פסטיבל עכו 2011: בתחרות עם פסטיבל מצפה הילה

ההכנות לשחרור גלעד שליט כאילו חלחלו לפסטיבל עכו, שנראה קצת ריק ושקט מהרגיל. לפחות התוכניה מלאה בהצגות טובות: "נפיץ" המאתגרת, "מיין קאמפף" הפרובוקטיבית וגם מחול מסקרן

סיון שדמון, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סיון שדמון, עכבר העיר

מגרש החניה הענק שמשמש את באי פסטיבל עכו 2011 התמלא רק בחציו בערב הראשון, אבל כבר שם, במרחק נסיעת אוטובוס מיוחד, ניכר סימן הפסטיבל: ילד רוכב על חד אופן במיומנות מרשימה. ההפנינג בפסטיבל מתרכז בכניסה הראשית לעיר העתיקה, סביב דוכנים מגוונים, ורוב הופעות הרחוב מתקיימות בכיכר סביב בית ההארחה החדש, וגם על החומות מסביב לו.פסטיבל עכו 2011 - כל הפרטיםמה כדאי לראות בפסטיבל עכו 2011?המתחם הפנימי שמוביל לאולמות בהן נערכות רוב ההצגות מלא גם הוא קצת פחות מהרגיל. המארגנים טוענים שיש קשר לכך שההצגה הכי טובה כרגע בעיני רוב הישראלים מתרחשת לא רחוק מכאן, במצפה הילה. גם צוותי טלוויזיה שהיו אמורים להשלח לפסטיבל הגיעו בסופו של דבר לבית משפחת שליט. אבל ההרגשה שיש מעט היענות השנה מתקבלת כנראה כי מספר ההצגות ואולמות גדל. בכל מקרה הפסטיבל רק החל ולמי שדואג המארגנים מבטיחים להציב מסכים שישדרו את האירוע המרגש. גם חומוסיית כף הזהב מברכת את באי הפסטיבל לרגל חזרתו המתוכננת של החייל החטוף ובנתיים מקרינה על מסכי הפלזמה משחקי כדורגל.

אכן, נושא נפיץ שחרור גלעד שליט הגיע גם בדרך עקיפה יחסית להצגה המעניינת "נפיץ" של נעמי יואלי. באנר שמפנה לכתבות בנוגע לשחרור הקרב בצבץ פה ושם מהמסך הגדול שמהווה פלטפורמה לחלק מההצגה. ההצגה, שעושה שימוש במחשב המחובר לאינטרנט ובגלישה בגוגל, בויקיפדיה ובאתרי חדשות ישראלים עוסקת ממילא במציאות האקטואלית - אבל גם במבצע עופרת יצוקה, וגם יסודות אוטוביוגרפיים יש בו - יחסי אם, בת, משפחה ומדינה, זאת דרך הזכרונות של יואלי מילדותה בצל מלחמת ששת הימים וישראל האופורית של אז, אל מול המציאות בצד השני של המתרס.עם הגב לים. "נפיץ" (צילום: הדס עפרת)

בכניסה לחלל האלטרנטיבי, תחת כיפת השמיים ומוקף החומות מקבל כל אורח משקפת שדה קטנה, ומי שרוצה מוזמן גם להצטייד בשמיכה קלה. עוד חומרים שעוזרים ליואליות לספר על הקשר ביניהן ובינן לבין המדינה המסוכסכת הם חול, קוביות לגו, בובות פורצלן ומיניאטורות של רהיטים. יואלי קשרה בין ביקור של משפחתה בחוף עזה מיד אחרי מחמת ששת הימים ובין מבצע עופרת יצוקה והאסון שפקד את הרופא הפלסטיני אלעייש וששודר בשידור חי כמעט בטלויזיה הישראלית. זוהי הצגה חסרת נרטיב ברור ודי מבולגנת ולא לגמרי מהודקת. אבל קולה המיוחד של יואלי נשמר גם הפעם וההצגה בסך הכל גם שווה לכל נפש שמחפשת תיאטרון אחר באמת.לא רק השם פרובוקטיבי

"מיין קאמפף", לעומת זאת, היא הצגה די קונבנציונלית מבחינת סגנון כתיבתה. יש דמויות עם שמות ואופי, אחידות הזמן והמקום נשמרת ואנחנו אפילו מכירים את הדמויות מאיפשהו. לאחת קוראים הרצל ולשניה היטלר. הדמות המרכזית השלישית קוראת לעצמה אלוהים אבל גם יודעת לקחת את עצמה בערבון מוגבל. אחרי הכל, היא חיה במעון לחסרי בית, כמו שאר משתתפי ההצגה המצויינת הזאת. הטירוף וההומור הטבול באימה מזכיר יותר מכל את סגנון עלילותיו של השטן המוסקבאי של בולגקוב. היטלר הוא אמנם צעיר חסר כל כאן, בוינה של תחילת המאה הקודמת, אבל בזכות הטיפול המסור של הרצל הצעיר הוא מסתגל לעיר הגדולה ומתחיל גם להראות סימנים מדאיגים של שנאת יהודים. זה לא נגמר לפני שמלאך המוות מגיעה לבקר אבל מפספסת את אדולף בזכות העצירות שלו. שוכן אחר של אותו מעון מרופט מתגלה כבעל יכולת טובה במטבח והוא מלמד את הקהל לשחוט ולפרק תרנגולת כדי להכין מנת חזה עוף קטנה אבל משובחת.נאציזם לחולי נפש. "מיין קאמפף" (צילום: איל לנדסמן)

הרצל כבר לא רעב כשהמנה מגיעה והוא שוטף אותה עם סמרטוט הרצפה ובנתיים מתפלפל עם היטלר בעניינים תיאולוגים ובין גזעיים. זה נגמר במועל יד ומחיאות כפיים סוערות ובצדק. המחזה המושחז של ג'ורג' תאבורי תורגם כבר לפני עשרים שנה ונשאר רענן ומדויק. הוא מכיל אוסף מסחרר של דיונים עמוקים אך סהרוריים ומציב אתגר לא פשוט למי שינסה לדלות מכל העושר הזה איזו תובנה. הבמאי גיל אלון מספר שלמרות הפרובוקטיביות שלו (הוראות הבימוי חייבו בין היתר קטע שלם בעירום נשי מלא) התגובות מלאות התפעלות. השחקנים עושים עבודה נהדרת ושלומי ברטונוב שמשחק את הרצל הוא תגלית של ממש. גם רועי אסף נהדר בתור היטלר הצעיר ואת האנרגיות שהוא מוציא על הבמה  קשה לתאר. מעניין יהיה לראות בהקשר הזה מה יהיה מצב הפקה כל כך אינטסיבית בסופם של ארבעת ימי הפסטיבל, אחרי שהעלו את ההצגה שלוש פעמים ביום.

מחול המועד להקת justkatzit עוסקת בדרך כלל במחול אבל בשביל לפרוץ לקהלים חדשים היא לקחה כיוון של תיאטרון והתקבלה לפסטיבל עכו. הפופקורן שנמכר בזול בכניסה, הפרסומות לבזק בכל מקום והתחינות של השחקנים/רקדנים לקהל לתרומות הן ליבה של העבודה "לכא"ס": המופע משלב מחול ותיאטרון וריקוד בהשתתפות הקהל, ומטרתה המוצהרת היא לגייס כספים לצורך תפעול הלהקה. זהו ניסיון מצחיק ומרגש לעיתים להגיד דברים די ברורים על מצב התרבות בארץ ובכלל ועל הקשיים ההישרדותיים של פרויקטים מהסוג הזה. ההצגה קצבית ומשעשעת, אם כי לא ממש מהודקת ונדמה שהקיעו בה קצת פחות מהדרוש (זה מן הסתם עניין של כסף) הם בכל יצרו עניין בדרך בה הם טיפלו בצורה בה הופך חומר-כסף לרוח-יצירה. יהיה מעניין לראות אותם בעבודה "רגילה" שלהם, כי התלהבות הרקדנים והשחקנים מזכירה את הבסיס לכל יצירה, שהיא התשוקה להביע, גם אם זה כרוך באיבוד הכבוד העצמי.

גם להקת מריה קונג שצברה מוניטין בקרב חובבי מחול בשנים האחרונות הופיעה בערב הראשון עם חלק מתוך היצירה "פלינג". במת המחול שנמצאת על החומה המזרחית ותחת כיפת השמיים מאפשרת צפיה לא תשלום כמובן, במופעי מחול עכשווי, והקהל המקומי מגיע לראות וגם נשאר דבוק לבמה. התגובות של הילדים למופע, בו התלבושות לבדן (בד מבריק וצמוד בצבעים פסיכדליים שמשווים לרקדנים מראה חייזרי) מספיקות כדי למשוך הרבה תשומת לב נעו בין תדהמה לעניין ומבוכה. את המופע עצמו קשה לשפוט לפי סטסנרטים רגילים כי המיקום והאוירה קצת מסתירים. מופע באויר הפתוח והבמה הגדולה הזאת בעיקר מדגימה למה לתיאטרון דוקא יש מקום במקומות פתוחים אבל למחול מתאימים יותר מקומות סגורים ואינטימיים עם מינימום הפרעות לריכוז.פסטיבל עכו 2011 - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ