אודי בן משה: "הפחד מהכישלון הוא כוח מניע"

אבא שלו מעולם לא האמין שיצליח בתיאטרון, והוא אף פעם לא דמיין שיהיה במאי לפני גיל 50. אודי בן משה מביים את "בית ספר לנשים" בקאמרי במקביל לשתי הצגות מצליחות, אבל מפחד מהשנייה שבה הטלפון יפסיק לצלצל

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי הרלב, עכבר העיר

"אני בחרדה מתמדת, בפאניקה", מתוודה אודי בן משה. "כבמאי יש לך תחושת מחויבות לא רק כלפי הקהל, אלא גם כלפי המנהלים להמשיך את סדרת ההצלחות. צריך הרבה אומץ בשביל להעיז להיכשל, ויש פחד מכישלון שקשור לאופי שלי". בן משה (45) הוא הבמאי היחיד ששלוש מהצגותיו מועלות בו זמנית בתיאטרון הקאמרי. אורזי המזוודות, אחת הקומדיות המשובחות של חנוך לוין, הגיעה להצגות ה-100, ובו זמנית מוצגות הצגות ה-300 של מעגל הגיר הקווקזי באולם הגדול. זהו הישג חסר תקדים בשביל מחזה כבד ואפי של ברטולט ברכט. כיום, הבמאי חוזר להצחקת הקהל בבית ספר לנשים של מולייר שעלה בשבועות האחרונים כהפקה משותפת של תיאטרון חיפה והקאמרי.» בית ספר לנשים - כל הפרטים ומועדי מופע» אורזי מזוודות: הכי חנוך לוין שיש» הרס עצמי ואלוהים: 10 שאלות ליחזקאל לזרוב» עמרי ניצן: "לא אשאר בקאמרי לנצח"בלי חרדה אין מוטיבציה  למרות כל ההצלחות, בכל משך הראיון נראה בן משה מודאג משהו וגם לא מתבייש להצהיר על כך. החרדה הזו, לדעתו, היא כוח מדרבן בעבודתו.ממה אתה בדיוק מפחד?"יש אצלי פחד שיפחדו להמר עלי יותר. כל אמן צריכה להיות לו אפשרות להיכשל וליפול, כי זה מקום שלומדים ממנו - מנפילות, מלדעת מה לא לעשות, איך לא לגשת לטקסט, לשחק, לפעול. בשנים שאני מביים למדתי שלא אהפך להיות פקיד רגוע ואני גם ממש לא רוצה. המסתורין של איך תהיה ההצגה הבאה והפחד מכישלון הם כוח מניע. יש משהו סיזיפי בטבע של מקצוע הבימוי". אבל עם כל הדאגות, בן משה הוא בכל זאת אחד הבמאים הכי מחוזרים של השנים האחרונות. נתון משעשע ביחס לעובדה לפני כן היה זה הוא שרץ באופן נואש אחרי תפקידים באותם תיאטראות ממש. הבמאי שומר על פרופורציות ורחוק מלהיות מסונוור מהצלחותיו בעבר בחאן ולאחר מכן בקאמרי ששיאם בבחירתו כבמאי השנה בטקס פרסי התיאטרון שנתיים ברציפות, על הרטיטי את ליבי ב-2008 והנפש הטובה מסצ'ואן ב-2009. באופן כללי הוא מודאג מהעתיד. מתי יבוא הטלפון הבא, ההצעה הבאה, האם לחכות או לבוא להוט עם הצעה משלו.ממה יש לפחד עם 300 הצגות וממשיכים לרוץ? מעגל הגיר הקווקזי:להיכשל משמעו לביים פחות?"חייבים לאפשר לך להיכשל, ויותר מפעם אחת. אני חושב שמאפשרים לאנשים מעט מדי להיכשל כאן בארץ. יש משהו במבנה של כל התרבות שהמדינה משקיעה כל כך מעט והחשיבות של הכנסות עצמיות הולך וגדל, כך שאתה לא יכול להרשות לעצמך. זה קורה לרבים שמתגברים, אצלי זה קשור למצב נפשי".איך בדיוק?"כשהלכתי אחרי הצבא לסטודיו ניסן נתיב, אבא שלי אמר לי: תיאטרון זה לא מקצוע, תעזוב את זה. ולקח לי זמן להאמין בעצמי כשחקן ועוד יותר כבמאי. תמיד אני מרגיש את הנשיפה שלו בעורפי". אחרי תקופה די ארוכה עזבת בפתאומיות את תיאטרון חיפה"אחרי חמש שנים בתיאטרון העירוני חיפה הרגשתי שאני לא מקבל את התפקידים שמגיעים לי. קצתי בתפקידי משנה או תפקידים בינוניים שלעתים גדלו, כמו למשל לצד משה ב'טייבלע והשד שלה', אבל פתאום שוב תפקיד קטן יותר ב'גטו', והרגשתי איך אני מפתח בעצמי מרירות וכעס ותסכול. הפחיד אותי להיות זמן רב במקום של ציפיות לתפקידים גדולים יותר, להצלחות. למרות שהייתי שכיר בתיאטרון והייתה לי משכורת יפה ופרמיות על ההצגות. הייתי בן 35 כשעזבתי. אבי אכן היה מאד מאוכזב".ואז חיידק הבימוי תפס אותך?"ממש לא. עדיין האמנתי בעצמי כשחקן וניסיתי את מזלי בתל אביב. עשיתי אודישן אצל עמרי ניצן ולא התקבלתי. למרות שהגעתי מתיאטרון רפרטוארי, לא קפצו על המציאה. הייתה לי משכנתא לשלם. מבחינתי בימוי הפכה לאפשרות היחידה להישאר במקצוע. לא חשבתי שאני מסוגל לביים. תמיד היו לי מחשבות שבימוי יגיע יותר מאוחר, כשאתבגר. נגיד בגיל 50. הדרך היחידה לשרוד עבורי הייתה ללמד תיאטרון במגמות לתיאטרון בבתי ספר תיכון ולביים שם הצגות. כאשר יום אחד נתקלתי במנחם דיין, מי שהיה ראש אגף תרבות כשהייתי בתיאטרון צה"ל. התברר לי שהוא מנהל בית את "יד לבנים" בתל אביב. הוא פגש אותי במקרה לגמרי, בתקופה קשה ומייאשת ואמר לי: 'למה שלא תיקח את המחזה 'נוימן אגדת חיילים' שמיקי גורביץ כתב וביים, ואני שיחקתי בו, ותחדש אותו. והחלטתי ללכת על זה חזק".כלומר?  מה בדיוק עשית?"הכל. נהייתי יזם. חיפשתי להעסיק להצגה מקאסט ותפאורנים ועד מפיקים. פחדתי לביים והגדרתי את תפקידי כ'בימוי על פי מיקי גורביץ'. התאמנתי דרך שחזור הבימוי שלו עם צוות של בוגרים של בית ספר למשחק. השגתי מפיק שישקיע והעבודה הייתה מאד נחושה ועוצמתית. הגענו לתיאטרון תמונע, שלשמחתי מאד רצה את ההצגה והיא הפכה להצגת הפרינג' המצליחה של אותה שנה. לאחר מכן התחלתי לביים בכל בתי הספר למשחק: ניסן נתיב, סטודיו יורם לוינשטיין ותיאטרון אורנה פורת". להתפרנס מזה לא הצלחת"ממש לא. בבתי ספר למשחק התשלום הוא גרושים. אבל למזלי עבודה הובילה לעבודה ובימוי לבימוי נוסף ולימדתי כבר בכמה בתי ספר והצלחתי להחזיק את הראש מעל למים".

עושה בית ספר ביחד עם מולייר

הבחירה לביים את "בית ספר לנשים" הייתה טבעית עבור בן משה בעקבות תעלולי סקפן של מולייר שהצליח בחאן. רמי ברוך מגלם בהצגה בורגני שחצן שחי על פי הקודים המעמדיים של צרפת במאה ה-17. הוא גבר נטול רגש והוא "מגדל" בביתו אישה צעירה ממנו בדור (יעל טל), אותה הוא מנסה לתכנת כבקשתו. האירוניה היא שהצעירה אינה צינית ומרושעת כפי שהגיבור חושב על כלל הנשים, אלא טבעית וכנה, והיא מתאהבת בגבר (יפתח אופיר) שמתאהב בה. במחזה הזה מולייר מתמצת את הגרעין של השוביניזם הגברי - הפחד של גבר לתת דרור לרגשותיו ולצד הנשי שלו, מה שמוביל אותו לאבד שליטה ולהתמוטט. הבימוי של בן משה ומשחקו של ברוך יוצרים טוויסט מעניין לטרגדיה. חולשתו של הגיבור בניגוד ל"קמצן" או ה"חולה המדומה", נוגעת לב ולא רק נלעגת. להצחיק את הקהל זו עבודה מפחידה של דיוק מוזיקלי. "בית ספר לנשים" (צילום: גדי דגון)

בעצם המחזה הוא מחווה לרמי ברוך שפיזית לא יורד מהבמה.  "עם רמי הייתה לי כימיה נהדרת ב'הרטיטי את ליבי', וכשלקחתי את המחזה היה ברור לי שהוא יגלם את התפקיד הראשי. יש משהו ברמי שמתאים מאד לגלם את האיש האובססיבי הנואש הזה. הפאתוס שיש בו והיכולת שלו לג'נגל נהדר עם טקסט. אגב שמו, מיסייה דה לה-ניידי הוא הברקה של המתרגם (אלי ביז'אווי ש.ה) שרחוק מן המקור, אבל מתאים כי הוא באמת איש מקובע. עברנו קשיים עם התרגום שירגיש קל ולא מדוקלם. רמי נמצא לא מעט לבד על הבמה והוא קיבל מהמתרגם כל כמה ימים טקסטים ומונולוגים חדשים, והסכים להתמסר אלי ולפאניקה שלי ממחזה שנכתב מחדש בזמן החזרות". יותר מאתגר אותך לביים קומדיה?"יש פחד גדול בנושא הצחקת הקהל. אני מפוחד ומתהלך במחשבה אם זה יצחיק או לא. קומדיה שהיא טובה, שהיא לא מצחיקה בוולגריות או בכח, דורשת דיוק מוזיקלי. הטיימינג נורא חשוב, הג'סטה, האופניות של ההגשה - זו עבודה מאוד מדויקת. בהתחלה אתה יושב בחדר חזרות וצוחק נורא ואז אתה אומר לעצמך 'רגע אולי אני אידיוט וזה בכלל לא מצחיק'. ואחרי שלוש או ארבע אתה בכלל מפסיק לצחוק ולא יודע אם המכונה הזו בכלל עובדת. בניגוד לדרמה  אתה יכול לגלות אם זה עובד רק מול קהל".

איך זה לעבוד עם קאסט מבוגר ובשל? "אלי גורנשטיין, עזרא דגן, רוזינה קמבוס - רציתי אותם. זה מאד התאים והיה גם נכון לחברה השמרנית במחזה של מולייר. אלו שחקנים שמראש יש להם כבר איזה נפח".

כמו בבית אצל חנוך לוין

לבן משה קשה לשחרר את ההצגה לקהל. השחקנים רגילים לנוכחותו, הרבה מעבר להצגות הראשונות ואפילו לפרמיירה. הוא נוהג להגיע גם ל-10 ההצגות הבאות אחרי הביקורות, מאוד דומה לחנוך לוין שאת מחזותיו ביים לא פעם. ההצגה לא נותנת לו מנוח. יש לו שאיפה כל הזמן לתקן, לחדד ולדייק. ב"בבית ספר לנשים" הוא מצא רעיונות חדשים גם אחרי החזרות האחרונות בחיפה.

ביימת שלושה מחזות של חנוך לוין, הכרת אותו? "עם חנוך נפגשתי פעם אחת לפני 20 שנה. מיד אחרי שסיימתי את 'ניסן נתיב' היה לי אודישן ל'ילד חולם', בו הייתי צריך להגיב לאיזו גופה של ילד. באינטואיציה שלי הלכתי קדימה, וחנוך הסתכל עלי ואמר לי בעדינות 'אני במקום הייתי הולך אחורה'. לא קבלתי את התפקיד ואז שנים, אחרי שהוא נפטר, הלכתי עם תחושה של החמצה: 'אח, אילו הייתי הולך אחורה'".

אז ההחמצה מחברת אותך אליו?"אני חושב שחנוך בסופו של דבר עסק באנשים כמוני: שמכורים לציפייה, מכורים ל'חיכיון'. אנשים שעסוקים בזמן האבוד, בבדידות וחופרים בפספוס. אני מתחבר לנושאים הללו כי אני גם כזה קצת כזה בחיי האישיים. אני אדם שחי לבד. וגם ההבשלה המאוחרת. אני מרגיש אצל חנוך בבית. אני אוהב את המשפטים שלו שממש 'מתביימים' בעצמם. המוזיקליות של הכתיבה שלו, היא כמו פרטיטורה".

גם עם ברכט יש לך רומן."אני גאה בעצמי שהעזתי לעשות את 'מעגל הגיר הקווקזי' ושהוא מצליח וגם 'הנפש הטובה מסצ'ואן' הגיעה ל-200 הצגות. ברכט הוא הרפתקה מתמשכת עם נשימה ארוכה שדורשת זמן - את מלוא שלושת החודשים שמוענקים לך. אני אוהב את החומרים הפוליטיים של ברכט ואת זה שהם לא ז'ורנליסטים. ברכט מספר משל וזה מדליק אצלי את היצירתיות. יש מסכה ואז אין מסיכה. מכריז שזו הצגה ואז מפסיק להכריז, מרגש ומנכר, מנכר ומרגש, מה שנותן לתיאטרון שלו כוח נבואי עצום".

המשפטים שמתביימים מעצמם יצרו הצלחה. "אורזי מזוודות" (צילום: גדי דגון)

אתה עומד לחזור לשחק באורזי המזוודות שביימת, איך זה מרגיש?"קודם כל, אני אהיה שחקן מחליף למספר הצגות בלבד ואני בהחלט בפאניקה מזה. משקשק מפחד. אני הבמאי ומעט אנשים מרשים לעצמם לביים ולשחק. יש פה יומרנות לא קטנה. האחריות מלחיצה אותי. כיום, אני כשחקן קצת חלוד. אומרים ששחקן צריך לעבוד כדי להישאר רענן וגמיש. אמנם שיחקתי 10 שנים. אבל מצד שני גם 10 שנים לא שיחקתי".עכשיו אתה מצליח להתפרנס מבימוי מלבד?"כן, אבל כבמאי לא מצפה לי שום עושר גדול. צריך לביים שלוש הצגות בשנה שאחת מהן צריכה להיות שלאגר. בדרך כלל כפרילאנסר אתה על מספר הצגות ועל אחוזים. אני משתדל לביים בחאן כל שנה בנוסף לעבודות בימוי בקאמרי. כשעולה הצגה מיד צריך לחשוב על הפרויקט הבא ואין חופש. לאחרונה שמתי לב שלא הייתי שלוש שנים בחו"ל. לא ראיתי תיאטרון בלונדון, פריז, ברלין".

איזה מחזה היית מביים אם יכולת לבחור בכל דבר בו תחפוץ?"יש מחזות מקסימים למשל 'קרנפים' (של יוג'ין אונסקו) שעוד אין לי וויז'ן לגביו, אבל מאד בא לי. הייתי רוצה לביים מחזה של פדריקו גרסיה לורקה. בגלל התשוקה והאלימות. את 'חתונת הדמים' או את 'ככלות חמש שנים' שאף אחד לא העיז לעשות. זו שירה רומנטית מלאת כוח ויופי". אבא שלך, אני מניח, מרוצה עכשיו."אתה יודע, בזמנו ביימתי את הנסיכה האמריקאית של נסים אלוני בסטודיו למשחק של 'ניסן נתיב' ובמהלך העבודה הבנתי שזה מחזה עלי. הסיפור על האבא והבן שלא מספיק מטופל בתיאטרון שלנו, שייך אלי באופן עמוק. האבות הלוחמים, בהם אני רואה את אבי, שהקימו את המדינה הזו, שעשו צעד מטורף ועזבו בית להקים את המדינה ואיך אנחנו כבנים מרגישים לידם. זה מצב שבו או אתה צריך או לשרת ולהעריץ או לבצע 'רצח אב'. זה הסיפור של בני הדור שלי".» בית ספר לנשים - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ