מניף את הדגל: דביר בנדק לוקח אחריות על התכנים התרבותיים

פרויקט: דביר בנדק רוצה לקחת אחריות ערכית על תכני התרבות ולאפשר פרנסת השחקן בכבוד

דביר בנדק, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דביר בנדק, עכבר העיר

אחרי קיץ של הבטחות וחורף של אכזבות, מנסה המחאה החברתית להרים שוב את ראשה. בפרויקט מיוחד מניפים שורה של אנשי תרבות את הדגל שלהם, כדי שלצד מדיניות כלכלית שפויה יותר, נוכל ליהנות גם מתרבות טובה ומגוונת בהרבה.

בתפקידי כיו"ר שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, ובשם שחקני הארגון ולטובת החברה הישראלית, אני מניף את דגל המאבק על הזכות והחובה ליצור תיאטרון טלויזיה וקולנוע חפים מהשפעה פוליטית. כאלו הנגישים לכל  אזרח ישראלי, מעיזים ופורצי דרך בכל צורה שתעלה על הדעת, איכותיים לפחות על פי הנורמות שהציב המחוקק, וכשאין כאלו-לפעול להצבתן.לפני 11 שנים - בהיותי בין מקימי שח"ם שקם כמענה הכרחי לצרכים המקצועיים הבסיסיים של מגזר השחקנים שהיו אז בתוהו - הייתי שחקן בתחילת הדרך. כמו כל שחקן רציתי לשחק רק תפקידים גדולים, בכל מחיר ובכל פלטפורמה שתינתן לי. עבר הרבה זמן שבו, למזלי, עבדתי כשחקן, אך נוצלתי שועבדתי וסורסתי עד שגבשתי תפישה בריאה לגבי מקצועי. הבנתי שמחובתי להתייחס לכמיהה שהיתה לי כשחקן צעיר ולחנך בעזרת נסיוני את אחיי השחקנים הצעירים. הבנתי שעלי לשחק כל תפקיד, לא בכל מחיר ושאת הפלטפורמה לא מקבלים מאף אחד, אלא לוקחים או ממציאים מחדש. לשחק כל תפקיד, מכיוון שכשחקן אחראי הבנתי שאני שמש בידי הכלי החברתי הנפלא הזה שנקרא תיאטרון. הכלי הזה יכול לשקף בפני קהל מאמיניו רעיונות, ולגרום להם להסתכל על עצמם ולבחון מחדש את התנהגותם, התפתחותם ותפישותיהם כיחידים או כחברה. זהו כלי שפועל בחברות רבות אלפי שנים והוא כלי תחזוקה יעיל ביותר לכל חברה דמוקרטית שמעוניינת לבחון ולהיבחן בכל זמן נתון, להודות בטעויות, לשנות ולהתפתח. הבנתי שבכל תפקיד אהיה חלק מההצגה הקטנה שתפקידה לגרום לאנשים להרגיש, ובטח חלק מההצגה הגדולה שתפקידה לגרום לאנשים לרצות לשנות ולהתפתח.הריאליטי מחנך את הנוער למדתי להפסיק לרצות לספר על עצמי ולהיות מוכן לספר סיפורים של אנשים אחרים, באופן הכי לא שיפוטי, כדי שקהל יוכל לחוות אותם כפי שנכתבו ולשפוט בעצמו. למדתי שיש לתיאטרון כוח רב ומפתיע ואין זה מתפקידי לקבוע מה ראוי להציגו ומה לא אלא לתת לצופה לעשות את ההחלטה הזו. הבנתי שאין חומרים ימניים/שמאלנים מדי או נחותים/ערכיים מדי או רעים/טובים מדי ושהכל צריך להיות מובא בפני קהל כדי שאנשים יחוו גם חוויות שונות/רחוקות/זרות מסדר היום שלהם וילמדו גם על האחר והשונה וגם על עצמם. ראיתי בעצמי איך בדיון עם תלמידי תיכון אחרי ההצגה רביזור שעוסקת בממסד מושחת ומוסר פגום, מתחילים התלמידים לשאול שאלות על שחיתות מוסר וגבולותיהם. ואין הם מנסים מיידית למצוא את ההקבלה למציאות שבה הם חיים היום וכך מתחילים לשאול שאלות חשובות על איזו חברה בה היו רוצים לחיות.גורמת לשאול שאלות על המציאות בה אנו רוצים לחיות. "רביזור" (צילום: גדי דגון)את אותם הדברים למדתי בטלוויזיה. מתוקף תפקידי כיו"ר הארגון אני משתתף לפעמים בדיוני וועדת הכלכלה בכנסת, שדנה בעתיד הטלוויזיה המסחרית. אמרתי באחד הדיונים שעסק בתמהיל התכנים הרצוי, שמתוך הכרה בעובדה שתלמיד ישראלי מבלה מול הטלוויזיה והמחשב שלו עד שש שעות ביום (לפעמים יותר מבבית הספר), עלינו להיות אחראים מספיק ולקיים את הדיון הזה כדיון משותף לועדת הכלכלה ולועדת החינוך, כי שכשאנו דנים בתכנים בטלויזיה אנחנו דנים בחינוך ילדינו וזהו דיון אחראי ומחייב. צריך לחשוב טוב טוב איך בונים את התמהיל כך שיספק גם בידור, גם ריאליטי, גם דוקו מציאות, גם דרמה שמשקפת מציאות וגם תכניות מחזקות ערכים ומפתחות אישיות. זהו דיון עיקש שאני מרגיש שמחובתי לקחת בו חלק בשם השחקנים בישראל כי הם השליחים ולטובת החברה הישראלית כי היא המחונכת והמורווחת. אין ספק, למשל, שלמשקל הריאליטי בטלוויזיה המסחרית ניתן לאחרונה מקום דומיננטי מדי ואת הערכים שמייצגים מרבית תוכניות הריאליטי עדיף לספוג בכמויות הרבה יותר קטנות מאלו שמוגשות לנו. יש בפירוש לתת יותר מקום לדרמות ערכיות כדוגמת חטופים או המשרד (שבה, גילוי נאות, אני משתתף) שמציירות מציאות שממנה עולות שאלות ומתחדדות מטרות קיומנו כחברה.ולקולנוע, שלטעמי הינו קצפת היצירה, יש לו השפעה כמעט מאגית על הקהל. למדתי שגם כשמספרים סיפור מבדר, על חבורת גברים שמנים שמגלים את הסומו ומשנים את חייהם, ובטוחים שלכל היותר עשינו שמח לכמה אנשים במשך שעה וחצי, אפשר לקבל מכתב מאישה מדהימה שהסרט גרם לה לחשוף את ביתה האוטיסטית לעולם. לדבריה: "אם אני יכול לקבל את השונות שבי ולהסתובב עטוף חיתול אדום באמצע שוק רמלה אז מה זה להחליט שזו לא בושה להיות אוטיסטית ולגרום לעולם לקבל אותה על שונותה". זה ללא ספק הדבר המרגש ביותר שקרה לי בקריירה ושבעזרתו הבנתי סופית שהרצון שלי הוא להניף דגל של אחריות ולהוביל תהליך של ליווי שינוי וחשיבה ערכית אצל מקבלי ההחלטות בבניית התכנים בתיאטרון בקולנוע ובטלויזיה כי הם חלק מהותי מהחברה שלנו, הם הדבק החברתי שלנו.אנחנו מפסידים שחקנים נפלאים כתבתי ארוכות על האחריות לשחק כל תפקיד ועכשיו בכמה מילים על האחריות לא לשחק בכל מחיר. לא בכל מחיר כי עלינו להיות מסוגלים להתפרנס ממקצוענו. אמנם באחת מאמנות אונסקו הנוגעות לאמנים חתומה ישראל על הצהרה כי אמנים צעירים יסובסדו מינימלית גם אם לא יעבדו. זאת  כדי שימשיכו להיות שחקנים ולתת מפירותיהם אחרי 20 ו-30 שנה כשהם מנוסים ומעניינים, ולא להפוך מלצרים שנה אחרי סיום בית הספר למשחק כי אין להם מה לאכול. אבל ישראל כמו ישראל, לא מקיימת הכל וסטטיסטיקת נשירת השחקנים מהמקצוע עומדת על כ-80 אחוז בחמש השנים הראשונות אחרי בית הספר למשחק, ואנחנו מפסידים שחקנים נפלאים.פחות בידור זול, יותר שונות. "סיפור גדול":לשחקנים אין שכר מינימום וכשאינם עובדים הם אינם מקבלים דמי אבטלה. המוסדות המעסיקים אותנו אינם נתונים לקריטריונים ברורים בהעסקתנו וכך יוצא שעלינו לדאוג אישית שנועסק בשכר ראוי ושנשולם בכלל. שח"ם עסוק בטיפול אינטנסיבי בכל הנושאים האלו שציינתי וההצלחות אינן מבוטלות. אני מאמין כי כשחקנים עלינו להיות מסוגלים באותה נשימה גם לשחק בסרט סטודנטים נטול תקציב כדי להתנסות בקולנוע ולהכיר יוצרים אחרים ואף לעשות זאת בחינם, ומצד שני לדרוש את גמולנו בנדיבות כשמדובר בתפקיד טוב בסדרה מוצלחת בערוץ מסחרי שמוכר זמן פרסום ומרוויח היטב, ואין שום סיבה שלא נרוויח בהתאם. שבאותה נשימה נשתתף בהצגת פרינג' קטנה במקלט שכונתי שבגלל קיצוניותה לא נרכשה על ידי תיאטרון גדול ואפילו כסף לאוטובוס הלוך וחזור לא נקבל, ומצד שני נתוגמל היטב כשמדובר בתפקיד בהצגה גדולה שנמכרת הרבה ושצופיה שילמו לא מעט כדי לראותה.ולבסוף עניין הפלטפורמות. אני מאמין ומוביל את החשיבה הזו בארבע שנות כהונתי כיו'ר שח"ם, כי עלינו להיות בכל מקום בו מתקבלות החלטות שיש להן נגזרות על מקצוענו. מהנהלות אומנותיות של תיאטרוני פרינג' ודרך הנהלות אמנותיות ודירקטוריונים של תיאטרונים רפרטוארים גדולים, הנהלות מוסדות תרבות מעסיקי שחקנים, מינהלי תרבות במועצות ובעיריות, קרנות קולנוע, מועצת הכבלים והלויין, מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות השידור, ועד לועדות מנהל תרבות, מועצת הקולנוע ומועצת התרבות של משרד התרבות. בחזוני-ובחלקו כבר הצלחנו-בכל מקום כזה ישב שחקן או שחקנית שידאגו לאינטרסים שלנו כמגזר עובדים תוך שיקולים אחראיים של תפקידנו בחברה הזו שלה אנו רוצים לקרוא בית ושיהיה בה קצת שלום. עצמאות שמח.דביר בנדק, שחקן ויו"ר שח"ם-ארגון השחקנים בישראל.משחק כעת בדון ז'ואן בתיאטרון גשר שמציגה בכל רחבי הארץ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ