מוני מושונוב: "התיאטראות משתגעים מהתחרות"

מוני מושונוב משתדל להשאיר את הקהל במצב של ערנות לאורך ההצגה ("קוויאר ועדשים"), מתכנן את הפרויקט הבא (לביים את "פופר" של חנוך לוין) ובטוח שעוד יהיה יורש ללוין (כשמחזאים לא ידאגו אם אוהבים אותם)

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

את מוני מושונוב קשה להכניס למשבצת – הוא קומיקאי, שחקן, תסריטאי, במאי, מנחה טלוויזיה, זמר ואף שחקן כדורסל ותיק. כל פגישה איתו היא חגיגה בפני עצמה. גם זו המתרחשת עכשיו, לרגל עליית קוויאר ועדשים בהבימה, קומדיה תוססת של ג'וליו סקארניצ'י ורנלדו טאראבוזי בעיבודו של נסים אלוני, שמושונוב ביים. והוא גם משתתף בה, לצד אבי קושניר, יבגניה דודינה, סנדרה שדה, עידית טפרסון ורבים אחרים. קוויאר ועדשים מספרת את סיפורו של סלווטורה, אבי משפחה ענייה בנאפולי המתפרנס מאיסוף חפצים בחתונות ומכירתם. סלווטורה מקים עמותה שמטרתה לתמוך בעניי העיר ומתכנן לאסוף כך תרומות שיזרמו היישר לכיסו הפרטי. לשם כך הוא הופך את ביתו לקן משפחתי קורע לב ופותח כיס.קוויאר ועדשים - מועדי הצגהלמה בחרת לביים את "קוויאר ועדשים"?"עשיתי את משרתם של שני האדונים, זה סוג החומרים שמדברים אלי יותר. אני אוהב את העלילה כי יש בה משהו שמאפשר להצחיק באופן הכי פשוט. הסיפור מסופר בשפה התיאטרלית של שנות ה-50: מערכה, ואז המסך יורד ועדיין אין הפסקה, רק שומעים שנעשים כל מיני דברים על הבמה, ואז עוד מערכה ורק אחר כך הפסקה. בחרתי את העיבוד של נסים אלוני וקיצרתי אותו כי אני מבין שהיום הזמנים השתנו. בקומדיה מהסוג הזה, שיש בה קריצה לקומדיה דל־ארטה, הסוף בדרך כלל ברור מראש, אבל בעלילה יש כל מיני דברים סתומים. היה לי חשוב לייצר גרסה שתשאיר את הקהל במצב של ערנות לאורך ההצגה".גרסה שמשאירה את הקהל ערני. "קוויאר ועדשים" (צילום: יגאל הרטל)"כשאתה עושה שקייספיר, אתה צריך לעשות אותו רלוונטי" אתה צריך כבמאי להיות מהיר ולהביא לקהל סיפוקים מיידיים?"זה תלוי. מי שצריך סיפוק מיידי לא מגיע להצגה וכנראה גם לא יבוא. בעיני זה פלא שאנשים מפסיקים את שגרת יומם, נכנסים לאולם התיאטרון ומקדישים כמה שעות לדבר הזה. זה מרגש אותי. כל השאר תלוי באיזה סוג הפקה מדובר. הרצון הוא שההצגה תדבר אל הקהל שבא לראות אותה. גם כשאתה עושה שייקספיר אתה צריך לעשות אותו רלוונטי, ואם הבמאי מצליח להפוך את העלילה הקלאסית למשהו רלוונטי אז קורה הקסם, וזו התרוממות רוח שקורית בתיאטרון אחת לכמה זמן".איך זה לביים ולשחק באותו מחזה?"זה קשה מאוד, ובכל פעם אני אומר לעצמי שלא אעשה את זה יותר. אתה מזניח את השחקן שבך עד לשבוע האחרון של החזרות. בחזרות אצלי האווירה יחסית פתוחה. יש לי הרבה הערכה להערות שהשחקנים נותנים כי ברור לי שהם אלה שצריכים לבצע את התפקיד, ואם הם מצביעים על אי נוחות - צריך להקשיב להם ולפתרון שהם מציעים. אבל כשאתה משחק אתה מאבד את החלק שבו אתה רואה את עצמך משחק כבמאי, ואז אתה צריך לחזור אחורה לתפקיד הבמאי"אני שומע יותר ויותר שאחת הבעיות המרכזיות בתיאטרון היא הצורך לספק את מפעלי המנויים, ושהאמנות כבר לא במרכז."זה נכון שמפעלי המנויים שקונים חבילות של הצגות מכתיבים סוג מסוים של עשייה, אבל יש הצגות מסוימות שאנחנו מעלים ויודעים מראש שלא ילכו למפעלי המנויים. כשמביימים הצגה של שייקספיר יודעים שהסיכוי המסחרי שלה נמוך. אגב, היום בעולם כולו וגם בלונדון עושים פחות שייקספיר, ויש פחות קהל לקלאסיקה. נכון שיש הרבה הצגות שתפקידן לייצר הכנסות, אבל מה שחשוב זה שגם כשאתה שם אתה לא בוגד באמת התיאטרלית שלך. כשעושים הצגה בהבימה זו הצגת תיאטרון לכל דבר, ואנחנו שומרים על הסטנדרטים. כשאני הייתי תלמיד היתה חובה לראות אופרות וללכת לתערוכות. היחס לתרבות השתנה וממשיך להשתנות. הממסד לא מבין שהתיאטרון צריך סכום כסף גדול בהרבה ממה שהוא מקבל. היום השפה היא אחרת. אבל עדיין אתה פוגש בדרך את האיכות ואת הייעוד האמיתי. מצד שני מפעלי המנויים מאפשרים לקהל בכל הארץ לראות תיאטרון, וזה הפך את התיאטרון לזמין מאוד".אין יותר תיאטרון מסחרי פרטי פה, זאב רווח הוא אולי השריד האחרון."נכון, התיאטרון לקח את תפקיד המפיק הפרטי, וצריך לשאול למה המפיקים הפרטיים לא עושים את זה. עובדה שאין את התיאטרון הזה וזה חסר".בלי לבגוד באמת תיאטרלית. "קוויאר ועדשים" (צילום: ז'ראר אלון)"חלק ממשפחה של שחקנים בעולם" הקולנוע הישראלי מאוד מצליח ונחשב איכותי."מבחינת איכות אני חושב שהתיאטרון והקולנוע מאוזנים. נכון, למדו לעשות קולנוע טוב. הקולנוע יותר נגיש. היום כל אחד מאיתנו צלם. השפה הקולנועית צריכה להיות יותר מתוחכמת וזה מבטיח התקדמות בדרך שבה מסופר הסיפור. קרה דבר אבסורדי שהקולנוע הישראלי פחות מתחנף לקהל. אני שמח שקורים דברים יפים בקולנוע, אבל חושב שגם שם אנחנו עדיין בדרך. התמיכה לקולנוע לא גדלה ואני חושש שתהיה ירידה בשנים הקרובות".מה דעתך על ריבוי בתי הספר למשחק?"אני לא רוצה להיכנס למה מלמדים בבתי הספר האלה כי אני מאמין שלא כל מורה טוב לכל תלמיד, ואם יש לך מורה שפותח אותך זה לא משנה אם הוא טוב או בינוני. אני פוגש את הדור הצעיר ויש שם הרבה נשירה טבעית. יש שחקנים שלא מצליחים לבטא את עצמם ויש כאלה שבוחרים לאו דווקא לעבוד בתיאטרון. אני חושב שצריך להיות נוקשים יותר ושתהיה יותר מחויבות ללימודים. יש הרבה בתי ספר, התחרות גדולה, והתיאטראות משתגעים מהתחרות ומהצורך לייצר הכנסה עצמית, וכך נהיה שיש כל יום הצגה חדשה".אתה מבוגרי נולה צ'לטון. אומרים שחסרה היום דמות שמשאירה חותם כמו נולה."ההשפעה של נולה עלינו היתה גדולה. קריטית. כל היסודות של מהו התיאטרון ומהו המשחק בתיאטרון באו ממנה. החוויה שעברנו איתה היתה קודם כל להבין שאנחנו חלק ממשפחה גדולה של שחקנים בעולם. לנולה היתה תפיסה שבה שחקן צריך להיות גם מחזאי וגם במאי. פעם עשינו תרגיל של צ'כוב ואמרתי לה משהו על הטקסט, אז היא אמרה לי 'תעבד אותו'. יש עוצמה בהתייחסות הזאת שאני יכול לעשות את זה. למדתי ממנה שבתהליך הלימוד השאלה הנכונה לפעמים יותר חשובה מהתשובה. למדתי איך להתייחס לפרטנר על הבמה, להבין שכשאתה על הבמה אתה צריך לבטל את עצמך למען כל השחקנים שמשחקים, ובכל רגע נתון אתה מספר את הסיפור של כולם. זו נולה"."היו רגעי משחק נדירים" מה הפרויקט הבא שלך?"אם הכל יתקדם כמתוכנן, אני לוקח על עצמי את האתגר הגדול לביים חנוך לוין בהצגה 'פופר'. רק בימוי, בלי משחק".אפרופו אנשים שהשפיעו על התיאטרון הישראלי - יש לאחרונה חזרה לחנוך לוין, כמיהה למחזאות שלו. יש לו יורשים?"יהיו לו. יש כאן הרבה אנשים מוכשרים. חנוך היה לא רק מספר סיפורים, אלא גם ראי של תרבות משתנה. המעבר משפה שיש לה ניחוח של עברית מתחדשת, מעורבבת ביידיש, עם צלילי רחוב – וכל זה אפוף בעולם של משקל וקצב. חנוך לקח סיכונים כדי להגיע לאמת שלו. הוא הביא בחשבון את האפשרות שלא יחבקו אותו ושלא יאהבו אותו. אמרו שהוא במאי יותר טוב ממחזאי. את זה אמרה גם צמרת הביקורת הישראלית של אז. בתחילת דרכו התייחסו אליו כאל עוף מוזר והוא הסכים לקחת את הדרך הזאת על הגב שלו".יש לך געגועים לענקים האלה?"כשאתה בתיאטרון אתה מרגיש חלק ממשהו. כל עוד האמנות הזאת חיה, אתה צריך להרגיש משהו אל האנשים שהיו כאן לפניך. כשאתה צעיר אתה חושב שהם פחות טובים, אבל כשאתה מתבגר אתה לומד לתת כבוד ולהבין כמה הם היו גדולים. אומרים שפעם שיחקו בפאתוס. נכון, שיחקו בפאתוס, אבל לא רק. היו רגעי משחק נדירים. כשרואים את 'הדיבוק' היום צריך להבין שלא כל העולם שיחק כך. זו היתה הצגה עם משחק מסוגנן בכוונה. עברנו דרך ואנחנו ממשיכים לעבור. פעם היית צריך לדבר על הבמה בחי"ת ועי"ן ורי"ש גרוניות. התרבות משתנה ומתפתחת וממשיכה להשתנות. ברגע שמחזאים יהיו נאמנים לעצמם, יבינו שיותר חשוב להגיד את האמת שלהם מאשר שיאהבו אותם וייקחו סיכונים, אז זה יקרה".קוויאר ועדשים - מועדי הצגה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ