מהספרות לבמה: 10 שאלות לעידו ריקלין

בתור ילד הוא היה קורא כפייתי ובתור בוגר יש לו אהבה עצומה למילים. עידו ריקלין שתרגם, עיבד וביים את "גליליאו" בתיאטרון באר שבע, מספר על תהליך העבודה שלו והאנשים שנותנים לו השראה

טל אימגור, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל אימגור, עכבר העיר

בהצגה החדשה של תיאטרון באר-שבע, הבמאי עידו ריקלין לוקח על עצמו את אחד מהסיפורים המוכרים של העידן המודרני. גליליאו עוקבת אחר המדען הידוע בתהליך של גילוי היקום, והמאבק נגד הכנסייה להוציא את האמת לאור. זו לא פעם ראשונה שריקלין מתמודד עם סיפור קלאסי שיוצא מגבולות ה"שלושה-קירות-ריהוט-סלוני" לדבריו. בבית צבי ביים את "פנטזיה" על פי "סיפורי אלף לילה ולילה" ואובססיה על פי "מסביב לעולם ב-80 יום" ובבאר שבע ביים את הרוזן ממונטה כריסטו עליו זכה בשני פרסי תיאטרון. את כל המחזות, אגב, גם עיבד בעצמו.

אתמול (ה') אמנם עלתה "גליליאו" בפעם האחרונה בבאר שבע, לאחר 23 הצגות בלבד, אך היא תמשיך לרוץ ברחבי הארץ בחודשים הקרובים, ואף נמכרה ל-17 בתי ספר. לרגל ההצלחה, ריקלין מספר על הדרך הייחודית שבה הוא מביים, ולמה הוא נמשך כל כך לסיפורי הרפתקאות.» גליליאו - כל הפרטים ומועדי הצגה» גליליאו: תיאטרון באר שבע מפיח חיים בסיפור קלאסי» הכי קלאסי: 10 שאלות לתמיר גינץ"מילים כתובות מהלכות עלי קסם"

מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה ניגש לביים הצגה?"בדרך כלל הדבר הראשון הוא לכתוב את המחזה או לתרגם אותו לעברית. בשנים האחרונות אני די מפונק מהבחינה הזאת. כשביימתי מחזה שייקספירי (המון רעש על לא כלום, בתיאטרון באר-שבע), הבנתי שקטונתי מלתרגם טקסטים שייקספיריים. בשביל זה ברא אלוהים את דורי פרנס. אבל בכל זאת היה לי דחף גדול להתערב בכתיבה עצמה, והתחלתי את העבודה ב'סידור מחדש' של כל הטקסט. מעבר לטקסט, מעניין אותי להיכנס לחדר חזרות עם קבוצת אנשים שמחויבים לפרויקט ושיש להם דמיון ויכולת ביצוע, ולהגיד 'מבחינתי אין על הבמה כלום. עכשיו - מה אנחנו חייבים שיהיה על הבמה, כדי שהסצינה תהיה אפקטיבית. כדי שהסיפור יסופר?'. בכל הצגה חשוב ליהוק טוב, אבל חשוב לי שהשחקנים, בנוסף לכשרון משחק, יהיו גם אנשים שמאפשרים עבודה פתוחה, שמחה, יצירתית. אנשים שאני יכול להגיד להם 'אני לא יודע איך נעשה את זה. בואו ננסה ביחד עד שנמצא'"."זה לא נאיבי כמו שזה נשמע, אני כן מכין דברים מראש. אני כן יודע מה המתווה העקרוני, אבל משהו בי מתנגד לפרוצדורה המקובלת, שבה מציגים בחזרה הראשונה מודל תפאורה וסקיצות של תלבושות, ואומרים לשחקנים - הסצינה הזאת תיראה ככה והסצינה הזאת תיראה ככה. אני מכיר בחשיבות של עבודה מסודרת עבור המנגנון של התיאטרון, אבל בשנים האחרונות נהיה לי קשה ומייאש, לקבוע הכל מראש ובאופן וירטואלי. מעניין אותי מה יכולים השחקנים הספציפיים שבחרתי להביא". "בתור ילד ביישן ומסוגר, הכי אהבתי הרפתקאות". "גליליאו" (צילום: אייל לנדסמן)תאר את סדר היום שלך בתור במאי."זה די בנאלי. אני מתחיל בדרך-כלל בהתנצלות שאיחרתי שלוש דקות, ואז מתאמץ להקים את השחקנים מהקפה והסיגריה של הבוקר. ההתחלה הכי קשה. רק אחרי שעה וחצי אנשים באמת מרימים הילוך ומתחילים לשחק, ואז צריך שוב הפסקת קפה. השלב הראשון של החזרות הוא הכי מאושר. כשממציאים את השפה התיאטרלית, והרעיונות מבעבעים. בשלבים האלה הכל פתוח, וגם אם השחקנים עדיין לא באמת משחקים 'מלא', הכל נסלח. אני לא עושה הרבה שיחות נפש או ניתוחי טקסט. בעיקר לא של טקסטים שכתבתי בעצמי. עדיין מביך אותי להתייחס אליהם כאל 'מחזות'. אז אני אומר 'הסצינה הזאת היא בסערה בלב-ים, בואו נבדוק איך עושים לב-ים' או 'היה לי רעיון שאת הסערה נשחק באופן הזה והזה, בואו ננסה'"."לא פעם השחקנים מושכים לי בשרוול ואומרים לי 'אולי גם נדבר קצת'. אנשים שהכי שונאים ניתוחי טקסט פתאום באים ומבקשים, אפילו דורשים, לשבת ולדון בפסיכולוגיה של הדמות. אגב, הם צודקים, אני עדיין צריך לעבור את המבוכה. אז בהפסקת צהריים אני תופס אותם ואומר להם 'נכון הסצינה שבה אתה עומד על הראש, מחזיק פנס ביד אחת ומטריה ברגל שמאל? - אז הדמות שלך בעצם מנסה לגלות את משמעות החיים'".מה הטעות הכי גדולה של במאים מתחילים?"אם יש טעות אחת שחטאתי בה כמה פעמים בתחילת דרכי כבמאי, זאת היוהרה להיכנס לחזרות עם מחזה לא גמור. לפעמים אומרים בתיאטרון 'נפתור את המחזה במהלך החזרות'. ובמאי יכול להתפתות לזה. בעיקר כי המסר הוא 'אתה תפתור את המחזה' וזה מסר מחמיא, ומתעתע ומסוכן. יש תמיד מקום לשכתובים ושינויים, אפילו מפליגים, אבל זה לא נכון בעיניי להתחיל חזרות עם טקסט שלא מוכן עדיין"."פעם האמנתי שיש שחקנים גדולים שאפשר אפילו 'לשמוע אותם קוראים מתוך ספר הטלפונים'. היום אני חושב שאם יש שחקנים בכזה קליבר, חבל לבזבז אותם על איזור חיוג 03. אותו הדבר לגבי במאים. ברור שאם הטקסט גרוע, במאי טוב יכול לחפות עליו. אבל בשם אלוהים, למה להשקיע מאמץ וזמן וכסף, לגייס שחקנים ויוצרים ומשאבים, כדי לחפות על משהו? אם יש טקסט שיש לו פוטנציאל, צריך לתת לו את מירב הזמן להתבשל, ולשלוח אותו לדרך רק כשהוא מוכן. כמובן, שאם מתגלים בזמן העבודה מקומות שאפשר לשפר, זה נפלא. אבל שהבסיס יהיה איתן".נתן דטנר אמר "תעשה לי כזה", וזו התוצאה. הרוזן ממונטה כריסטו:

"למה לדבר על שדה הקרב או על המסע בהרים? למה לא להראות אותם?"

מה מושך אותך לביים סיפורים קלאסיים? אתה חושב שאתה מביא משהו חדש כשאתה מעבד אותם?"קודם כל מה שמושך אותי זה הסיפורים עצמם. הייתי ילד קורא-כפייתי. ממש חייתי בספרים. מילים כתובות מהלכות עלי קסם. עד היום תיאורים כתובים של אוכל, יותר מגרים לי את התיאבון, מאשר צילומים או אפילו ריחות של מזון מתבשל. היה בזה פרדוקס, כי בתור ילד ביישן ומסוגר, הכי אהבתי הרפתקאות. ישבתי בחדר שלי והייתי בו זמנית גם במקום אחר. לא רציתי, ואני עדיין לא רוצה, לקרוא ולראות דברים שהם 'בדיוק כמו בחיים שלי'. רציתי משהו שייקח אותי מעבר לאופק המוכר"."בעצם בגלל זה התחלתי לכתוב עיבודים לסיפורי הרפתקאות - כי קצתי ושבעתי ממחזות שמתאימים את עצמם באופן אינסטינקטיבי לפורמט של שלושה-קירות-ריהוט-סלוני. אנשים יושבים בתפאורת חדר, ומשוחחים על דברים שקרו, כביכול, בחוץ. דברים שכביכול אי אפשר להראות בתיאטרון. והשאלה - למה? למה לדבר על שדה הקרב או על המסע בהרים? למה לא להראות אותם?"אני לא ניגש ואומר במודע 'אוקיי, עכשיו אני אעשה משהו חדשני עם הסיפור הקלאסי'. אני לא מחפש להפוך את הנוסחה המנצחת על פיה. להיפך, אני אומר 'בעצם למה זה נהיה קלאסי?'. זאת אומרת, מעבר לעלילה המצוינת, או לדמויות המרתקות, מה יש פה שמגרה דמיון של קוראים במשך דורות. מה הפך אותם לסוג של מיתולוגיה מודרנית. הרי תכל'ס משם התחיל התיאטרון, מהמחשה בימתית של סיפורים מיתולוגיים. בכתיבה יש הרבה ויתור ומחיקה, כי הפורמט של רומן לא נכנס במלואו לתוך פורמט של מחזה. ואז אתה כותב המון סצינות, זורק יותר מחצי, עד שאתה מרגיש שהצלחת לגבש את העלילה מחדש. אם הצלחתי במהלך התהליך לשמור על הליבה של הסיפור, על אותו מפתח שהפך אותו לקלאסי - אז הצלחתי".מה הדמות הבדיונית האהובה עליך, ולמה?"זה מביך. הדמות האהובה עלי הוא מומינטרול, הגיבור של סדרת ספרי ה'מומינים' של טובה ינסון. בתור ילד הזדהיתי איתו, למרות שהוא היה 'ילד' הרבה יותר הרפתקן ואמיץ ממני. אני אוהב אותו עד היום, וקצת מקנא בו על הילדות המאושרת והנצחית שלו"."בעצם קבלו תיקון - הדמות האהובה באמת היא מומינאמא, האמא הגדולה של המומינים. יש בספר הילדים הזה רגע אחד נפלא ופיוטי. מומינטרול הקטן משנה את צורתו (לא משנה איך) והופך למיפלץ. כולם נרתעים מפניו, אבל אמא שלו מביטה בעיניים של המיפלץ המבוהל והדומע, שמנסה לשכנע את כולם בזהות האמיתית שלו, ואומרת, "כן, אתה מומינטרול שלי". בזכות המילים האלו, הילד משיל את צורת המיפלץ ולובש את צורתו המקורית. תמיד הרגשתי, שלאמא הפרטית והאהובה שלי, יש אותו הכוח בדיוק. אגב, מאחר שאותה 'צורה מקורית' של מומינטרול, היא חיית-פרווה בולבוסית עם זנב, אני מניח שלא אכתוב עיבוד לבמה של הספר הזה".אמא של ריקלין מזכירה לו את מומינאמא, אבל במובן הטוב

אתה זוכר את ההצגה הראשונה שראית? "הראשונה הייתה בגיל 11. אהבתי לקרוא ספרים של קישון, אז לקחו אותי לשמו הולך לפניו בהבימה. אני זוכר שם את ליא קניג, אתל קובינסקה וניסים עזיקרי, שהיו מקסימים. אבל אני בעיקר זוכר שהיה המון אור על הבמה. זה הפעים אותי. המילה שעולה לי בראש היא 'אור נגוהות'. שנים אחרי זה, כשלמדתי ניהול-הצגה, עיצבתי תאורה להצגה בבית הספר. הייתי כולי בחרדות מהכבלים והנורות והחשמל, ופתאום נפל האסימון. הבנתי שבעצם אני זה שמדליק את אור הנגוהות".יש שחקן, במאי או יוצר תיאטרון צעיר שלדעתך צריך לשים עליו עין?"עולים לי בראש כמה שמות, ואני נבוך לחלק ציונים. יש שני במאים צעירים שאני תולה בהם הרבה תקווה לעתיד טוב. עירד רובינשטיין, בוגר בית-צבי, ששיחק בהפקות הראשונות שכתבתי ("אובססיה" ו"פנטזיה"). בשנים האחרונות הוא גם מביים, ויש לו שפה תיאטרלית נהדרת. חושנית ופרועה. גם עידו רוזנברג, השחקן, הוא במאי מצויין. יש לו  שפע של רגישות, תבונה ואסתטיקה, והוא מביים עם תערובת יפה של בטחון ועדינות".

"חוץ מזה יש שחקנית שלא צריך לשים עליה עין, אלא צריך לשים אותה בקדמת הבמה עם זרקור גדול עליה וטקסט קלאסי בפיה. ג'יטה מונטה עברה לבימוי בשנים האחרונות, וזה יוצא מן הכלל, ומשמח. אבל כל שנה שעוברת, בלי שהשחקנית הגדולה הזאת עושה תפקיד ראשי, גדול, היא בזבוז איום ונורא. בעצם התחלתי את כל העניין שלי עם כתיבה, כדי לכתוב עבורה עיבוד של 'כל החיים לפניו', אבל הקדימו אותי בהבימה וגנזתי את התוכנית בינתיים. בהעדר פרופיל פייסבוק, אני פותח בפורום הזה קבוצה וירטואלית: 'תחזור ג'יטה למשחק"'."יש בתיאטרון באר-שבע מינימום פער בין כוונות לעשייה"

פרס תיאטרון מקדם אותך בתעשייה?"אני לא יותר מוּכָּר, אבל אני קצת יותר מוֹכר. זאת אומרת, קל יותר ליחצן את ההצגה מרגע שהיא זכתה בתואר 'הצגת השנה'. התיאטרון הראשון שנתן במה לעיבוד שלי היה באר-שבע. התחלתי לכתוב ולביים בסגנון הזה, בבית-צבי ובתיאטרון הספריה. מנהלי התיאטראות באו וראו, ואמרו 'יפה מאוד, אבל זה לא לתיאטרון רפרטוארי'. נתן דטנר, מנהל תיאטרון באר-שבע דאז, היה היחיד שאמר 'תעשה לי כזה'. בעקבות מונטה כריסטו, שזכה בפרס, הגיעו פניות מתיאטראות נוספים. אבל אולי זה לא הפרס, אולי ההצגה עצמה שכנעה אותם, לך תדע"."חוץ מזה נעים מאוד לקבל פרס, ומשיקולים רכושניים, אני שמח שזכיתי בשנה בה הפרס לא הוגש לתיאטרון הזוכה, אלא לבמאי ומחזאי ההצגה (ששניהם, אפעס, גרים אצלי בבית). אני מאושר בעיקר שגרי בילו, מורי ורבי וידידי היקר, היה אז בחיים. בזכות הזכייה בפרס, יכולתי לעמוד על במה ולהודות לו בפניו ובפומבי, על כל מה שעשה למעני. אני מתגעגע אליו נורא". "מביך אותי להתייחס לטקסטים שאני כתבתי כאל 'מחזות'". עידו ריקלין (צילום: אייל לנדסמן)למה בחרת דווקא בתיאטרון באר שבע כבית מקצועי?"בעצם חזרתי לשם. הייתי כבר במאי-בית בתקופת הניהול של גדי רול, וכבר אז אהבתי את המקום. זה תיאטרון לא-גדול, ומהבחינה הזאת אין עליהם את הנטל של לקיים את הפיל הלבן. זאת אומרת, לחפש בנרות שלאגרים, ולהריץ אותם עד תשישות החומר. יש לי קשר חם עם המנהלים הנוכחיים, בין אם המנהל האמנותי רפי ניב, שאנחנו משתפים פעולה כבר שנים רבות בהצגות ילדים שכתבתי והוא ביים, ובין אם המנכ"ל שמוליק יפרח שלמדתי להכיר ולהוקיר מאוד. יש בתיאטרון באר-שבע מינימום פער בין כוונות לעשייה. הדברים לא נעשים ממקום ציני. הרפרטואר שלהם הוא רק חמש הצגות בשנה, אבל הן נבחרות בפינצטה. החתירה למצויינות היא אמיתית, וכולם שותפים לה, מההנהלה עד הצוות הטכני. אני בא לראות הצגה שלי, שרצה בכל הארץ כבר שלוש שנים, ועדיין הכל שמור ומטופל כמו ביום הראשון. זה לא מובן מאליו. זאת בפירוש תחושה של בית, ואני מרגיש שם בן נאהב ומוערך, וזה הרבה".מה מתנגן לך עכשיו באייפוד?"אין לי אייפוד, אבל לאחרונה אני שומע בזמן נהיגה, שוב ושוב, את דיסק ההופעה החיה של אלאניס מוריסט. זה כנראה משבר גיל הארבעים פלוס. אני מתגעגע לניינטיז".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ