה, ואני זוכר שכנער בשנות ה-70 נסעתי בכל הזדמנות אפשרית לתיאטרון באר שבע בתקופת הזוהר שלו, בה ניהלו גרי בילו וציפי פינס. ראיתי את כל ההצגות והסתופפתי עם השחקנים. זה לא היה מהערצה אליהם אלא מאהבת התיאטרון".» נורה: אגדת החורף של תיאטרון באר שבע» מהספרות לבמה: 10 שאלות לעידו ריקלין» הכירו את השחקניות החדשות של התיאטרוןאת החזרה לבאר שבע רואה יפרח כחזרה לכור מחצבתו, כחובה וגם כזכות להנחיל לדורות הבאים את אהבת הבמה. כשהתמנה למשרה בתחילת 2010 הוא היה אלמוני למדי, בוודאי מחוץ לבירת הנגב ולא היה לו פשוט להיכנס לנעליו הגדולות של נתן דטנר שהיה מנכ"ל התיאטרון יותר מחמש שנים. עם זאת, בעיריית באר שבע ובדירקטוריון של המשכן לאמנויות הבמה הבינו שאת התפקידים המובילים בתיאטרון (מנכ"ל ומנהל אמנותי) יש להעניק לאנשים עם זיקה מקומית ואכפתיות עמוקה למקום. יפרח התאים לתפקיד, שכן ניהל קודם לכן את המתנ"ס בדימונה והיה אחראי על בית הספר לתקשורת המצליח בעיר.שחקנים ששורשיהם נטועים עמוק בדרום. "למה לא באת לפני המלחמה":

רק באר-שבעי יכול להבין

כמנהל בית הספר למשחק מנגיש יפרח את הצגות הפרינג' לקהל, והמוצלחות שבהן הופכות לחלק מן הרפטואר של התיאטרון. הוא היה שחקן פעיל רק שלוש שנים וביים מעט יחסית, אבל בעיניו העשייה התרבותית בבאר שבע כה מאתגרת עד כדי כך שוויתר על הפן האמנותי בכדי להקדיש את כל מרצו לעשייה תרבותית וחינוכית.

דטנר, קודמך אמר: עייפתי. מה גרם לך להיכנס לתפקיד כזה תובעני במוסד תרבותי בפריפריה?"פיק ברכיים לא היה לי. הרגשתי אתגר עצום להחזיר את התיאטרון לימי הזוהר שלו בשנות ה-80 בתקופה ששיחקו בו חנה מרון, שלמה בר שביט, ששון גבאי, קרן מור, ליאור אשכנזי, שירי גולן ועוד רבים וטובים. ידעתי שאני יכול לגייס אנשים טובים בעיקר ממערכת התרבות הקיימת. האמנתי שהאנשים הנכונים ביותר שאוכל לגייס הם אנשים שנולדו בדרום. אדם שחי בהוויה התל אביבית לא תופס את המקום ואת ההתחייבות אליו כמי ששורשיו נטועים במקום".איך, כמנהל, אתה ניגש לסוגיית המקום ואוכלוסיה הצופים הפוטנציאלית?"כתושב באר שבע אני רואה את העיר כבירה התרבותית של כל הדרום. מאשדוד ועד אילת. אנחנו לא פרובינציה ואני לא מחפש את ההתייחסות הזו מאף גורם, לא במינהל התרבות ולא בשום קרן זו או אחרת. אין שום סיבה להגיע מלמטה. מדובר באוכלוסיה של מעל לחצי מיליון נפשות שאני צריך לשרת את הצרכים התרבותיים שלהם, שאינם שונים מחתך האוכלוסיה בכל מקום אחר".

בתי ספר למשחק מרוכזים בלב התרבותי של תל אביב. זה לא שאפתני להקים אחד בבאר-שבע?"אני מאמין במעבדת התיאטרון שלנו. יש משהו אחר שתלמידים לומדים ביחד, גרים קרוב זה לזה ויוצרים ביחד מסביב לשעון זה אחרת. האווירה שונה מבתי הספר למשחק באזור המרכז ששם התחרות מאוד חזקה, איש איש לעצמו ובערב כל אחד הולך למלצר במקום אחר".כולם למען אחד בבאר שבע. "לצאת מכאן" - גודמן (צילום: עמית זמיר)איך אתם עוזרים להם להיקלט בתעשייה, הם משתלבים בתיאטרון העירוני?"אנחנו מקבלים כ-18 תלמידים מדי שנה מתוך כ-80, יותר מכל בית ספר אחר, גם מהסיבה הטבעית שיש אלינו פחות פניות. חשוב לנו לא למכור לסטודנטים אשליות. אנו אומרים לסטודנטים ששניים, מקסימום שלושה, יגיעו למעמד של שחקנים בתיאטרון רפרטוארי. מצד שני התלמידים מחוייבים לעשייה חברתית בבתי ספר וליצירה של הצגות הפרינג' והם מקבלים משכורת על החזרות וההצגות. אנו עובדים על כך שלימודי המשחק יוכלו לשלב תעודת הוראה כדי להרחיב את יכולת ההתשכרות של הבוגר".

איך תשכנע סטודנט למשחק ללמוד אצלך מול ניסן נתיב, בית צבי, יורם לוינשטיין?"יש לנו כבר כמה קבלות. המחזור הראשון של בית ספר הסתיים ב-2009 ומוקדם להשוות. אני נותן לתלמידים מורים כאיה קפלן, ניר ארז, עידו ריקלין, כפיר אזולאי ורינה ברוך. יש לנו את קרן המלגות הכי גדולה בארץ. מעל למחצית מהתלמידים מכל כיתה זוכים למלגות. בשנה שעברה חילקנו מלגות בסכום של 380,000 שקל לכל שלוש השנים. כמעט 130,000 שקל לכל מחזור – זוהי תמיכה חסרת תקדים".

מהי הפעילות החינוכית-תרבותית שאתם מבצעים?"אני חושב שמעט מאוד תלמידי יסודי ותיכון בארץ זוכים לחשיפה לתיאטרון כמו בבאר-שבע. תלמידים שלנו רואים ביו שתיים לארבע הצגות של התיאטרון ושל בית הספר למשחק. אנחנו שמים את החינוך לתיאטרון במרכז בכדי שיגדלו פה במאים, שחקנים, מעצבים ומחזאים שגרים כאן ולא יאלצו לעזוב למרכז ואז אולי לא יחזרו. יש לנו גם ספריה עצומה עם 1500 מחזות. רכשנו כל מחזה שיצא לאור בארץ".

לא מתפשרים על איכות

יפרח מאמין בצמיחה איטית שמלווה בבלמים, רפרטואר מאוזן ושיווק נכון. הוא שומר על מסגרת של חמש הפקות בשנה ואינו רואה סיבה לכמות רבה של יותר של הצגות, ולהפקות יקרות עמוסות בכוכבים. לשיטתו, כאשר אתה גדל, גדלות גם ההוצאות - בין אם זה בקאסט, רמת ההפקה או בשינוע ההצגות. בשנתיים שהוא מנכ"ל גדל מספר המנויים מ-8,000 ל-13,000 וגם העשייה האמנותית פורחת. תיאטרון באר שבע מועמד השנה  ל-10 פרסי התיאטרון הישראלי: שבעה מהם על גלילאו - מחזה פוליטי-חברתי של ברכט שביים עידו ריקלין על מאבק של מדען יחיד היחיד באנשי הדת ההון והשלטון. הצגת המקור למה לא באת לפני המלחמה שכתבה עינת ברנובסקי, מועמדת גם כן לשלושה פרסים. כמו כן העלה התיאטרון בשנים האחרונות את המחזה הראשון שכתב וודי אלן (שעובד לסרט בכיכובו), שחק אותה סם בכיכובו של גורי אלפי. ההצגה הבאה שעלתה בשבועות האחרונים היא נורה שכתב אינגמר ברגמן על פי בית הבובות של הנריק איבסן.לא מפחדים לשאול שאלות כבדות על החברה. "גליליאו":

הרפרטואר שלכם לא עושה הנחות. עושה רושם שאינכם מתפשרים על קו אמנותי?"למה שנתפשר? יש לנו קהל אינטליגנטי שמחפש תיאטרון מאתגר. אתה לא יכול לעשות רק חמש קלאסיקות. צריך שילוב עם מחזאות מקורית וקומדיות. צריך להיות תמהיל ומגוון. הצגנו מחזות מאוד שונים; את הכל אודות חווה של הבמאי הנודע ג'וזף מנקייביץ בו שיחקה במקור בטי דיוויס בתפקיד הראשי, 'שחק אותה סם' ואת פיאף. 'גלילאו' היא הצגה לא קלה שהועלתה בטיימינג מדויק אחרי המאבק החברתי בקיץ האחרון, ושואלת כבדות משקל על החברה שלנו. ראיתי הכרח להעלותה לנוכח המצב החברתי והקיומי כאן".

הבנתי שידך גם בבחירות האמנותיות."יש וועדה אמנותית בה חברים רפי ניב, ניר ארז, איה קפלן ואנוכי. אנחנו מחליטים על הקו האמנותי ביחד, כאשר רפי אחראי על במאים והקאסט לבדו. בעיקרון אנחנו דוגלים בשיטת השולחן העגול. אין החלטה של אדם אחד והכוח שלנו לדעתי הוא בביחד הזה".

ביום חמישי האחרון זכתה השחקנית רעות פיש בפרס השחקנית המבטיחה על משחקה בהצגה "לצאת מכאן", שהוצגה על ידי תלמידי גודמן, בפסטיבל עתיד התיאטרון בצוותא – אירוע שהציג הצגות של בתי ספר מכל רחבי הארץ. כמו כן השנה יחגוג תיאטרון באר שבע 40 שנים להיווסדו. קובי אוז נענה להצעתם של יפרח וניב וכתב מחזה מוזיקלי בשם "פרח השכונות" על ילדותו בשדרות. ליפרח זה נראה טבעי לחגוג את האירוע עם הצגה מקומית שמערבת את החיים בצל ההפגזות, האבטלה והעוני. מאידך יפרח ממש לא רוצה "לצאת מכאן" ומשתף פעולה בשמחה עם פרס התיאטרון שיזמו הקאמרי ובית לסין:"אפשר להתווכח על הקונספט שלו, על שינוי במהויות הפרס, אבל אין לי מה להתבכיין. קבלנו את החלק שלנו בזכות על הצגות טובות ואני חווה את התיאטרון כיום כסיפור הצלחה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ