עמרי ניצן: "לא אשאר בקאמרי לנצח"

הקאמרי מועמד ל-27 פרסי תיאטרון, תשעה ל"קברט" בבימויו של עמרי ניצן. לרגל המאורע מספר המנהל האמנותי על הרצון שלו לעשות תיאטרון משמעותי, שהוא בוגד מדי פעם עם האופרה ושהוא לא מתכוון להישאר שם לנצח

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

לפני שבוע הודיעה הנהלת פרס התיאטרון על רשימת המועמדים הסופיים לפרס התיאטרון 2011. בשנים האחרונות זכה הקאמרי בפרסים רבים במסגרת פרס זה, והשנה יש לו 27 מועמדויות, תשע מתוכן לקברט, שביים מנהלו האמנותי עמרי ניצן. ניצן למד תיאטרון בלונדון ושימש כאסיסטנט בשניים מהתיאטראות הבולטים שם. הוא היה במאי בית בתיאטרון הבימה ובתיאטרון הקאמרי, מנהל אמנותי ובמאי בתיאטרון העירוני חיפה ובהבימה, מנהל אמנותי של פסטיבל ישראל במשך שלוש שנים, ומאז 1993 משמש כמנהל אמנותי ובמאי של התיאטרון הקאמרי. ניצן אף נחשב לאחד מבמאי האופרה המצליחים.» מבטיחות שבא לבכות: הכירו את השחקניות החדשות של התיאטרון» הרס עצמי ואלוהים: 10 שאלות ליחזקאל לזרוב» קברט בקאמרי: ככה עושים מחזמרלמנהל האמנותי בקאמרי יש אחריות כפולה – לספק גם את הצוות האמנותי וגם את הקהל. איך מתכננים עונה בתיאטרון?"תכנון עונה הוא תהליך מורכב של קבלת החלטות. שורש העניין הוא מה שהייתי מגדיר כהשקפת העולם. מה חשוב לך להציג בתיאטרון, איך להפוך את התיאטרון לבעל משמעות בחברה שבה הוא פועל. בניגוד לתיאטרון שנועד לענג אותך, אני שואף להיות תיאטרון בלתי נשכח. תיאטרון הוא אמנות נמוגה, הוא חי בזמן הווה. בתום ההצגה הדיקטים חוזרים למחסן, השחקנים מורידים את התלבושות ואת האיפור, ולמעשה הדבר היחיד שנשאר הוא הזיכרון האנושי. ולכן אני שואף להפוך את התיאטרון לבלתי נשכח. אלה זיכרונות שאני משווה לטבעות בגזע העץ, אשר נאספות לאט לאט ומעבות את הגזע למה שמסתכם כתרבות צומחת. התרבות הישראלית היא צומחת, והתיאטרון, מעצם היותו אמנות פומבית, יוצר את אותן טבעות, שהופכות לנקודות ציון בהצטברות הזיכרון הקולקטיבי שהוא התרבות. 'הדיבוק', אשכבה ו'הוא הלך בשדות' הם חלק מהתרבות שלי. הם משפיעים עלי וקיימים בתודעה למרות שהועלו על הבמות לפני שנולדתי". השאיפה היא לא לעשות תיאטרון אסקפיסטי. "גטו":

סטמפניושלום עליכםעדנה מזי"אגטואורזי מזוודותמכולתהמלטקומדיה של טעויותבית ספר לנשיםוויצקהרטיטי את לביהחגיגהנעם סמל

בוא נדבר על הדור הצעיר ועל ההזדמנויות שיש לו בתיאטרון רפרטוארי כמו שלך."אני מבקר בהצגות סיום של בתי ספר ובהצגות של צעירים בכלל. אני לא חושב שצריך לייצר קבוצות של צעירים אלא להפך – לטרוף את הקלפים ולתת לצעירים שסיימו עכשיו את הלימודים לעבוד יחד עם הוותיקים. אין לך מושג איזו הזנה הדדית זו. בכל מחזה יש תפקידים לצעירים ולמבוגרים, חדר החזרות הוא כור היתוך למפגש שלהם. בשנים האחרונות יש הרבה בוגרים של בתי ספר למשחק, ולכן יש הרבה מאוכזבים שלא משתלבים בתעשייה. אבל בסך הכל המשחק השתכלל – בתי הספר מקצועיים יותר, יש הרבה השפעה של המשחק בקולנוע שמעודד את המשחק המוותר. בקשר לבמאים אני מודה שהתיאטרון הישראלי חסר במאים בשלים. יש אנשים מוכשרים שביימו אצלנו את ההצגות הראשונות שלהם על במה רפרטוארית: אודי בן משה, יעל רונן, נעם שמואל. לאחרונה ביימה כאן איה קפלן. כשאני רואה במאים צעירים שיש להם את החומר הנכון ומתאימים לעבוד כאן, אני מציע להם לבוא אלינו".הקאמרי פועל בהרבה שיתופי פעולה, גם מקומיים וגם בינלאומיים. "יש שני סוגי התקשרות – יש את זו החברתית, שהתחילה עם שדרות ויצרה את אחת ההפקות היותר מרגשות – סלאח שבתי בבימוי של משה קפטן. זה היה מיועד להופיע בשדרות אבל נעם שילב את זה ברפרטואר. לאחרונה עשינו עם שדרות את זוהר, ואנחנו פועלים גם עם קרית שמונה, בית שאן ועוד. הרעיון הוא לא להסתגר בתוך מדינת תל אביב, אלא להתחבר לאורך הארץ. לגבי חו"ל – אנחנו מופיעים עם ההצגות שלנו בפסטיבלים ומתארחים בעולם. יש היום נטייה באירופה לעשות קופרודוקציות, ואנחנו עושים כאלה, אבל צריך להקפיד על המינון, כדי לא לשכוח מאיפה אתה צומח ולמען מי".לא מסתגרים בתוך מדינת תל אביב. "זוהר" (צילום: משה שי) אתה גם מנהל אמנותי וגם במאי. איך אתה מנווט בין התפקידים?"אני קורא לאופרה הפילגש שלי, ויוצא לי לביים בה פעם בשלוש שנים. הנישואים שלי הם לכאן. בגלל הניהול האמנותי אני מוגבל מבחינת הבימוי, ועושה בממוצע הצגה אחת בשנה. המקצוע שבו אני מגדיר את עצמי הוא בימוי, והעניין מבחינתי הוא להיות בחדר החזרות. היום רוב האנרגיה שלי הולכת לניהול, וניהול אמנותי לתפיסתי הוא הרחבה של הבימוי. יש בזה סיפוק והוא בעצם הפירגון – אני עוזר לכך שהצגה תקבל את כל מה שהיא צריכה. ניהול אמנותי הוא מקצוע שדורש במידה רבה להזדהות ולשרת יוצרים אחרים". אתה יושב בתפקיד קרוב לשני עשורים, ויש הרבה דיבורים על כך שמנהל אמנותי צריך לתפקד בקדנציה מוגבלת. "יש בהחלט בסיס לטענה. הסיטואציה האישית שלי היא שאת השאלה הזאת צריך להפנות למי שבוחר בי כל שלוש שנים מחדש. תסתכל על החדר שלי – כמה זמן לדעתך ייקח לי לפנות אותו? דקות. יש כאן רק דבר אחד שאקח איתי (חדרו הקטן של ניצן מכיל רק שולחן, כמה כיסאות ושני ארונות ברזל. הוא קם מהכיסא, ניגש לשולחן ומביא תמונה ממוסגרת שבה נראות שלוש בנותיו וזוגתו; א"מ), וזו התמונה של המשפחה שלי. אני ער להערות שקיימות, ואני חושב על מבנים חדשים כמו קבוצות עבודה שמנוהלות על ידי כמה במאים. יש היום בקאמרי מאה שחקנים שעובדים בשלושים הפקות, זה ממש מבנה תעשייתי ואני חושב על פתרונות לזה. אני לא לנצח כאן, ואין לי את האופי של הנאחז בקרנות. לפני הקאמרי עבדתי תמיד בתקופות קצובות של חמש־שש שנים. אני מקבל הצעות לא מועטות לביים אופרות בחו"ל, ואני לא יכול להרשות לעצמי לעשות את זה כל עוד אני מנהל את התיאטרון".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ