גדעון רייכר: "אני תמיד ער לחוסר צדק"

הוא משתמש בשפה כדי לפצות על חולשה, ויתר על עיתונות כדי להרוויח מיליונים, אבל עדיין מתרגז כשהוא נתקל בעוולות. גדעון רייכר כותב מחזה ל"צו קריאה" ומספר על העוולה הגדולה ביותר שהוא חווה בעצמו

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי הרלב, עכבר העיר

"קריאת המחזה 'היריקה' שכתבתי הוא רגע מאד דרמטי עבורי", חולק גדעון רייכר רגע פתיחת לפני פסטיבל צו קריאה. "אני נושא תפילה שמבין ששת המחזות שיוקראו בפסטיבל בצוותא, יזכה המחזה שאני כתבתי והוא יעלה על בימות ישראל". בטח תתפלאו לדעת שמשהו יושב על המצפון של גדעון רייכר במשך 25 שנים והוא עוד לא הוציא אותו החוצה. כלומר, הוא כתב על כך מחזה, אך לא עשה עם המעשה דבר מעבר. לא ברור למה רייכר התאפק כל השנים. הרי היו לו לא מעט הזדמנויות תקשורתיות בטורי העיתונות, בטלוויזיה ובעיקר ברדיו שם הוא לא מפסיק לדבר, לענות, לעזור וגם להטיף למאזינים כשאין לו ברירה. רייכר ידוע כאדם חד לשון שלא מתבייש, לא מצנזר את עצמו ולא שוקל מילים בכובד ראש, אלא יורה אותן בצרורות בשפתו המהודרת.» צו קריאה 7 - כל הפרטים» עוד בצו קריאה: תומר שריג במבט הומוריסטי על התנ"ךמעשה שהיה כך היה אז כדי לחסוך בפרטים, כפי שרייכר מבקש בשידור, נקצר ונאמר שיום בהיר אחד, אי שם באמצע שנות ה-80, נסע העיתונאי לתומו במכוניתו בבירתנו הקדושה. כשעצר ברמזור אדום, התחילה הבעייה שלו: "נסעתי לבית הכרם. בהצטלבות של בית וגן ושדרות הרצל, מרצדס שחורה מעט התנגשה בי. התעלמתי והמשכתי לנסוע רגיל, כאשר המרצדס דולקת אחריי, עוקפת וחותכת אותי". ואז הבנת שאתה מסתבך, ולא בביורוקרטיה?"הבנתי שהוא רוצה להשמיד אותי. הוא לכד אותי ליד הרמזור. הנהג, בחור מגודל בסוף שנות ה-20 לחייו יצא מהמרצדס השחורה ודפק בגסות על החלון שלי. הייתי תמים ולא הייתי מודע כל כך לאלימות של עמך ירושלים. ואז, בהבזק של רגע, הונפה ידו של הבחור וחטפתי סטירה חזקה על כל הלחי, הכי כואבת, הכי משפילה והיחידה שקיבלתי בחיי. הבחור גם הוסיף ברכות לאמי ולכל בני משפחתי נכנס לרכב, התניע ונסע בחריקת בלמים".רייכר היה אז כתב פרלמנטרי. אמנם ישב לצידם של בגין הזקן ואולמרט הצעיר, אבל לא היה כל כך מוכר לציבור כמו שנים מאוחר יותר בתכנית הדגל  ועתירת הרייטינג של הערוץ הראשון כלבוטק, ובויכוחיו העצבניים בתכנית הצהרים בגלי צה"ל "יש לעם מי לדבר". "העדתי בלהט והדמעות חנקו את גרוני". רייכר והמחזאים של הפסטיבל (צילום: ברני ארדוב)מהרגע הזה בעצם הפכת להיות פציינט של אחת התכניות שלך?"המום ומושפל נסעתי למגרש הרוסים. ישב שם שוטר מנומנם ששמע את הסיפור, ויכול להיות שגם נגס משהו מול פרצופי והתחיל לבקש ממני למלא טפסים. הייתי תמים אז, ובטוח שיפשטו על ביתו של הסוטר. השוטר שאל אותי באדישות אם יש לי עדים. הסטירה היתה חזקה מאד אבל מהירה. בקושי אני שמתי לב. 'אז זה מילה שלך נגד המילה שלו' ענה לי השוטר ביובש, מופתע שאני עושה עניין מסטירה. אחרי שהגשתי את התלונה הסתבר לי שהסוטר הוא בנו של אחד הקבלנים הירושלמים הגדולים בעיר. לא היה לי עד ראייה כלל. היחיד שראה אותי לאחר מעשה היה חברי האדריכל אליו נסעתי, שקלט שסטור סוטרתי".אז אתה מפעיל עליו את השפעתך? "אמרתי לו נפלא, עכשיו אתה מעיד נגדו. 'לא אוכל, אני אפסיד את כל הקלייינטים' אמר האדריכל המפוחד. תוך כמה שבועות מגיע מכתב רשום מהמשטרה שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. בחמת זעם הלכתי ליועץ המשפטי ד'אז, והצלחתי לשכנע אותו שיש עניין ציבורי ואכן החלו הליכים משפטיים נגד בן הקבלן. הקבלן שכר עבור בנו את עורך הדין הפלילי הנודע אלי זהר, לימים פרקליט צמרת של ראשי ממשלה כאולמרט ושרים בכירים. מולו ולעזרי, תובעת צעירה בת 20 ומשהו מפרקליטות המדינה שהיתה עסוקה בעיקר בהריון המתקדם שלה. טירונית בפרקליטות ומולנו תותח-על בדמות אלי זהר".מסטירה, ליריקה, למחזה רייכר לא נכנע לנסיבות, ונתן את הופעת חייו על דוכן העדים: "העדתי בלהט והדמעות חנקו את גרוני, היה לי ברור שיאמינו לי. בבית המשפט המחוזי בירושלים ישבה לא אחרת מההשופטת המכובדת אילה פרוקצ'ה, לימים שופטת בבג"צ. היא הקשבה לכל העדויות והנבל זוכה". מאז הסטירה של רייכר מהדהדת. כבר לפני 20 שנים, כסוג של תהליך תראפויטי, כתב רייכר את המחזה "היריקה" - כל הסיפור אחד לאחד. רק שאת הסטירה החליפה יריקה וכעת המחזה עומד להיות מוקרא בפסטיבל "צו קריאה" שיתקיים בצוותא בסוף השבוע הזה (29-31). בסיום הפסטיבל, יוכרז המחזה וחבר השופטים יעניקו מענק תמיכה של 10,000 שקל לפיתוח המחזה ליצירה בימתית בתיאטרון צוותא.

אז למה בעצם שינית ל"יריקה"?"באחד הימים שבצעתי ליטושים אחרונים במחזה, שמעתי בחדשות על ילדה בת תשע שירקו עליה באוטובוס בבית שמש. בסטירה יש משהו שיכול להיות גם משפחתי, חינוכי. ביריקה, משהו מן הגוף של הפוגע נשאר בך כעדות, יש בה חותם פיזי ובעיניי זו שיא ההשפלה, שיא העלבון. לכן שיניתי שתהיה לגיבור סיבה חזקה עוד יותר לזעם שלו. הכתיבה מחדש של המחזה החזירה אותי לאותה סטירה כואבת. כתבתי ספרים, ישבתי אצל בן-גוריון והייתי מבאי שולחנם של מלכים ורוזנים. בכל זאת, זה כנראה אחד השיאים: הולדת מחזה כתוצאה מההשפלה שחוויתי".והסיפור נגמר בצדק לא פואטי."תראה, הזעם שכח עם השנים. אבל כנראה שהבורא החליט להעניש את הבחור. הוא שכר דירת יוקרה במרינה בהרצליה ונודע לי שהוא מת צעיר. קשה לומר שהייתי עצוב, אבל גם לא הייתי ממש שמח".הוא ישב עם בן גוריון, אבל כתיבת המחזה היא שיא. גדעון רייכר (צילום: תומר אפלבאום)החוצפה הייתה תחליף לחולשה

הישירות, הבוטות וחדות הדיבור של רייכר, שהפכו ממש לסימן ההיכר שלו, לא נוצרו ביחד עם המקצוע התובעני. "הייתי ילד 'חנויקי' חולני עם אסטמה כרונית מגיל שלוש" נזכר העיתונאי "הייתי ילד רזה קטן וחלוש, וכדי לא לחטוף הייתי צריך שיהיה לי תחליף. נשק כלשהו שאוכל להשתמש בו מול החולשה הפיזית שלי, וזה היה הפה. חדות הלשון, השפה, והבטחון העצמי בדיבור, תמיד היו אצלי מגיל צעיר".מתי הבנת שצדק הוא לא נר לרגלי מדינת ישראל?"בשנות ה-70 כשהייתי כתב פרלמנטרי בקול ישראל, לקחתי טרמפ את חבר הכנסת אברהם עופר ממפלגת העבודה, אז נקראה 'המערך'. היום אף אחד לא זוכר מיהו, ואז לחברי כנסת לא היתה וולוו כמו היום. בנסיעה ראיתי שהוא מאד מדוכדך. ידידי אהוד אולמרט תקף אותו אז על שחיתות בחברת שיכון עובדים. באותה תקופה אולמרט היה מפורסם כלוחם צדק עיקש וחסר פשרות. עופר התאבד מאוחר יותר בירייה ומצאו מכתב במכוניתו. פעם היה לי זיכרון מצוין. מעשה שהיה כך היה. יום אחד בניו-יורק צעדתי לי על גשר ברוקלין וחשתי חולשה ועצרתי. אשתי שאלה אותי מה קרה? המשכתי ושוב הרגשתי חולשה נוראה. שלחו אותי לבית החולים הכי טוב בניו יורק באוניברסיטת קולומביה ועברתי שישה מעקפים. הייתי צריך להישאר בניו יורק תקופה לשיקום. גם המוח נפגע. אתה רואה בזמן שאני מדבר איתך אני נזכר בעופר  והנה - הוא התאבד ב-3 בינואר 1977 בגלל שלא הפסיקו נגדו את החקירה. הנה זה כתוב בגוגל. גוגל זה מכשיר אדיר. זה דבר פנטסטי שלא צריך לאמץ סתם את הזיכרון על כל דבר".

איך זה שאתה אחד מהעיתונאים המבוססים במדינה?"התנהלתי בחוכמה. בכל מקום מלבד ידיעות אחרונות הייתי פרילאנס, ולחוסני הכלכלי הגעתי אחרי מלחמת יום כיפור. אני וחברי נתן ברון, שהיום הוא פרופסור למשפטים, פתחנו קורס לעיתונות. כולם אמרו לנו: 'עיתונות לא מלמדים או שיש לך את זה שאין לך את זה' אבל אנחנו צדקנו. גדי סוקניק שהיה תלמיד מצטיין אצלי בקורס הומלץ על ידי ונהייה כתב בערוץ הראשון.  אברי גלעד, שתראה לאן הוא הגיע, למד אצלי באחד הקורסים. מלבד זאת, דאגתי לעבוד בכל מקום אפשרי: גל"צ, ערוץ 1, ערוץ 2, מעריב, אפילו בהארץ. בכל ערוץ תקשורת - עבדתי. את הכסף הגדול עשיתי בבתי הספר לתקשורת וזה היה יפה מאד עד שהתחילו הפרסומות. ולמה פרשתי מידיעות אחרונות? הגעתי לשיא הותק והיה לי מסע פרסום של 'ויזה אלפא' שהסכומים שלו היו של מיליונים. אז הייתי צריך להחליט, ולקח לי בדיוק חמש שניות".לא מתלבט בין עיתונות לכסף. רייכר אץ רץ לכללית:בהצגה, הגיבור המושפל הולך עד הסוף, ולא מוותר. ברדיו אתה דווקא מטיף לפשרנות."בחיים האמייתיים אכן הבלגתי. בדרמה נתתי ביטוי וקראתי דרור ליצרים הקמאיים שלי שלא באו לידי ביטוי. אלו חלומות כמוסים שבאים לידי ביטוי במחזה, במקום המציאות שבה אני מפייס את קהל המאזינים, וגם באתר שלי שאני מקבל בו עשרות פניות בכל יום. אבל אני תמיד ער לחוסר צדק. ראיתי למשל גברת חונה בחניית נכה. אמרתי לה: 'שלום לך, אני מקנא בך שיש לך את העוז להתגבר על החוצפה'".היום אנחנו חיים בעידן יותר או פחות מושחת?"גידי (הגיבור של המחזה "היריקה" ש.ה) הוא הפנטזיה של כל חנון כמוני. אדם שלא מפעיל את הבלמים. אני בעד המרכז. אנחנו נוטים לעבור מקיצונית אחת לקיצוניות אחרת, סוג של קנאות דתית. מרצה רווק באוניברסיטה, שסטודנטית מצאה חן בעיניו והוא מקיים איתה קשר, היום זו סכנה. הכל חרדות ותלונות. היום מנהלים מפחדים לסגור את הדלת כשהם נמצאים עם הפקידות שלהם. ואני אומר צריך איזון עדין בבלמים".עד מתי תיצמד ל"אצה רצה גברת ז'ליוונסקי"?"כמרצה לאמנות הדיבור והשכנמוע אני מופיע כל שבוע בפני קהלים שונים. קוראים להרצאה: 'כיצד לגרום ללקוח שלך להתאהב בך'. אני מדבר באותה שפה שדיברתי בילדותי ובעברית של פעם, והקהל מתמוגג מכל בדל של שפה ערכאית. גיליתי שאתה לא יכול לשנות את שפתך. ברגע שאתה מתכחש לה אתה נלעג. השפה הצבעונית התנ"כית הזו עדיין נחשקת. לכן אמשיך בסגנוני עד אשר תדבק לשוני לחיכי"."היריקה" - צו קריאה 7, יום שבת ה-30.3, 19:00, צוותא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ