הרס עצמי ואלוהים: 10 שאלות ליחזקאל לזרוב

הוא צם ביום כיפור מגיל שמונה, מתבייש להוריד את החולצה, חוטא בהתקפי שנאה עצמית ומחזיק בכימיה בימתית עם הלנה ירלובה. יחזקאל לזרוב מביים הצגה חדשה לתיאטרון הקאמרי ולא נח לרגע

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי הרלב, עכבר העיר

"את בת שבע עזבתי כי מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן", מודה יחזקאל לזרוב. 15 שנים אחרי שעשה את הצעד, כבר ברור שהוא השיג את המטרה הזאת. כיום, הוא משחק בהאריסטוקרטים של עדנה מזי"א ועמרי ניצן ועוד חודש הוא אף יביים לראשונה. ב-9.4 תעלה בקאמרי סטמפניו, עיבוד לסיפור של שלום עליכם כשאת מלאכת הבימוי חולק לזרוב עם מזי"א. » סטמפניו - כל הפרטים ומועדי מופע» מהספרות לבמה: 10 שאלות לעידו ריקלין» הכי קלאסי: 10 שאלות לתמיר גינץ» האריסטוקרטים: הצגה שמביטה למציאות הישראלית בעינייםגם בתחום הקולנוע לזרוב לא מבזבז זמן: בינואר עלה רסיסי אהבה בו הוא מגלם דון ז'ואן, תפקיד שדי רחוק מהאישיות של מי שמצהיר שאישתו "עיצבה אותי אישית ומקצועית". ב-2012 צפויים לעלות עוד שלושה סרטים בכיכובו, ובינתיים הוא ממשיך לאתגר את קונספט ה-24 שעות ביממה. כל אלו שייכים לציר האמנות, שמתקיים במקביל לציר החיים שבבית. לזרוב בן ה-38, נשוי לאלין ואב לשלוש בנות קטנות איתן הוא מספיק לבלות שעות ספורות ביום - בין חזרות הבוקר להצגות הערב. אתה מגיע מרקע מסורתי. כמה הוא נוכח אצלך כיום? "החוויה היהודית-מסורתית מלווה אותי עד היום. ככל שאני גדל אני מגלה עד כמה אני שואב ממנה כוחות. מבנה האישיות שלי מונע מסקרנות יתר, יש לי עיניים גדולות ותיאבון שלא יכול להכיל את מה שהוא בולע. האמונה והשורשים הדתיים תמיד החזירו אותי אל השפיות. יש משהו בעבודת האל, שאני מקיים מעט ממנה, שנותנת לי פרספקטיבה מאוד ברורה כלפי עצמי בכל הסערה הזו שבחוץ, שמביאה עימה אלפי פיתויים."כשהייתי בן שמונה, אבי, סבי ואני בילינו את יום כיפור בבית הכנסת הבוכרי בשכונת פלורנטין של סבי יחזקאל, שעל שמו לא היה באפשרותי לערער. התחלתי לצום כמו כולם ותכננתי להפסיק ברגע שאהיה צמא. אבל הבוכרים מתוחכמים: 'הגעת עד עכשיו ,לא תחכה עוד שעה?', ככה מצאתי את עצמי צם צום מלא בגיל 8. אז אמרו לי שמי שצם פעם אחת, חייב להמשיך לצום כל חייו. כפי הנראה בערב שבין היום השישי לשביעי אלוהים יצר את המניפולציה כדרך חיים. איך אפשר שלא להאמין בו?". "להכנס בקיצוניות לדמות". לזרוב כרודי בוקשטיין, "האריסטוקרטים" (צילום: יח"צ)

איך עוזבים את להקת בת שבע בגיל 23? בת שבע התחלתי לבנות את חיי הבוגרים. שם עוצבה השקפתי על האמנות ועל החופש שהמחול מעניק בהיותו 'איבר' מופשט, מאפשר לך להרחיב את הגבולות. תפיסת החלל שבו אתה נע הוא כאין סופי, ועם זאת מאוד נגיש. אחד הזיכרונות שלי מבת שבע, הוא שרגע לפני שהייתי אמור לעלות לבמה עם 'אנאפאזה', נתקפתי בהתקף שנאה עצמית, אחד מיני רבים שחוויתי באותה תקופה. ניגשתי לאוהד (אוהד נהרין, ש"ה), והתחננתי בפניו שלא להוריד חולצה לדואט הראשון. אוהד הסתכל אלי ובפשטות הכריזמטית שלו אמר לי: 'אתה צודק יחזקאל, אין לך גוף יפה, אבל הוא נראה יפה'. את בת שבע עזבתי כי מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן".

מה קסם לך בלשחק את דמותו של אלכסנדר פן? "תמיד הדמות מגיעה אלי בעקבות חוויה דומה בחיי. פן הוא דמות קלאסית של הרס עצמי, והיא שיקפה את המצב הרגשי בו הייתי שרוי. התפקיד בהצגה היה כל כך סימביוטי עד שלא ידעתי באותה תקופה איפה מתחיל יחזקאל ואיפה מסתיים פן. לעיתים נדירות קורא מפגש כזה עם דמות. יש בזה סוג של כיף גדול כי הרגשת הטוטאליות היא קסומה, אבל בהחלט גם הרסנית. ובאותה תקופה לא היה חלק בחיי שלא רמסתי עד תום. האפיזודה של ההצגה בחיי הסתיימה (כיאה לדמותו של פן) בתאונת דרכים קשה של חבריי להצגה, ביניהן בת הזוג שלי על הבמה הלנה ירלובה, (שמגלמת את חנה רובינא) שנפצעה מאוד קשה. כימיה אמיתית עם פרטנרית היא דבר נדיר בתיאטרון, ולמזלי חוויתי כימיה כזו כבר כמה פעמים - עם אפרת בן צור בגשר ועם  הלנה ירלובה, שאיתה שיחקתי כבר בשלוש הצגות. הכימיה הזו משפיעה על הליהוק וברור שגם הקהל מעוניין בה".

איך נכנסת לנעלי הדמות הקיצונית של האב המכור ב"רסיסי אהבה"? "הדמות של סמי ב"רסיסי אהבה" נובעת מגרעין עמוק של גבר-ילד שלא מצליח לשלוט על חשקיו. סמי הוא בעל משפחה, אבא לארבעה ילדים, נגר, מהמר כפייתי ובעל בוגדני. מה שמעניין הוא שלא הייתי יכול להיכנס בקיצוניות כזו לדמות, אם במקביל לא הייתי בונה את דמותו שהמוחצנת של רודי בוקשטיין, מעצב הפרוות ההומוסקסואל ב'האריסטוקרטים'. ריימונד אמסלם היא פרטנרית שאפשר ללכת איתה רחוק. הקשר איתה נעים ומשוחרר. גם איתה זהו כבר שיתוף הפעולה הקולנועי השלישי שלי. התפקיד של סמי מאפשר לי להביט פנימה על המאבק היום יומי שלי עצמי בשליטה בחשקיי וביצריי". טוטאליות הרסנית. "רסיסי אהבה":מהו דיבוב עבורך, ובמה חוויית הדיבוב הייתה שונה ב"ואלס עם באשיר"? "בדיבוב אין גבולות. אני רשאי להשתמש בכל המנעד הקולי, שהוא הכלי שלי. למזלי התברכתי בדיבוב לדמויות כמו הטבח הצעיר ליגוויני ברטטוי, ומגה מוח עצמו במגה מוח. שלוש בנותיי צופות בסרטים הללו ומעריצות את הדמויות שדובבתי. מבחינתי זו הערצה סמויה שהרווחתי ביושר. החוויה של גילום דמותו של כרמי כנען בואלס עם באשיר לא היתה דיבוב, אלא עבודה ממשית על דמות כשהמשחק אינו רגיל. ישבתי באולפן מוקף בארבע מצלמות ועשיתי כביכול פעולות של ממש כמו להסתכל על נוף, ללכת בשלג וגם להקיא מתוך ספינה. האמת שזה די דומה לדמיון מודרך. 'ואלס עם באשיר' הוא בהחלט אחת הגאוות שלי בקריירה, למרות שרבים לא מודעים לכך שזה בכלל אני".

למה החלטת להתנסות גם בניהול אמנותי? "אני רואה בניהול אומנותי כוח לשנות בצורה רחבה, ולהשפיע על טעמם של אנשים דרך הבחירות האישיות שלי. באירוע 'מועדון טרום בכורה' פגשתי את ריבי פלדמסר. עוד לא נתקלתי במנהלת שכה נהנית לתת לאמנים את מבוקשם. עצם הבחירה שלי ושל שותפתי לניהול, מיכל ועקאנין, באמנים, גורמת לי לצאת מהעור שלי. ניהלתי ויזמתי את פסטיבל האומנות 'בוידעם' במרכז ביכורי העתים שבו אמנים מוכרים כמו מיכל רובנר, ענת גוב, ארי פולמן, רנן שוריהושע סובול וענבל פינטו הציגו את עבודותיהם. לפני הניהול האמנותי והאוצרות, השלב האהוב העלי הוא היזמות. כשאלפי אנשים פוקדים את האירוע שיזמת, אין דבר שמשתווה לזה. אם זה שייך לאזור שבו גר האגו - זה אגו טוב".

עד כמה חסרה לך הפיזיות של המחול? "השילוב של משחק וכוריאוגרפיה הוא החיבור האולטימטיבי בין המחול והתיאטרון. אני עוסק בכוריאוגרפיה לתיאטרון מהיום הראשון שנכנסתי לגשר, לפני 10 שנים. בכל הצגה ששיחקתי מאז גם עשיתי את הכוריאוגרפיה. מקצוע קצת משונה, כוריאוגרפיה לתיאטרון. מה זה אומר? זה אומר להרקיד אנשים שנדמה להם שהם רוקדים נפלא ובעצם זה לא ממש המצב. אני מכור לזה. האושר על פניו של השחקן אחרי שרקד שווה את כל המאמץ הסיזיפי. פעם אחת הסכמתי לעצב תנועה להצגה סוף טוב של ענת גוב שעדנה מזי"א ביימה, מבלי לשחק בהצגה. ואז יום אחד בחזרות עדנה אמרה לי 'יחזקאל אתה מוכרח לביים'"."אין לך גוף יפה, אבל הוא נראה יפה". נהרין על לזרוב (צילום: דור מלכה)ואז היא הציעה לך לראשונה לביים בתיאטרון הקאמרי? "שערי השמיים נפתחו אלי ביום שהכרתי את האישה המופלאה הזו. עבורי זו החוויה השלמה ביותר כי היא פורטת על כל שלוש אהבותיי במקצוע: משחק, בימוי תנועה ובימוי שחקנים. אני מאד מחובר לסטמפניו ששואף להגיע למחוזות העליונים, אל החיבור האולטימטיבי שבין הרוח לחומר. בסוף המחזה סטמפניו אומר: 'העצב של החיים, השמחה של האמנות'. המשפט הזה מבחינתי מדבר על הקרבה ואני מאוד מזדהה איתו. ההקרבה לחיי הבמה שבשבילם 'ויתרתי' על ילדות, נערות, בגרות וסביר להניח שגם זקנה".

אלו אמנים הכי משפיעים עליך? "צ'כוב, טולסטוי, ברגמן, צ'פלין, בשביס זינגר, אנרי קרטיה ברסון, ג'ון קסאווטס, פרד אסטר, נינה סימון, הרמן הסה, מישל וולבק, מיכלאנג'לו אנטוניוני, ויסלבה שימבורסקה, אלבר קאמי, ועוד כמה חברה לא רעים בכלל. אבל מי שעיצבה אותי אישית ומקצועית, ושאליה אני קרוב לעולמה הרוחני ומרגיש הכי בבית, היא אשתי אלין".

אתה מתקרב ל-40, מה עושה לך הגיל? "הרבה מאוד שנים נלחמתי, או אולי רק חשבתי שאני נלחם, במוסכמה חברתית שאומרת שבחיים חייבים לבחור. בשבילי, לעסוק באופן מקצועי ולהתפרנס מכל אותם מקצועות שאני באמת ובתמים אוהב זה ניצחון גדול. חוץ מזה אני לא מתקרב ל-40. 40 הוא זה שמתקרב אלי".

» סטמפניו - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ