מניף את הדגל: עידו ריקלין נאבק לעשות תיאטרון בעל אמירה

פרויקט מיוחד: עידו ריקלין רוצה לראות הרבה יותר תיאטרון עם עמדה מחייבת בישראל, ולא כזה שרק מנסה לעשות רווח

עידו ריקלין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו ריקלין, עכבר העיר

אחרי קיץ של הבטחות וחורף של אכזבות, מנסה המחאה החברתית להרים שוב את ראשה. בפרויקט מיוחד מניפים שורה של אנשי תרבות את הדגל שלהם, כדי שלצד מדיניות כלכלית שפויה יותר, נוכל ליהנות גם מתרבות טובה ומגוונת בהרבה.

אני מניף דגל, ועליו מצוייר סימן שאלה גדול. אנחנו מכירים את המשפט השחוק, "דעתכם חשובה לנו". הוא מופיע בדפי פידבק של מסעדות ומלונות. או בניסוח אחר, "איך היינו?". לפעמים אני מרגיש שלשם כך בא היום קהל לתיאטרון. הם שואלים "איך היינו?", והתיאטרון, שמציג בפניו מציאות מרוככת, מחמיאה ומלטפת, עונה במתיקות "הייתם אחלה".והנה השנה נפל דבר - חבורת אנשי תיאטרון כתבה קול קורא להנהלות התיאטרון שלא לקיים הצגות בהיכלי התרבות שהוקמו (ויוקמו) מעבר לגבולות הקו הירוק. השחקנים שבחבורה הודיעו, במסגרת המכתב, שיסרבו להופיע באותם היכלים. המכתב הזה עורר ויכוח אדיר, גם בקרב אנשי תיאטרון. בשיחה עם חברה שחקנית, שנמנעה מלחתום אבל לא רצתה לנקוט עמדה, אמרתי "אין לי שום בעיה שאנחנו לא מסכימים, אבל אם יש לך דיעה ברורה ומנומקת כנגד, את חייבת להביע אותה בציבור". לי ברור היה שהתיאטראות לא יוכלו להתנגד למדיניות הסיפוח וקביעת-עובדות-בשטח. אבל חשבתי שמן הראוי שנגיד את דעתנו, ושאסור לחייב אנשים שאינם רוצים להיכנס לשטחים, לעבור על השקפתם הפוליטית. כלומר, התיאטראות נקראים לאפשר לשחקנים לסרב להופיע בהצגה שמתארחת באריאל, או בקרית-ארבע, או בכל אולם אחר שעתיד לקום בטריטוריה הזאת, שבאופן חוקי אינה מוגדרת כ"מדינת ישראל".לא רוצה להציג מציאות מרוככת ומלוטפת. עידו ריקלין (צילום: אייל לנדסמן)לא פעם קורה ששחקן מנוע מלהופיע בערב מסויים, מטעמי מחלה או התחייבות קודמת. אם כן, אפשר להיות גם "מנוע מטעמי מצפון". בכל מקרה התיאטרון ימצא שחקן מחליף לאותו ערב. מי שמשלם את המחיר הוא רק השחקן, כי מרגע שנכנס לתמונה שחקן מחליף, התיאטרון מחוייב להקצות למחליף שליש מההופעות, על חשבון פרנסתו של השחקן המקורי. הזכות להפגין היא מאושיות הדמוקרטיה, והמכתב הזה בהחלט היה הפגנתי, במובן הטוב ביותר של המילה. בכל מקום בו מפגינים אנשים, יימצא מי שיזרוק עליהם בוץ, ומאחר שההפגנה של רוב חבריי הסתכמה בחתימה וירטואלית, גם הבוץ שנזרק לכיווננו היה וירטואלי. אי-לכך ישבתי בעניין גדול וקראתי את אלפי הטוקבקים שהתפרסמו בעניין.מעבר להתקפות על הדיעה שהבענו, חזרו ונישנו התקפות על עצם היומרה להביע דיעה - אתם אמנים, מה אתם מתעסקים בפוליטיקה? מה אתם מערבים פוליטיקה באמנות? מה הקשר בין אמנות לפוליטיקה? עכשיו אני מבקש לחזור אלפיים שנה ויותר לאחור, אל יוון העתיקה שם נטבעו שלוש מילים שמעסיקות אותי היום: "דמוקרטיה", "פוליטיקה" ו"תיאטרון". ככל הידוע לי המילה הזאת, פוליטיקה, משמעותה "ענייני העיר" (העיר-מדינה, בתרבות היוונית), ואילו דמוקרטיה היא פשוט "שלטון העם". רוצה לומר, כל האזרחים מחוייבים לעסוק ולהביע דעתם בענייני המדינה.אותם יוונים הגדילו לעשות, וכדי לדרבן את האזרחים לחשיבה בענייני פוליטיקה, הם פיתחו סוג חדש של אמנות - קבוצת אנשים עומדת על במה וממחישה סיפורים בעלי ערך מוסרי-חברתי. הצפיה בתיאטרון היתה חובה. אנשים ישבו וראו במשך יום שלם טרילוגיה - רצף של שלושה מחזות, שדנו בערכים, אמונות ודיעות, שילבו קטעי פילוסופיה ומוסר, ולפעמים אפילו קראו תיגר על המוסכמות. אגב, בסוף היום הארוך, אחרי שלוש טרגדיות, הקהל קיבל קומדיה לקינוח. מסבסדים הצגות כמו מילקי בדילוג אימתני אני מזנק אל ישראל, 2012. מדינה המתגנדרת בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בדמוקרטיה הזאת פועל תיאטרון, שאמור לאתגר את השלטון. כזכור, בדמוקרטיה השלטון הוא בידי העם, והעם הוא הקהל. לכן התיאטרון אמור לאתגר את הקהל שלו למחשבה ולמעורבות חברתית. קרי: לקחת חלק בפוליטיקה של הדמוקרטיה. ולשם כך, בראש ובראשונה, להטיל ספק ולשאול שאלות.את התפקיד הזה אנחנו כבר לא ממלאים. אנחנו לא שואלים שום שאלה מהותית, מאתגרת - בטח שלא את הקהל. אנחנו בקושי שואלים את עצמנו, וגם אז השאלות הן: "זה ימכור?", "זה ירוץ בכל הארץ?" "יקנו את זה בהיכל התרבות בעיר X?", "יש מצב שהשחקן הראשי חזר בתשובה והתגרש מבן-זוגו, כדי שתהיה כתבת יח"צ במוסף סופשבוע, כי הרי מי מתעניין בתוכן של ההצגה?"הפסקנו להיות אמנים והתחלנו לצנזר את עצמנו. עידו ריקלין (צילום: אייל לנדסמן)אחרי שהסכמנו למדיניות תיקצוב, שמתגמלת תיאטרון על הצלחות מסחריות (זה אחד הקריטריונים לתיקצוב ממשלתי - מכרת יותר, סובסדת יותר, משל היתה המדינה מסבסדת בעיקר במבה ומילקי); אחרי שהסכמנו לתכתיבי קניינים מרחבי הארץ ("ההצגה שלכם מעולה, אבל זה לא לקהל שלנו, הם רוצים משהו קליל"); אחרי שהסכמנו להיות יצרני סחורה, לקהל רחב ככל האפשר - הפסקנו להיות אמנים והתחלנו לצנזר את עצמנו: להימנע מנושאים טעונים, להדביק סוף טוב לכל טרגדיה, להתרכז בתכנים מבדרים או סנטימנטליים. הלאה הדיעה המתאגרת, תחי הקלישאה המנחמת. ככה הפסקנו לשאול שאלות, והתחלנו לספק תשובה אחת גורפת - שהכל אחלה, ממש אחלה, המשפחה מעל לכל, ויהיה בסדר כי אנחנו בסדר. התמהיל הוא עדיין שלוש לאחת - שלושה צחוקים לדמעה אחת, בתמהיל מדוייק של סנטימנט וזחיחות. האמת, זה עובד מצויין. עובדה, אחוזי הצפייה בתיאטרון בארץ הם מן הגבוהים בעולם.למען הסר ספק - לא באתי לזרוק בוץ על עמיתים וחברים יקרים, אלא גם לבוא חשבון עם עצמי. כשקראתי את הטוקבקים, שהתרעמו על עצם היומרה להביע דיעה פוליטית, שאלתי את עצמי כמה הצגות שלי הביעו עמדה מחייבת או שאלה מאתגרת. גם התיאטרון שלי הוא בסופו של דבר אסקפיסטי, והתרומה שלו למציאות בישראל, מסתכמת בהזדמנות לברוח ממנה לשעתיים. אולי גם זה סוג של אמירה בימינו, אבל היא אינה מספקת.התיאטרון ככלי להבעת עמדה אני לא חושב שתיאטרון צריך להציג רק את "כאן ועכשיו". בתיאטרון אפשר להרחיב יריעה ולהרחיק עדות, למחוזות אחרים ולזמנים אחרים. זה מה שהופך את הקלאסיקות הגדולות ל"קלאסיקות" - אלו יצירות שמצליחות לגעת ולדרבן למחשבה גם מאות שנים לאחר שנכתבו. יש גם מחזות מודרניים, ממיטב הדרמה העולמית, שחשוב להציג בארץ. עצם תרגומם לעברית, והעלאתם בידי שחקנים מקומיים בפני קהל מקומי - הוא סוג של עיבוד וקירוב, שמאפשר פתיחת אופקים והרחבת גבולות.איש רוח שערער את הסדר הקיים ודוחף לשינוי. "גליליאו" (צילום: אייל לנדסמן)בקיצור, ולסיכום כל המחשבות הקשות הללו, באתי אל תיאטרון באר-שבע וביקשתי לביים את גלילאו של ברכט. מפני שזה טקסט שמתעסק ביחיד המביע אמת מהפכנית, ובהשתקה של האמת הזו. זהו לא טקסט סנטימנטלי, מפני שהוא מדבר באופן ברור ונוקב על תפקידו של איש רוח לערער את הסדר הקיים ולדחוף תמיד לשינוי, וגם על המחיר שאיש כזה נדרש לשלם. הדבר הנפלא, המשמח, היה שרפי ניב, המנהל האמנותי, לא שאל "יקנו את זה בהיכל תרבות X?". הוא נשם עמוק ואמר "הלוואי". ושמוליק יפרח, המנכ"ל, לא שאל, "זה יכניס כסף?" אלא אמר "עכשיו התפקיד שלי הוא להשיג להצגה כזאת תקציב".ככה תרגמתי את המחזה של ברכט. צמצמתי דיונים על מדע,  והרחבתי בנושאי הון ושלטון, אמונה תמה מול עסקנות דתית, סימני שאלה וספק, כנגד "שקט תעשייתי" בשירות בעלי האינטרס. ניסיתי להביע את דעתי האישית דרך הטקסט הקלאסי, אבל גייסתי קאסט שחקנים שמחזיק בדיעות שונות ואפילו הפוכות.דבר אחד דרשתי מהשחקנים - לכתוב בתוכניה משפט אחד או שניים שמביע את דעתם האישית. בעניין כלשהו שקשור למחזה או להצגה. אני חושב שהשחקנים שלי הם אמנים, ודעתם חשובה.עידו ריקלין, במאי ומחזאי בתיאטרון באר שבע.הוא עיבד וביים את "גליליאו" של ברכט שרצה בתיאטרון באר שבע, ומועמדת ל-7 פרסי תיאטרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ