ישראלים, הם מנהלים את העולם: במה

יגאל פרי הקים בית ספר למחול במנהטן אבל מתגעגע לחוף בתל אביב. עידו לברן מעצב את הוידאו שמוקרן כל ערב על הבמה מאחורי ג'ון ליתגו, אבל רוצה לטעום מיץ ענבים. הכירו את הישראלים שכבשו את המחול והתיאטרון במהנטן

אילה בלופולסקי וטל אימגור, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילה בלופולסקי וטל אימגור, עכבר העיר

עזבו אתכם מנועה תישבי, תשכחו מאיילת זורר ואפילו אל תחשבו על גיא עוזרי – רוב הישראלים שמצליחים בחו"ל עושים את זה בשקט, ורחוק מעיני מצלמה. בפרויקט מיוחד מספרים אנשי תעשייה, אמנים, מוזיקאים ושפים על סוד ההצלחה, על החוצפה הישראלית וגם מגלים למה הם הכי מתגעגעים בארץ.פרויקט מיוחד:» ישראלים, הם בכל מקום» הישראלי שכבש את "קולומביה"» המפיקה שעושה את "המתים המהלכים"» המוזיקאי שאחראי לפסקול של הוליווד» ישראלית אוצרת אומנות בניו יורקרוקד כל הדרך מ"בת דור" למנהטן: יגאל פרי

אישי: יגאל פרי, גר באיסט וילג', מנהטן בן מעל 50, אבל לא מספר לאנשים. ג'וב מהחלומות: Peridance Capezio Center כבעלים, מנהל אמנותי ומורה לבלט, ובלהקת המחול המודרני פרידאנס כמנהל אמנותי וכוריאוגרף.הדרך לפסגה: התחלתי כרקדן פולק חובבן עם יונתן כרמון. כשחזרתי מסיבוב הופעות עולמי בו נחשפתי לריקוד ברמה עולמית, התחלתי ללמוד בבית ספר בת דור, ולא הרבה אחרי התקבלתי ללהקה. עדיין הייתה חסרה לי הטכניקה, אבל היה לי כישרון – זה מה שהם אמרו. נשארתי בלהקת "בת דור" תשע שנים, שלוש מתוכן התחלקו בין ריקוד לצבא. גם לקחתי שנה הרחק מהלהקה כדי לרקוד בהולנד, שם התאמנתי עם ריצ'ארד גיבסון ב NDT (Nederlands Dans Theater‏). ב"בת דור" קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי לבצע כוריאוגרפיה וללמד. עזבתי את "בת דור" כדי לקדם את הקריירה שלי, עברתי לניו-יורק ושם הצטרפתי ללהקה חדשה בשם Dancers בתור בלט מאסטר וכוריאוגרף. בנוסף, עסקתי בעבודות פרילאנס בתור מורה וכוריאוגרף, טיילתי בעולם בתור הבמאי של העבודות של ג'ון בטלר ולימדתי כוריאוגרפיה בבתי ספר ובלהקות מחול. ב-1983 הקמתי בית ספר ולהקה משלי בניו-יורק ואני שומר עליהם בתור הבסיס שלי. העבודות שלי עדיין לוקחות אותו מסביב לעולם. בקיץ הקרוב, לדוגמה, אני אלמד בישראל.להקת פרידאנס בניהולו של פרי. Twilight:ישראלי במנהטן: זה חשוב לכל אמן לטייל ולעבוד במקומות שונים בעולם. ההשפעה של תרבויות מגוונות והאינטראקציה עם מגוון גדול של אנשים ומדינות מעשירה את הידע ופותחת את התודעה.הכי מתגעגע בארץ: פרחים באביב והחוף התל אביבי בקיץ.להיות ישראלי בחו"ל: אף פעם לא הפריע לי בשום דבר.כששומעים שאני ישראלי: התגובה שאני מקבל מאנשים כשאני אומר להם שאני ישראלי היא תמיד נחמדה. חלק מהם מאוד גאים להגיד לי: "הייתי שם – אהבתי את זה!"חשוב לכל אמן לטייל ולעבוד במקומות שונים בעולם. יגאל פרי (צילום: peridance.com)סוד ההצלחה: עבודה קשה, מאמץ בלתי פוסק, תכנון רב ומחשבה. השקעה ואכפתיות כלפי האיכות ואכפתיות אמיתית כלפי אנשים.ישראלי מפרגן לישראלי: אני תמיד תומך ותמיד מוכן לעזור ולהדריך כל אמן צעיר ישראלי שרוצה לחקור אמנות וחיים בניו-יורק או בכלל ברחבי העולם.

מקרין כל הדרך מגבעתיים לברודווי: עידו לברן

אישי: עידו לברן, בן 28, מניו יורק (גר בקווינס עובד במנהטן)ג'וב(ים) מהחלומות: » עוזר מעצב הקרנות (וידאו) בהצגה שנקראת The Columnist בכיכובו שלג'ון ליתגו נפתחה בברודווי ב-4.4.» מעצב וידאו במייצג תאטרון בLa Mama אחד ממרכזי הפרינג' הגדולים בניו יורק.» מעצב וידאו וסאונד להצגה בשיתוף עם תיאטרון גרמני בנושא ג'נטריפיקציה של ברוקלין (כשעשירים עוברים לשכונות ומעלים את עליות המחיה, מה שגורם לתושבים שגדלו באיזור לעזוב. נשבע שזה הרבה יותר מעניין ממה שזה נשמע).» עובד כאחראי IT בידיעות אחרונות אמריקה.» לומד תואר ראשון בהפקה ועיצוב תיאטרון בMarymount Manhattan College.מסתחבק עם ג'ון ליתגו. The Columnist:הדרך לפסגה: וואו, חתיכת שאלה.מתקופת התיכון עסקתי בתחומים שונים בהפקה, עריכות מוזיקה, הפקה בפועל, אולפני הקלטות וכדומה. כחצי שנה אחרי השחרור מהצבא טסתי לחודשיים לארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם ובליתי שבוע בניו-יורק. באותו זמן, היו שתי הצגות שמכרו כלכך טוב שלא ניתן היה להשיג להן כרטיסים בהנחה (בניגוד לרוב ההצגות שראיתי), וידעתי שאני יכול להרשות לעצמי רק הצגה אחת במחיר מלא. ההתלבטות הייתה בין Wicked ל-Lion King. לא ידעתי במה לבחור אז הטלתי מטבע ויצא Wicked. לא היה לי מושג למה אני הולך, ומה שקרה שם שינה את כל השתלשלות העניינים. המחזמר הזה היה (ולדעתי עדיין) כל כך מוצלח! המוזיקה, התאורה, הריקודים, השירה הכל היה כל כך גדול ומרשים ויפה, שאני ממש זוכר איך שבמהלך ההשתחוויה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. ופה אני רוצה לעשות זה. הקטע המצחיק הוא, שאחרי שעברתי לגור פה, הלכתי לראות את Lion King, ובעוד שאין ספק שזה אחד הדברים היותר מרשימים שראיתי, אני לא יודע אם זה היה גורם לי לאותה תגובה כמו Wicked. אז איפה הייתי היום אם היה יוצא עץ ולא פאלי?

חזרתי לארץ, והתחלתי תהליך של כמעט שלוש שנים בבדיקות, נסיונות ורעיונות איך לעבוד לארצות הברית ולעסוק בתיאטרון. טסתי כמה פעמים הלוך חזור לעבוד בעגלות, ובסוף עברתי לניו יורק. תוך כמה שבועות מצאתי את העבודה בידיעות, שגם נתנה לי ויזה. ואחרי חצי שנה התחלתי ללמוד הפקה, עיצוב ובימוי תיאטרון בMarymount Manhattan College. התחלתי לעבוד בנוסף לידיעות וללימודים בניהול במה העבודה הראשונה הגיע ממישהו שחיפש מנהל במה ושאל מורה שלי אם יש לו מישהו להמליץ עליו. משם, אנשים מדברים ועבודה מייצרת עבודה, אז עבדתי על שתיים-שלוש הפקות קטנות בשנה, ובמקביל עיצבתי הפקות בבית הספר, ופעם בשנה בקיץ ביימתי והפקתי מופע מחול בארץ ביחד עם סטודיו בלאנס בגבעתיים.

הצעד הראשון בברודווי. completeness:

הקשרים מהלימודים ומהעבודות התפתחו גם לתחום העיצוב, והתחלתי לעבוד יותר בעיצוב וידאו וסאונד בתיאטרון מאשר בניהול הצגות. למעשה, עבדתי על למעלה מ-18 הפקות מאז שעברתי לניו יורק לפני ארבע שנים. לפני הקיץ שעבר, הייתי בשלבי הכנה למופע בארץ, והיה לי רעיון לעשות משהו מיוחד בוידיאו. צרתי קשר עם מעצב וידאו שעבד עם בית הספר שלי, שמו רוקו דיסנטי. ישבנו על קפה ודיברנו קצת ובסיום השיחה אמרתי לו שאם הוא צריך מישהו שיעזור לו, יעבוד איתו או כל דבר, שיצור איתי קשר. במהלך שהותי בארץ הוא שלח לי מייל והזמין אותי לעבוד איתו (בתשלום) על הפקה שהוא קיבל Off Broadway. ההצגה נקראה completeness וזו הייתה ההפקה הכי "רצינית" שעבדתי עליה עד אז. היא עלתה בתיאטרון Playwrights Horizons שהוא אחד מתיאטראות הOff Broadway הגדולים ביותר בניו יורק. מהר מאוד הייתי די מוצף בעבודה. לפני כחודשיים, שוב במסגרת עבודה על משהו בבית הספר, יצרתי קשר עם רוקו כדי להתייעץ לגבי משהו. נפגשנו שוב, ואז הוא הציע לי לעבוד איתו על The Columnist. זוהי הצגה חדשה בכיכובו של ג'ון ליתגו (דקסטר, מפגשים מהסוג האישי ועוד). רוקו הוא מעצב ההקרנות (וידאו) של ההצגה ואני העוזר שלו. ביחד, ועם הבמאי (דניאל סולומון - אחד הבמאים הנחשבים בניו יורק), אנחנו מחליטים איך יראו כל קטעי ההקרנות בהצגה. ההצגה תרוץ בברודווי כשלושה חודשים.

אז בעצם, היום, קצת יותר משש שנים אחרי שראיתי את Wicked בפעם הראשונה (היו עוד די הרבה פעמים מאז) והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אני מוצא את עצמי קם בבוקר, ולוקח את הרכבת לFriedman Theatre לעבוד על הצגה עם כוכב גדול בברודווי. פשוט אושר! במקביל אני עובד על ההפקה בLaMama, עוד הפקה בNegelberg Theatre ועוד רבות יבואו.הכי מתגעגע למיץ ענבים. עידו לברן (צילום: שירלי שמול)ישראלי במנהטן: אם הייתי מקבל שקל על כל פעם ששואלים אותי את זה .  אין ספק שהתיאטרון בארץ איכותי. וזה גם ידוע שיש לישראל כותבים ושחקנים יוצאים מן הכלל. אבל, אין תקציבים, וה"תקרה" של היכולת להתפתח מאוד נמוכה.  המדינה שלנו כל כך קטנה והקהל הפוטנציאלי כל כך מצומצם, שאין אפשרות להפיק הרבה הפקות גדולות ולא יכולים להשקיע את הסכומים שמושקעים בתיאטרון פה. בניו יורק יש בכל יום למעלה מ-30 הצגות בברודווי, 150 off broadway ומאות off-off broadway.הכי מתגעגע בארץ: חברים, משפחה ומיץ ענבים.להיות ישראלי בחו"ל: אני חושב שעוזר. בניו יורק רוב האנשים מאוד פתוחים לזרים. ולהיות ישראלי זה משהו שמבדיל אותי מאחרים. בתחום התיאטרון, על הבמה או "מאחורי הקלעים" הטריק הוא שיזכרו אותך. והעובדה שאתה ישראלי, עוזרת בזה. בנוסף, מבחינה אומנותית, ההגעה מתרבות שונה, פותחת את האופקים.כששומעים שאני ישראלי: יש לי מבטא אמריקאי ממש טוב.  סתם, לא יותר מדי, הרוב חושבים שזה מגניב. אוהבים פה זרים.סוד ההצלחה: הרבה הרבה עבודה קשה. לעבוד טוב ולכבד כל פרויקט. ללא אגו, להגיד כן לכל הצעה שמגיע כדי לצבור ניסיון וללמוד. ותמיד תמיד לזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. מה האפשרויות שאנחנו רואים לעצמו בעתיד ומה אנחנו חולמים. אני זוכר שכשרק עברתי, חברה מהארץ אמרה לי כמה אמיץ זה נראה לה, ואני אמרתי שלדעתי זה הפוך. זה ממש לא אמיץ או קשה, אם לגמרי ברור לי מה אני רוצה ולמה אני רוצה את זה. ישראלי מפרגן לישראלי: לירון טופז, חבר טוב מהצבא שעוד מהתיכון ידע שהוא רוצה ללמוד אנימציה ולעבוד בארצות הברית. אחרי שסיים לימודים שם, לירון עכשיו עובד בDreamworks כאנימטור, הוא עבד על Alice In Wonderland, kung fu panda 2 ועוד כמה. הוא ממש מעורר השראה, מישהו שלא מפחד לחלום ולעבוד. כישרון אדיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ