טל לוין, עכבר העיר
טל לוין, עכבר העיר

"נומו רוח ומפרש, הירדמו תולדות פרס, שייכבו את הפנס, כן, כן הס"

את המילים של נתן אלתרמן, ללחן של סשה ארגוב, שרו אמש שחקני ועובדי הבימה בסיום ערב הפתיחה החגיגי של המשכן החדש. השורה הזו, מתוך המחזמר הנפלא "אסתר המלכה", היא אולי הבחירה הקולעת ביותר של הערב. ולמה? כי כמעט לכל אורכו של הערב (הארוך מנשוא) דלק פנס שהופנה לקהל, וסינוור רבים שישבו בשורות האחרונות של האולם. גם אורות הקהל דלקו בעוז. לעיצוב התאורה הזה הייתה כוונה טובה – לאפשר למצלמות הטלוויזיה לקבל פריימים מוארים יותר. אבל בהבימה כמו בהבימה, כוונות לחוד וביצוע לחוד. כך, מה שהיה אמור להיות יום חגו של התיאטרון הלאומי נראה יותר כמו מסיבת סיום בבית ספר תיכון.יש עורך בבית?

לכאורה פנס לא מכוון הוא עניין שולי. אלא שעניינים שוליים תפסו בערב הזה את מרכז הבמה. זה התחיל בבלגן בעמדות הכרטיסים, כשאורחים רבים (שהוזמנו אחרי סינון רב) לא מצאו את שמם ברשימה. זה המשיך כשאלכס אנסקי, המנחה, ניסה לקרוא את דברי הפתיחה שלו מפרומפטר שהוסתר ללא הרף על ידי הקהל (חשבתי ששחקנים אמורים לזכור טקסט בעל פה). אחר כך ניגנה התזמורת הפילהרמונית, מכל היצירות הקלאסיות שבעולם, דווקא את "חנוכת הבית" מאת בטהובן. אני לא יודעת איזה בית הגה בטהובן במוחו כשכתב את היצירה הזו, אבל יפה ככל שתהיה – היא הייתה בחירה מצערת לפתיחה. מדובר בקטע ארוך יחסית, לא מרומם, שנוגן על ידי התזמורת בעייפות משהו. והיות שהתזמורת כבר על הבמה, אז כמובן שיש לנצל את המומנטום ולהקים את הקהל על רגליו לשירת התקווה – מי יודע, אולי בהמשך הערב לא תהיה הזדמנות.ומה לפרס היה להגיד? חנוכת משכן הבימה:  

חלקו הגדול של הערב הוקדש לעברה המפואר של הבימה. התיאטרון הלאומי של רובינא, מסקין, קלצ'קין, ברטונוב – ושוב רובינא וברטונוב, ורובינא ומסקין וקלצ'קין, אה ורובינא, שהייתה גדולה וסקפטית עוד באירופה. אין לזלזל חלילה ברובינא, מן הראוי שתוזכר ותועלה בערב שכזה. יחד עם זאת, נדמה שחנוכת משכן חדש צריכה לסמן את עתידו של התיאטרון הלאומי הרבה יותר מאשר את שורשיו. המבט קדימה היה חסר באופן מטריד במופע החגיגי. למה לא הוצג שום קטע של הצגה חדשה שעומדת לעלות? מדוע ההפקות הכי מוצלחות של התיאטרון (שקטעים מהן הוצגו אמש) הן אלה שהועלו לפני כחמש שנים? מדוע לכל השדים והרוחות יש צורך במונולוג של צ'כוב מתוך "השחף"? אה כן, ואם כבר בוחרים לעשות קטע מתוך מחזה של חנוך לוין, אולי אפשר משהו קצת יותר מעורר ומשעשע מ"הילד חולם"?קומו, יש המנון. שמעון פרס, רון חולדאי וגילה אלמגור (צילום: מנחה נופה)

ללא לאות

והייתה גם שרת התרבות לימור לבנת. זו שפעלה ללא לאות וללא מעצורים לשקם, לשדרג ולשפצר את הבימה. 17 פעמים לפחות נאמרו על הבמה המילים "ותודה לשרת התרבות לימור לבנת". 17 פעמים שאולי יבטיחו שמי שאחראית לפתוח את הברזים לא תסגור אותם רק כי לא כיבדו אותה מספיק. אט אט הפך הערב החגיגי לסדרה של נאומים ודרשות בר מצווה, בהן הודו אינספור אנשים לאותם אינספור אנשים, שעלו אחר כך להגיד תודה לאינספור אנשים (וללימור לבנת כמובן). כדי שאף אחד לא ייעלב, כדי שכולם יהיו מרוצים ולעזאזל האמנות. ואם ליא קניג מקבלת הזדמנות להודות (ללימור לבנת) ולשיר (מתוך "אמא קוראז'" של ברכט, לא משהו אופטימי חלילה), אז מה – לגילה אלמגור לא יתנו? ואם גילה אלמגור, אז לא לסנדרה שדה? ומה עם ליליאן ברטו? ואיזה תפקיד אורח קטן לדבורה קידר?מריח כמו תוכן שיווקי. רון חולדאי מלהטט על אופניים (צילום: מנחה נופה)

באמצע המופע קיבלתי הודעת טקסט שקבוצת שחקנים התקבצה לה למטה למסיבונת קטנה משלה. ככה, בעוד הטקס הממלכתי ממשיך להתנהל לו על הבמה, ברוב פאתוס ותמרות עשן, הרוח החיה והתוססת מעדיפה בכלל לחגוג במחתרת. לו רק אפשר היה לראות משהו מזה על הבמה, ייתכן שכל האירוע היה נראה אחרת. אבל ייתכן שזה לא הוגן לכתוב ביקורת על מופע שכזה, שבוודאי לא עשו עליו יותר מדי חזרות, ושאין כוונה להריצו בהמשך. אולי לדרוש בידור ושואו מהתיאטרון הלאומי, זה כמו לדרוש את זה מהערוץ הראשון. אבל במשכן כל כך יפה, עם אולם כל כך מרשים, עם צוות מוכשר, ואנשים שאוהבים תיאטרון, אפשר יותר, חייבים יותר. ואם לא, כמו שאומר אלתרמן  - "הניחו לנו, לכולנו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ