אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל עכו 2011: זהירות, לא להגזים עם הפוליטיקה

מפתה לעשות בישראל הצגה פוליטית, במיוחד אם רוצים להיות חתרניים. אבל אם מגזימים עם המסר נשארים ביד עם אסון כמו "צפירמיהו". מצד שני, קצת עידון ומקבלים את "תורה של אשת השגריר"

תגובות

בניין עיריית עכו נכבש כמה פעמים בכל יום מימי פסטיבל עכו 2011, על ידי קבוצת שחקנים צעירים שמשתמשים בו כבמה כדי להעלות הצגה פרועה ומצחיקה ושמה "תורה של אשת השגריר". ההצגה היא חוויה מומלצת ולו בגלל הסיור שנעשה על הדרך בבנין  המרשים וסביבותיו, אבל מדובר גם בחויה תיאטרלית מרעננת. רוב ההצגה מתקיימת בתוך הבניין והמשתתפים עדים למשפט פשיסטי עליז והזוי שמזכיר את ההוא מאליס בארץ הפלאות. אשת השגריר, מסתבר, בילתה עם בעלה בארצות הברית וזה לא מוצא חן בעיני השלטון החדש בארץ עם הקמת המדינה. חיילי היחידה עוצרים את האישה אבל לא יודעים למה, והאוירה הקפקאית מודגשת כשבשלב מסוים התפקידים מתחלפים והנאשמת מוצאת את עצמה שופטת. את המחזה המצחיק והמעניין כתב אודי ניר וצוות השחקנים הצעירים עושה עבודה טובה ושימוש מצוין בכלי נגינה ותנועה כדי להדגיש לאמר משהו על בירוקרטיה ובנייני עירייה מרשימים בערים רחוקות, וגם נוגע פה ושם בלאומיות ופשיזם והכל עם מידה הגונה של הומור נונסנסי ששם את הדברים בפרופורציה הנכונה.פסטיבל עכו 2011 - כל הפרטיםפסטיבל עכו, היום הראשון: מתחרים בפסטיבל מצפה הילה

דוגמה לחוסר פרופורציה אפשר למצוא בהצגה "צפירמיהו" שהיא שיתוף פעולה של הבמאי איסי ממנוב והמחזאית הצעירה נטלי כהן וקסברג. דגל ישראל שמונף במערכה הראשונה ייכרך סביב עיני התינוק שנולד בצפירה וזה אפילו ישתין עליו בהמשך. אם זה נשמע כמו נסיון לייצר פרובוקציה ונראה כמו קלישאה אז זה מה שזה. גם במקרה הזה היוצרים ניסו ליצור אלגוריה פוליטית אבל נשארו עם גרוטסקה שאינה מודעת לעצמה וגולשת לפעמים לסלפסטיק של ממש. המחזה המעיק מתרחש סביב הצפירה ביום הזיכרון ולידת התינוק דוקא אז נותנת את הסימן לפרץ של מהלכי עלילה צפויים ומופרכים כאחד. האוירה הכללית מזכירה מערכון לא מצחיק אבל במקרה הזה הסיוט נמשך כשעה והיומרה שלו הופכת אותו לקשה עוד יותר. השחקנים ג'וש שגיא ומיטל ילינק משחקים את ההורים הטריים והמודאגים והכימיה ביניהם דוקא טובה, אלא שהליהוק גדול עליהם והמשחק שלהם מזכיר בזכות הבימוי הצגה מתנ"סית קצת. מיכל גיל בתפקיד התינוק מצליחה להיות קרן האור בהצגה היומרנית הזאת, אבל זה רחוק מלהציל את ההפקה. אם יש תחרות על המקום האחרון בפסטיבל אז זו כנראה המועמדת המובילה.הכי גרוע שהיה עד כה. "צפירמיהו" (צילום: איל לנדסמן)

מחמוד ג'יבריש

ההצגה "הבּליבּליבּל" נכתבה על ידי בשאר מורקוס וחלק מהטקסט שלה לקוח מספר "זיכרון לשכיחה" מאת המשורר מחמוד דרוויש. חלק אחר בנוי מטקסטים שחיברו קבוצת השחקנים-יוצרים איתם עבד, כולם ערבים שפועלים במסגרת תיאטרון אל מידאן. היא נעשתה עם מודעות לעובדה שהקהל אינו דובר ערבית ובמידה מסוימת גם מדברת על שפה ושפה משותפת, קשר אנושי, שייכות ואחריות. בקטעים הנאמרים בערבית מוקרן התרגום על גבי מסך באולם המקושת והאפל בו נערכת ההצגה, אבל ממילא רוב הטקסט הוא בכלל בג'יבריש, ויחד עם התלבושות והאיפור הוא לוקח אותנו לעולם אחר, לא ברור אם הקודם או הבא, ואולי בכלל בפלנטה אחרת. היצורים שמאכלסים את העולם הזה מהווים קבוצה מלוכדת יחסית שתפקידה הוא לשמור על האנושות. את זה היא עושה על ידי שימור זכרונות אנושיים, מה שמבטיח שהשמש תמשיך להאיר. להרבה יצירות פלסטיניות יש נטיה לרומנטיקה מעט זולה כזו אבל ההצגה כתובה בנוסח אניגמטי ומבלבל, ומעבירה תחושה אוטנטית ונכונה.

והודעה חשובה למי שמתכוון לבוא אבל עוד לא הזמין כרטיסים: חלק גדול מהמופעים הם סולד אאוט וכדאי מאוד לברר מראש ולהזמין כרטיסים כדי לא להתאכזב. בהתחשב במספר הגדול של ההצגות והאולמות החדשים זו כמובן בשורה משמחת למארגנים, וגם הקהל נהנה מכך. ההצגות מתחילות לרוב בזמן או באיחור קליל, ההתמצאות בשטח קלה, מזג האויר מצוין וישנם גם מופעי חוצות נחמדים מאוד.

אחד מהם הוא "נא להתנהג בהתאם", מופע חוצות מקורי ומעניין שמשתמש בז'אנר הריאליטי כדי לרתק את הילדים והוריהם ומנסה אפילו לגרום להם לשלם קצת ואולי וללמוד לקח שקשור לתרבות המונים בימינו. מנהל ההצגה הוא מעין מאלף אריות קרקסי, שמן ואנדרוגני, שמחזיק שוט בידו ושולט על חייהם של שלוש קבוצות הנמצאות מאחורי סורגים בכלובים החשופים לקהל. בכלוב הראשון משפחה אוכלת ארוחת ערב, בשני עובדת מזכירה מול המחשב ובשלישי נמצא זוג צעיר בחדר השינה. הקהל מתבקש לשלם בשביל שאנשי אחד הכלובים יציית לבקשתו. זהו מופע לכל המשפחה וכמובן שהבקשות מנומסות וכוללות בעיקר מלחמות מזון או ריקוד הציפורים, אבל האוטומטיות בה הילדים מקבלים את חוקי המשחק האכזרי מצחיקה ומעוררת מחשבה, ודמה שגם הוריהם מרוצים מהאקסביציוניזם הקל והסדיזם הקליל שמתגלה בכל אחד מאיתנו בתנאים הנכונים.פסטיבל עכו 2011 - כל הפרטים

*#