"העבודה של חופש" ו"Toxic Exotic": מרחב הזייתי עם רגליים על הקרקע

הנוכחות הדומיננטית של שרון אייל, הן על הבמה והן ברקדנים שהיא מדריכה, משאירה את העבודה של יסמין גודר בצל. ועדיין הערב המשותף שלהן עובד טוב בחתיכה אחת ולא רק כדאבל פיצ'ר

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

בתוכניה המצורפת למופע החדש של להקת בת שבע, מבקשות שתי הכוריאוגרפיות שיצרו עבודות עבור הערב להודות למי שעזר להן. שרון אייל מציינת  את "הרקדנים המדהימים של בת שבע", בעוד יסמין גודר מודה לרקדני הלהקה שלה – "על עזרה במחקר ופיתוח חומרים ליצירה". מה שמעניין בתודה הזו הוא דווקא השימוש בצמד המילים "מחקר ופיתוח". כמו בעבודה הקודמת שלה, "סוף סופה בוא", גם זו הנוכחית נראית במידה רבה כמו עבודת מחקר בתנועה. גודר לא משרטטת נרטיב ברור, לא מסמנת התחלה, אמצע וסוף, ולא מעוניינת לגרום לקהל להרגיש בנוח. במקום זה היא מציעה פלטת צבעים עשירה של תנועה גולמית, מלוכלכת במובן הטוב של המילה ומלאה בניואנסים. אין שום דבר חנפני ב-"The Toxic Exotic Disappearance Act", שום ניסיון לרצות או להנעים. יש מקרים בהם בחירה שכזו, אמיצה ככל שתהיה, מייצרת בסופו של דבר מופע משעמם וחסר כיוון. אפשר אפילו לומר שגם בעבודה הנוכחית היו כמה סצנות שכאלה. אבל ברוב המכריע של הזמן הצליחה גודר לבנות עולם שלם, שדימויו מתכתבים עם אלה של גן העדן, והיצרים שבו מהדהדים את השאול.ערב משותף ליצירות של שרון אייל ויסמין גודר - מועדי מופעהעבודה משחררת: 10 שאלות ותשובות עם שרון איילפרט לתפאורה ולאביזרים (אלונה רודה), מגלמים כל אחד מהרקדנים דמויות שמזכירות את אלה של הסיפור התנ"כי, ובה בעת ששוברות ומפרקות את המיתוסים. השימוש במילה "Act" בכותרת העבודה מתפקד כאן בשני מובנים – האחד כספקטקל, הצגה או מופע קסמים. השני הוא של חוק, תקנה, צו שיש לציית לו. הניגוד בין התכונות המאגיות של המופע, לבין הנחרצות והממשיות של החוק, נחקרים כאן בשלל דרכים – ובעיקר בקטעי ריקוד קבוצתיים, בהן מערבת גודר תשוקה ואלימות. כזה למשל הדואט של הרקדניות אייר אלעזרא וצ'-וי לי, שסיפקו ביצוע מהפנט.היפנוזה זה לא מספיק. "Toxic Exotic":

"The Toxic Exotic Disappearance Act" היא עבודה מעוררת מחשבה, אבל היא לא מצליחה לעורר הרבה רגש. כך, גם אם אפשר להבין ולזהות דימויים יפים ומעניינים, חווית הצפייה בה היא שכלתנית וכמעט מנוכרת.

הקאט וומן של להקת בת שבע העבודה של שרון אייל היא כבר אופרה אחרת לגמרי. למרות שאייל, ושותפה ליצירה גיא בכר, חוקרים גם הם מרחב הזייתי משהו, העולם האסתטי שלהם הוא אורבני ובן זממנו. "העבודה של חופש" – שנקראה כך לאחר שהכוריאוגרף חופש שכטר ויתר על ההזמנה להכין עבודה לבת שבע – היא לדעתי אחת היצירות היפות ביותר של אייל. קודם כל, ואין לזלזל בכך, משום ששרון אייל עצמה רוקדת בה. היא חוצה את הבמה שלוש פעמים, כמעין מעברונים בין הסצנות הקבוצתיות יותר. לבושה בחליפת גומי צמודה שמקנה לה מראה של קאט וומן, ואכן, כמו חתול, היא מתנועעת בצורה מפעימה. אני מקנאה במי שצפה ברקדנית הזו בפעם הראשונה. מעבר לטכניקה נפלאה שנשמרה עם השנים, לאייל יש נוכחות בימתית שאי אפשר ללמוד.

הנוכחות של אייל עצמה על הבמה מאפשרת לראות אותה כמי שמתחבאת בכל אחד מהרקדנים האחרים. פתאום גם עדי זלטין, רייצ'ל אוסבורן ויערה מוזס "משחקות" בלרקוד כמו שרון אייל. למעשה, נדמה לי שאייל כל כך אוהבת לרקוד, עד שהיא מצאה דרך קסומה להתחבא בכל אחד מרקדניה – גם באלה הגברים.

הלבוש, כמו ב-Bill או ב"פטרושקה" הקודמות של אייל, הוא של בגד צמוד בצבע גוף. זהו מרחב שבו לכאורה האינדיבידואליות הולכת לאיבוד, וכולם מתוכנתים אותו דבר. בעצם, הקרבה לצבע הבשר מאפשרת לו לשוב במלוא הדרו, כגוף מיוחד, חי, נבדל בקוויו מאלה האחרים ומפועם – ממש כמו הביטים של המוזיקה.

הפינאלה של "העבודה של חופש" הוא קטע לצלילי שיר פופ, שעבר רמיקס תחת ידיו המימונות של המוזיקאי אורי ליכטיק. ברגע אחד הופכת הבמה לרחבת ריקודים, שבה כולם יכולים לרקוד – בלי הפסקה. המילים אומרות – "אנחנו צריכים לסיים את מה שהתחלנו, לפני שנתפרק", ובאותו אופן הכוריאוגרפיה נבנית לאיזה שיא שבו יש סיום והשלמה מצד אחד, ופירוק והפרדה מצד שני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ