רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יבגני אריה: "התיאטרון הזה הוא המשפחה שלי"

יבגני אריה ממשיך להיאבק על התיאטרון שלו, ומחפש שחקנים שלא יבקשו ממנו להגיד להם מה לעשות

תגובות

יונה ונער של מאיר שלו מתאר שני סיפורים נפרדים המתאחדים בהמשך: סיפורו של יאיר מנדלסון, מדריך טיולים יליד 48', וסיפור האהבה בין נער מקיבוץ בעמק הירדן המכונה "התינוק" לנערה תל אביבית המכונה "הילדה", הנרקם סביב שירותם כמגדלי יוני דואר להגנה בתקופת מלחמת השחרור. כעת מועלה הסיפור בתיאטרון גשר, שחוגג 20 שנה, בבימויו של יבגני אריה. אריה, יליד מוסקבה, עלה לארץ ב-1990 וייסד את תיאטרון גשר, והוא מנהלו האמנותי מאז.יונה ונער - מועדי הצגהסיון שדמון על "יונה ונער": הלך הסאבטקסט, נשאר הנערבחרת להתמודד עם סיפור ישראלי שורשי מתקופת טרום הקמת המדינה, תקופה שאתה לא מכיר. למה?"גדלתי במוסקבה ואת ילדותי ביליתי בחצר קטנה שהחיים בה היו ממש כפי שחיי הקיבוץ מתוארים בספר. מאיר שלו הוא סופר בינלאומי וספריו הם נושא שיחה בכל העולם. הוא לא רק מספר סיפורים אלא גם מישהו שיש לו מה להגיד. היום אני רוצה לעסוק בתיאטרון במשהו בעל משמעות. קשה לתרגם סיפור משפת הספרות לשפת התיאטרון. שלו הבין שזו אמנות אחרת ושהסיפור ייראה אחרת על הבמה, והיה מורכב להעביר את רוח הסיפור והשפה שלו לבמה. זה אחד הפרויקטים המאתגרים והמורכבים שעשיתי"."לפעמים אני שוכח להגיד דברים טובים" במרכז "יונה ונער" סיפור אהבה, כמו במחזות הקלאסיים, אבל הוא נעוץ בתוך התרבות הישראלית."בעיני, מה שחשוב בסיפור הוא לא רק סיפור האהבה אלא גם רעיונות ההגשמה העצמית, הרגשות, האמונה. מעניין אותי לדבר על זה כי זה הנס בסופו של דבר. מאיר שלו טוען שמה שקורה בסיפור אמיתי, ואותי לא מעניין אם זה אמיתי או לא כי אני מאמין לזה. בעיני הכל ייתכן – אתה מת ואתה עדיין שולח את העתיד לאהובתך. אני חושב שהסיפור הזה הוא הרבה יותר מסיפור אהבה. אגב, כל המחזות נכתבים על אהבה בדרך זו או אחרת. זה הנושא שתמיד כותבים עליו".המתיישבים בסיפור של שלו דבקו בארץ למרות כל הקשיים."מאיר שלו כותב על אדמה שאינה ארץ הלידה שלי. נולדתי במוסקבה ואני מכיר בה כל עץ וכל חצר, אבל אין לי געגועים לשם. כאן אני מרגיש שזה הבית שלי. יש כאן חום ולא רק בגלל מזג האוויר. אולי כי הארץ קטנה ואולי בגלל האנשים. התיאטרון הזה הוא המשפחה שלי".ישראליות אחרת. "יונה ונער" (צילום: גדי דגון)סשה דמידוב אמר לי פעם שאתה לא רק במאי אלא ממש אבא, מנטור."זה כנראה נכון – אני אבא רע, אבל אני נלחם בשביל להחזיק את הבית. את סשה לקחתי מבית ספר למשחק. הוא היה תלמיד שלי ובא הנה בגללי, והרבה שנים אנחנו עובדים יחד. זו מערכת יחסים מיוחדת, לא רק של במאי ושחקן, אבל מפעם לפעם אני מבין שאני שוכח להגיד להם דברים טובים".אתה עובד גם בעולם. יש הבדל? לשחקנים בעולם יש יותר משמעת?"לדעתי הבעיה המרכזית בארץ היא בעיית התקציב. המערכת בארץ פשוט הורגת את האמנות. אני מלמד בג'וליארד למשל. יש בכיתה 15 איש. מעטים מתקבלים, שכר הלימוד גבוה מאוד, אבל המוטיבציה שלהם אדירה. בית הספר מרגיש אחריות כלפי כל אחד מהתלמידים שלו, והמחויבות להצלחה שלהם טוטלית. בארץ בתי ספר למשחק מתוקצבים לפי מספר התלמידים, והם לא יכולים להרשות לעצמם כיתה של פחות מ-30 תלמידים. אנחנו מדברים על אמנים וצריך להשקיע בכל אחד מהם המון. כל מי שרוצה להיות שחקן יכול ללכת ללמוד, אבל ל-90 אחוז אין סיכוי למצוא עבודה".לכן התחלת לעבוד עם שחקנים רוסים? כי יש להם יותר משמעת?"כשהתחלתי לעבוד כאן לא היתה לי הרבה ברירה. אבל ברצינות – התיאטרון הוא לא דמוקרטיה והבמאי הוא שנותן את ההנחיות, אבל הוא לא יודע הכל ויש חשיבות למה שהשחקן חושב ומרגיש. כששחקן בא מוכן זה לא אומר שהוא יודע את הטקסט, זה אומר שהוא מביא את עצמו, את כולו ואת כל היכולות שלו לעבודה המשותפת. בשביל זה שווה לעבוד בתיאטרון".איך אתה מפצח את השחקנים הצעירים שבאים לעבוד איתך? "כדי לבחור אותם אני הולך לראות הרבה הפקות בבתי ספר למשחק. בית ספר יכול להיות טוב או רע, אבל אם יש כישרון קשה להרוג אותו, ואני מחפש אנשים שאני רואה שהם עדיין חיים, שיש להם אישיות. הצבעים שלי הם האישיות של השחקנים שאיתם אני עובד. למשל, אפרת בן צור התחילה כאן ישר אחרי בית הספר. אנחנו עובדים הרבה זמן יחד, אנחנו לא תמיד מסכימים, אבל אני תמיד מעדיף שחקנים כאלה מאשר את אלה שמבקשים ממני להגיד להם מה לעשות".אתה בין הראשונים שנתנו לאיבגי לביים, אף על פי שהוא בא מהצד השני של הישראליות."פעם אמרו על איבגי שהוא השחקן הכי רוסי בתיאטרון. לקחנו אותו כי חיפשנו שחקן לתפקיד ב'בן בכור' והוא התאים לתפקיד. יש לו סוג של תכולה שאני מאוד מעריך. יש לו גישה מקצועית שאני מזדהה איתה, ולכן זה חסר משמעות מאיזו תרבות הוא בא. בעיני יש לנו את אותו דם. הוא אמיתי באופן מוחלט, שייך למקצוע הזה ואוהב אותו ואת השחקנים. לכן גם נתתי לו לביים ואני אמשיך לתת לו"."אנחנו יורקים נגד הרוח" למדת פסיכולוגיה בתחילת הדרך."החלטתי שאני רוצה להיות במאי בגיל 13, ועסקתי בתיאטרון כשהייתי צעיר. ניסיתי להתקבל לבית ספר לדרמה, למרות שההורים שלי התנגדו, אבל לא קיבלו אותי. ברוסיה האמינו שצריך גיל וניסיון כדי להיות במאי. זו היתה השנה האחרונה שקיבלו יהודים לאוניברסיטה והשנה שבה פתחו את הפקולטה לפסיכולוגיה. פסיכולוגיה זה לא מדע, ואני חושב שבחיים אני ממש לא מבין אנשים ואני עושה הרבה טעויות איתם. אני מבין שחקנים על הבמה, כמו שאני יודע לעבוד עם המרחב על הבמה, לעומת המציאות, שבה אני לא יודע להגיע ממקום למקום".היום שחקנים נעשים כוכבים בן לילה בטלוויזיה, מה זה עושה לצעירים?"זו המציאות בכל העולם וכנראה לא נשנה את זה. הטלוויזיה מציעה כסף וכוכבות, אבל אפשר להתפתח כמקצוען רק בתיאטרון. בניו יורק זה אחרת כי כששחקן עושה משהו הוא מתמקד בו, וכאן השחקנים עושים גם וגם. ההגדרה של מקצוען בתחום המשחק לא ברורה. אצל מוזיקאי זה ברור – או שהוא יודע לנגן או שלא. אבל גם מוזיקאי טוב שיקשיב הרבה זמן למוזיקה רעה ייהרס, ואותו דבר לגבי שחקנים. יותר מדי חלטורות משפיעות על היכולת להבחין בין טוב לרע".אחד התיאטראות המוצלחים לא רואה הצלחה כספית. "יונה ונער" (צילום: גדי דגון)באת לישראל עם חלום ובנית את אחד התיאטראות המוצלחים, וזה לא הולך יחד עם הצלחה כספית."לא, להפך. יש לי הרגשה שאנחנו יורקים מול הרוח וזה חוזר אלינו כל הזמן. אני אומר לכולם שאף אחד לא צריך אותי בשביל לעשות עוד תיאטרון מסחרי. כולם אומרים לי 'תעשה קצת מזה וקצת מזה', אבל לגבי זה בלתי אפשרי. תיאטרון גשר בן 20, יש לי שחקנים ישראלים צעירים, ואנחנו חייבים לשרוד. אנחנו צריכים להתחיל צעד חדש בחיים של התיאטרון הזה. אנחנו בתהליך של בחינת הדרך החדשה".יש לך כוח להיאבק?"זה הולך ונעשה קשה יותר. בשנה שעברה זה נהיה כמעט בלתי אפשרי, וברגע האחרון קיבלנו תמיכה ממפעל הפיס. המערכת בארץ שופטת תיאטראות לפי כמות ההפקות, אבל זו לא הנקודה העיקרית בתיאטרון. אני חושש שאנחנו מאבדים את התרבות לתיאטרון. הצעירים רואים טלנובלות או הצגות שבאות לבית הספר. אני לא חושב שתיאטרון צריך לבוא לבית ספר. יש בתיאטרון סוד, קסם שצריך לבוא אליו, וצריך לגדל את הילדים לאהבת תיאטרון. בארץ התיאטראות הממוסדים עושים את התפקיד של מפיקים פרטיים. הקהל מתרגל לבידור ואין לו סבלנות. הם חיים בקצב של הטלוויזיה. זו בעיה שיכולה להיפתר רק באופן מערכתי".אז מה משאיר אותך כאן?"גם אני שואל את עצמי מפעם לפעם. בניתי עם עוד אנשים ושחקנים את הבית הזה, שזה לא רק house אלא גם home, וזה המקום היחיד שבו אני מרגיש בבית. אני עובד בכל מיני מקומות בעולם ובמה שקשור לעבודה זה מצוין, אבל רק כאן אני מרגיש בבית".

יונה ונער - מועדי הצגה

*#