עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני: מהנה, אבל לא יותר מדי

הריקודים מאכזבים, השירה נבלעת ברקע התזמורת וההתלהבות הכללית קצת פושרת, אבל העיבוד החדש לאופרה של ברכט עדיין ראוי להערכה מסוימת

סיון שדמון, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיון שדמון, עכבר העיר

אם המון רודף תענוגות ובידור בזמן שהמוסר האישי והחברתי הולך ומתדרדר נשמע לכם כמו ישראל בימינו, תוסיפו לזה הפגנה נגד יוקר המחייה ותקבלו את האופרה עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני, שעלתה אמש בבכורה בהפקת האופרה הישראלית ובבימויו של עמרי ניצן. אבל אין טעם לשייך את "מהגוני" לכאן ועכשיו באופן גורף מדי. זו אופרה שתישאר אקטואלית כל עוד האנוכיות, החמדנות, הקפיטליזם הקיצוני והשחיתות החברתית בסביבה, וכידוע כל אלה לא ממהרים להסתלק ולא מיוחדים דוקא לישראל. ברטולד ברכט נודע אמנם כמבקר חריף של הקפיטליזם אבל גם כלפי המצב האנושי הכללי היה לו מה להגיד, ובמקרה הזה הוא אומר את זה בקול רם וברור מאוד.

אין דמויות "טובות" בעיירה מהגוני שמוקמת על ידי עבריינים באמצע המדבר האמריקאי. אם אתה שם אתה כנראה סרסור, זונה או לקוח. גיבור האופרה מגיע בתור לקוח ובשלב מסוים מואס בסחי ומקווה שהאהבה תושיע אותו. הוא מגלה שכסף הרבה יותר חשוב בעולם הזה וגם מאבד את חברו בקרב איגרוף וביגונו מזמין את כל אנשי העיירה לשתות על חשבונו. למחרת הוא מתקשה לשלם ובסופו של דבר מוצא להורג בעוון משיכת יתר. משפט הצדק המערבי מושם ללעג וקלס וגם את אלוהים אנשי העיירה דוחים.

זו אופרה מודרנית ממילא, שבהפקה החדשה (כשלוש שעות, כולל הפסקה) קיבלה גם טוויסט עכשוי בזכות עיצוב התפאורה, האביזרים והתלבושות. אבל העכשוויות שלה לא מאוד קונקרטית, וטוב שכך - משולבים בה איזכורים כלליים של העשורים האחרונים, כמו הבורסה, ערוצי החדשות, הסרט "מטריקס" ועוד. הויכוח על הזכות והכדאיות להפוך אופרה ישנה לעכשווית בעזרת תפאורה ולבוש הוא כל כך החצי הראשון של העשור הקודם, אפשר מיד לעזוב אותו בצד. השאלה היא מזמן כבר לא למה לעשות את זה אלא איך, ונדמה שניצן ושאר בעלי התפקידים בהפקה החדשה לא חשבו פעמיים כשניגשו לעיצוב. התוצאה לא לגמרי מדויקת ולמרות כל הצבעוניות קצת אפורה ולא סוחפת, ובכל זאת מהנה.

 ברטולט ברכט כתב את המילים ויחד עם המלחין קורט וייל ו"אופרה בגרוש" שיצרו ביחד בסמוך ל"מהגוני" (1930) הנחילה להם תהילה עולמית ותברר שגם על זמנית. ברכט רב הפעלים מקובל ומשפיע גם בימינו על מגזרים רבים בכל תחום בו שלח ידו (וזה כולל תיאטרון, שירה ואופרה), ועבודתו יחד עם קורט וייל לא רק שיצרה סטנדרט חדש בתיאטרון העולמי אלא גם תרמה תרומה מכרעת למודרניזציה של האופרה ולמה שהוביל בדיעבד לתחילת עידן מחזות הזמר.

אבל "מהגוני" הוא לא מיוזיקל למרות שהוא מתקיים במעין לאס וגאס, עיירה אמריקאית דמיונית שהוקמה על ידי שלושה נמלטים מהחוק וחורתת על דגלה רק הנאות. זנות, שתיה, סביאה והימורים על קרבות איגרוף מפרנסים את האוכלוסיה הקטנה, והאוירה מייעדת תפקיד ספציפי לכל אחד: זונה, סרסור, או לקוח. המשל והנמשל ברורים, וברכט גם לא חוסך באמצעים כדי להבהירם. המילה דולר מופיעה בליברית המקורית 35 פעמים והמילה וויסקי 50 פעם. בין היתר בשיר שהפך למוטו של האופרה, "וויסקי באר/ אלבמה סונג", וידוע גם בביצוע של זמרים כמו ג'ים מוריסון ודיויד בואי. אפילו קריינית רצף בטון דידקטי ופארודי מופיעה בין התמונות ומסבירה לא רק את מהלכי העלילה אלא גם את משמעותם לפעמים.

אפורה אך מהנה. עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני (צילום: יוסי צבקר)

לא רק בפארודיה ובסאטירה השתמש ברכט כדי לחתור תחת המבנה והמשמעות הרגילים של האופרה הקלאסית. הסגנון התיאטרלי שלו נקרא "תיאטרון אפי" ונועד להיות שכלתני. ברכט דגל בהזרה, ריחוק וניכור של השחקנים מהדמות אותה גילמו וגם מהקהל. הוא ראה בתיאטרון דרך לעורר מחשבה ולא רגש והזדהות. העתקת המבנה הזה לאופרה - מדיום בו הרגש ממלא תפקיד מרכזי ואריות שכוללות בכי תמרורים תופסות לרוב חלק ניכר מזמן הבמה – הפכה את האופרות שלו לקצביות ובעלות מהלכי עלילה רבים יחסית. האופי הדוקמונטרי של היצירה נועד גם הוא ליצור את הריחוק ועל כך ניתן להוסיף את המוזיקה המבלבלת של וייל, שלא מניחה לשקוע בסיפור אלא מנערת את הצופה. בהפקה החדשה התזמורת של ראשון לציון עושה עבודה טובה, אולי טובה מדי, כי המשחק והשירה קצת נבלעים בה. אולי זה רק עניין טכני של סאונד ואולי אבל אני מצאתי את זה מפריע. עוד בעיה קטנה קשורה לצד הטכני ונוגעת לתרגום שמופיע כמקובל בכתוביות לאנגלית ועברית (האופרה עצמה בגרמנית ולעיתים באנגלית). התרגום סביר (יש כמה טעויות מביכות), אבל מיקום לוח התצוגה, אי שם בשמי הבמה, מטיל משימה קשה על מי שיושב קרוב וצריך לשלוח מבטו אל על עם כל משפט חדש. לוח דומה שיימצא בתחתית הבמה יכול לפתור את הבעיה הזאת.

הריקודים המעטים שמשבצים את ההפקה החדשה טובים אבל הם מעטים כאמור והכוריאוגרפיה בסך הכול מינימליסטית ולפעמים כמעט נסיונית. נדמה לפעמים שהרקדנים זקוקים לליטוש נוסף ובאופן כללי התנועה היא לא הצד החזק של ההפקה הנוכחית. התפאורה מודרנית ומתוחכמת ועושה את העבודה. השימוש בשלושה מסכי ענק שעולים ויורדים ומחליפים צבעים וצורות – לפעמים משמשים אפילו כמסך טלויזיה ממש – יפה. אבל משהו מונע מהסך הכול להיות מהפנט באמת. גם המשחק והשירה לוקים בחסר להבנתי, והאופרה חסרה סולן כריזמטי. ואולי זה בכלל הסגנון של ברכט ווייל וחלק מההתרסה שלהם כלפי העולם וצופי האופרה בפרט – שכידוע לרוב לא נמנים על הפרולטריון המדוכא.

הפעם האחרונה בה הועלתה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" על בימת האופרה הישראלית הייתה לפני 25 שנה וזו הזדמנות טובה להתוודע ליצירה. המשחק החלש יחסית של השחקנים ואיזה חוסר כללי בהתלהבות אמיתית הופך אותה לקצת פחות כדאית אבל זו בכל זאת אבן דרך באופרה המודרנית וההפקה בסופו של דבר מרשימה ומהנה בדרכה ובעיקר בדרכו של ברכט – שלא נותן לקהל לשקוע לתוך עולם אסטתי אלא מזכיר כל הזמן את המציאות בחוץ, שכאמור כוללת בעיקר סרסורים, זונות, בצע כסף וצדק מעוות. מצד שני, הרחובות מחוץ לבניין האופרה עדיין מפיצים זיכרונות מההפגנות הענקיות שהיו שם בקיץ, וכללו מאות אלפי אנשים מלאי תקווה ואמונה. האופרה, כאמור, נגמרת גם היא בהפגנה נגד יוקר המחייה ובעד צדק חברתי אבל אצל ברכט זו יריקה בפרצוף של אנשי העיירה, שכרגע יצאו ממעמד ההוצאה להורג בעוון משיכת יתר. מחיאות הכפיים המהוססות בסוף הערב מוכיחות שיש כבוד לאמנות שיודעת לירוק בפרצוף הקהל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ